קרן אורה סוטה קפא

דאינה אלא בעשרה ומ"מ לא נתברר לי באיזה אופן נתחייבה מצוה זו בגבולין:

והיה נראה קצת דחיוב מצוה זו בגבולין לאו ד"ת הוא דכתיב ושמו את שמי כו' שמי המיוחד לי והיינו בבית הבחירה דווקא אבל לא בגבולין אבל מסתפינא לומר כן ומדברי הרמב"ם ז"ל וודאי לא נראה כן דכתב סתמא דמ"ע לברך את ישראל בכל יום ובגמרא נמי לא משמע כן מהא דאמרינן בברייתא יכול אף בגבולין כן משמע דמצות נ"כ היא גם בגבולין אלא דאומרין אותה בכינוי ונהי דיש לדחות דהא בהא תליא כיון דילפינן בגז"ש דאין אומרין השם ככתבו בגבולין ממילא שמעינן דלא שייכא מצוה זו בגבולין דעיקרה בשם המיוחד אכתי לא משמע הכי מהא דאמר ריב"ל לקמן כל כהן שאינו עולה עובר בג' עשה ומשמע דבגבולין מיירי וכן מוכח מדברי הירושלמי שהביאו התוס' ז"ל לקמן בשמעתין כהן מהו שיטמא לנשיאת כפים משום דעשה ידחה ל"ת ובגבולין איירי התם וכן משמע בכולא שמעתא דכתובות פ' האשה שנתארמלה גבי מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ע"ש:

ובילקוט הביא בשם ספרי זוטא יכול אף בגבולין יהיו מברכים בשם המיוחד ת"ל ושמו את שמי ולהלן הוא אומר את שמי מה להלן מקדש כו' כדאיתא בברייתא הכא אי במקדש מברכין ואין מברכין בגבולין אמרת בכל מקום אשר אזכיר את שמי אף בגבולין מכל הנ"ל משמע דבגבולין נמי מ"ע ד"ת היא ועוד יתבאר בזה בשמעתין:

משנה ר"י אומר אף כה"ג מגביה כו' למעלה כו' שנאמר וישא אהרן את ידיו התוס' י"ט ז"ל הקשה א"כ אפילו בגבולין נמי ליבעי נשיאת כפים למעלה מראשיהם ופירש דארישא קאי נשיאת כפים מנ"ל שנאמר וישא כו' כוונתו דאי נימא דר"י ממשמעותא דקרא יליף דבעי למעלה מהראש א"כ בגבולין נמי ליבעי הכי כיון דעיקר נשיאת כפים ילפינן מהאי קרא לזה פירש דר"י ות"ק בסברא בעלמא פליגי ונשיאת כפים הוי אפי' כנגד כתפותיהם. ובמקדש הא דמגביה ידיו למעלה מהראש ג"כ מסברא הוא כמו שכ' רש"י ז"ל מפני כבוד השכינה ועי' מל"מ ז"ל בפי"ד מהלