קרן אורה סוטה קפג

רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון ור"ל אמר לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה ולכאורה יש נ"מ בהני טעמי דלרב הונא אפי' אם הביאו ב' הספרים כאחת אין לקרות בשני משום פגמו של ראשון ולר"ל כיון דהוי השני קמן אין צריך לברך ברכה אחרת ועי' בזה בפר"ח סי' קמ"ח:

רש"י בד"ה מכאן ואילך כו' דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ ואין זה מובן דהא מסקינן בכריתות דהא דרפרם בדותא היא וליכא מאן דס"ל הכי ועי' ברש"י שבת סוף פ' הזורק ובתוס' ז"ל שם והעיקר כהאי נמי דע"י עירוב הביאו או כמו שפי' ביומא דמערב יוה"כ הביאום ע"ש:

בד"ה שמע והיה אם שמוע כו' ומשם חוזר למפרע וקורא פרשת המלך וזה דלא כסדר המשנה דתנן פרשת המלך קודם לברכות וקללות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דקורא על הסדר וברכות כו' לבסוף ועי' תוי"ט ז"ל שתמה על הרע"ב ז"ל שכ' כפי' רש"י ז"ל דמקדים ברכות כו' לפרשת המלך וכ' דרש"י פי' כסדר המשנה ולא הבנתי דדברי הרע"ב ז"ל הן כדברי רש"י ז"ל ועי' שם בדברי התוי"ט ז"ל:

שם גמ' כתב רחמנא בבא כל ישראל לראות אתחלתא דמועד ופי' רש"י ז"ל דבי"ט ראשון לא מפני הבימה דאינו דוחה י"ט וכ' דכן איתא בירושלמי מגילה בטעמא דמאחרין אותה אם חל בשבת והתוי"ט ז"ל לא ניחא ליה בזה דבימה לא מעכבא ע"כ כתב דמבמועד נפק"ל דמשמע בתוך המועד וכן נחלקו בזה הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל בפ"ג מהל' חגיגה ומשמע מלשון הרמב"ם ז"ל דבמועד היינו בחוה"מ וכ"כ בפי' המשנה והראב"ד ז"ל כ' כטעמו של רש"י ז"ל דמפני הבימה לא דחי יו"ט ועי' שם בכ"מ ובלח"מ ז"ל:

ע"ב תוס' ד"ה מצוה שאני עי' בדבריהם ז"ל שחילקו בין מצוה דהכא ומצוה דחליצה ויבום שהם כבוד שמים למצות כבוד כלה ות"ח שהן עצמן חייבים בכבוד המלך וע"כ צריך לחלק עוד בין מצות חליצה ויבום למצוה דשמעתין דהתם פליגי רבנן עליה דר' יהודה וס"ל דאין שומעין לו משום דאין כבודו מחול והכא מודו כ"ע ולפי פי' הרמב"ם ז"ל התם דבחליצה אינו יכול למחול משום דבזיון הוא לרוק בפניו וכיון שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום א"ש דחליצה גנאי גדול הוא אבל לפי' רש"י ז"ל שם דיבום נמי משום כבודו הוא דגנאי הוא לו לקום על שם אחיו אלמא דאפי' במקום מצוה אינו מחול ומ"ש הכא דמודו כ"ע דיכול למחול וצ"ל דהתם גנאי יותר הוא לו וי"ל עוד התם כיון דמלך אין מצות יבום עליו אלא אם רצה למחול על כבודו אבל אינו מחויב בדבר א"כ אמאי לא תהיה עליו באיסור אשת אח כיון דאין עליו חיוב מצוה זו ואין זה מוכרח ועיין שם בסנהדרין דפליגי רבנן ור' יהודה גם בהלוית המת אי מלך יכול למחול על כבודו וא"כ לר' יהודה לכאורה יכול למחול על כבודו מפני כבוד כלה דמעבירין את המת מלפני כלה אלמא דכבוד כלה עדיף:

ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דאינו מיבם משום דאינו עולה לחליצה וכל שאינו עולה לחליצ' אינו עולה ליבום משמע כמו שכתבתי דהרי הוא עליו כאשת אח שלא במקום מצוה דאל"ה לא היה בכלל כל שאינו עולה כו' וכן כתב התם דאלמנתו של מלך אינה חולצת מפני שאינה ראויה ליבום דאין נושאין אלמנתו ג"כ משמע דאחיו הדיוט עבר עלה משום אשת אח ואין כאן מקומו בזה ועי' תוי"ט ז"ל שם בסנהדרין:

גמ' אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם ואמר ר"א כו' אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו כו' נראה דכל הני מימרי דר"א אהאי קרא דוחנפי לב ישימו אף קשייך דכ"כ הוא מגביר האף בעולם עד שמגיע גם לעוברין אע"פ שלא יצאו עדיין לאויר העולם ולהכי גם הם מקללין אותו ואמר עוד כי לבסוף נופל בגיהנם וזה ג"כ בכלל ישימו אף כי הגיהנם הוא האף הגדול מכל ועוד הוסיף כי הוא משים אף אפי' בזה שחנפו ומדמה כי יהיה לאוהב לו ונהפוך הוא ולבסוף נופל בידו והוסיף עוד בגודל עונשה של חנופה כי אפי' עדה היינו בי עשרה דשורה עליהם רוח קדושה כמו שאמרו ז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא בעון החנופה מאוסה היא כנדה הנעזבת מבעלה כן הם נעזבים מקדושה של מעלה ולא די בזה שהם נעזבים מקדושה של מעלה אלא עוד הם גולים ומסורים תחת זרים ועונות אלו גברו בתוכנו בגלות המר הזה. וכ"ז מסיבת חטא הראשון שנאת חנם להפרד איש מאחיו ואהבת איש את רעהו אינה אלא מסיבת החנופה ואינה אהבה שלימה:

ומזה תצמח רשע כל הכיתות הליצנות והשקר והלה"ר אחרי שלא ייקר כבוד חבירו בעיניו ע"כ ארך קצנו ולא תשיגנו ישועה הרחמן יציל אותנו ואת כל עמו ישראל מכל אלה וישים בלבנו אהבתו ואהבת תורתו ועמו וישוב לשכון כבודו ית' בתוכנו ובארצנו:

תוס' ד"ה כל המחניף כו' יש לפרש כו' והביאו ראיה לזה מהא דעולא בנדרים ובלא"ה מוכח כן מהא דאמרינן לעיל מותר להחניף לרשעים בעוה"ז וע"כ היינו מיראתם דאל"ה לא הוי שרינן:

פרק שמיני תוס' בד"ה הכי קאמר כו' עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויין הן ושפיר שמעינן מוענו ואמרו דגבי לוים הוי בלה"ק ואיכא למילף בגז"ש דונגש מונגשו הלוים ברם כר' ישמעאל דאמר לשונות כפולים הן לא שמעינן גבי לוים גופא דבלה"ק:

ומשני דילפינן מויגש אל הערפל וכן פי' הפ"מ ז"ל:

בא"ד ומסתברא כו' עיין בירושלמי בזה:

ע"ב גמ' גלית אמר ר' יוחנן שבא בגילוי פנים כו' הענין הזה הוא להודיע שבחו של דוד מלכנו כי הוא היה המלך הראשון ובחינת אדם הראשון כידוע ובמלחמתו הראשונה בא לעומתו הרשע הזה והעיז מצחו מול מלכות שמים דוגמת הנחש הלוחם הראשון ודוד בן איש שמת בעטיו של נחש הוא המוכן לנקום נקמה בכל הרשעים המעיזים מול מלכות שמים כי לזה הוקם על להגדיל כבוד מלכות שמים ועול התורה והרשע הזה בא לבטל מהם עול מלכות שמים כמו שאמר ר"י השכם והערב כו' וכן ויתיצב ארבעים יום מול ארבעים יום של התורה לבטלן מן התורה אך הוא בא בנצחון שוא ודוד בא אליו בשם ה' כמבואר בד' הראשונים ז"ל כי חמשה חלוקי אבנים הם החמשה תיבות של שמע ונטבע האבן במצחו של אותו רשע בשביל שהעיז מצחו ומוכן הוא לעז פנים כי היה מורכב ממאה פפי וחד כו' ירמוז לכללות מרכבה הטמאה:

והוא היה איש הבינים מורכב מכללה ובנצחונו של הקב"ה הפילו דוד ומן אז והלאה נצמח קרן מלכות שמים ע"י דוד וזרעו עד עולם וזה שענו לו במחולות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו כמו שאמר ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל והוא שבח של רבוא ישראל כדתנן בפ' ג' שאכלו והבן:

שם אמר ר"א כו' מכאן שאסור לספר כו' לכאורה מאי קמ"ל הא כתיב לא תחנם לא תתן להם חן וי"ל דקמ"ל אפילו בכה"ג כדי להודיע שבחו של דוד אסור להרבות הרבה בשבח רשע:

תוס' בד"ה מפני שהשם כו' הביאו דברי התוספתא כי ה' כו' זה השם שנתון בארון ויש אומרים בגדי כהונה זה דעת רבנן בירושלמי דס"ל שלא היה אלא ארון אחד ולא זז מתוך המחנה כ"א פעם אחת בימי פלשתים. ומפרש כלי הקדש דפנחס היינו בגדי כהונה כדאמרינן בירושלמי זה הציץ. וריב"ל אמר דב' ארונות היו זה שיצא עמהם למלחמה היו בו שברי לוחות וזה שהיה עמהם היה בו ס"ת שנאמר ויעפילו כו' וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה משמע שהיה מהלך עמהם במלחמה. ועי' פ"מ שם ומש"כ בירושלמי אמרי ארון אחד היה היינו הך דהתוספתא כנ"ל ומ"מ משמע ארון אחד היה לא הי' מהלך במלחמה והרי בב"ב פ"ק משמע לשיטת תלמודין דארון אחד היה והכל מונח בו לוחות ושברי לוחות וס"ת ואפ"ה תנן הכא במתניתין זה מחנה הארון משמע דהיה מהלך במלחמה וצ"ע בזה בד' הרמב"ן על התורה ועי' תוס' עירובין ריש פ' הדר שהאריכו בזה וכתבו שם דבבית עולמים היו מונחים הכל בארון אחד ואכתי תיקשי כנ"ל דהא מתניתין בבית עולמים קמיירי וקאמר זה מחנה הארון:

מפני שהשם וכל כינויו מונחים בארון עי' מהרש"א ז"ל בח"א שכתב דכל כינוייו לאו דווקא דהא לא היו בו רק הלוחות ולא היה בו אלא שם אלהים ולא שאר הכינויים ולא משמע הכי בב"ב דף י"ז דיליף מקרא דאשר נקרא שם שם ה' צבאות מלמד שהשם וכל כינוייו מונחים בארון ולד' מהרש"א ז"ל דקאי אלוחות מה בא ללמד בזה:

דף מג משנה ודברו השוטרים כו' ומסקינן דשלש מיני דבור היה מונגש עד ודברו השוטרים כהן מדבר וכהן משמיע מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע:

מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע ומשמע בשמעתין דכל הני דברים בלה"ק נאמרים אפילו השמעת השוטרים דהא גם בהו כתיב דבור וילפינן בגז"ש ממשה ידבר אבל בירושלמי אמרינן דכהן מדבר בלה"ק ושוטר משמיע בכל לשון וכן מסתבר כיון דצריך להשמיע לכל העם ונראה דהירושלמי לטעמו דיליף בלה"ק ונגש הכהן מונגש אל הערפל א"כ לא שמעינן אלא שהכהן מדבר בלה"ק אבל שוטר משמיע בכל לשון אבל תלמודין דיליף מודבר גם השוטרים צריכין לדבר בלה"ק וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' מלכים והירושלמי לא ניחא ליה למילף מלשון דבור דהא בק"ש כתיב ודברת בם ובכל לשון וי"ל דודבר אל העם מיותר הוא דהכתיב ואמר אליהם כו' אתם קרבים כו' אלא ע"כ אתי למילף דבלה"ק וסדר הדברים למאי דאמרינן לעיל פעמים מדבר עמהם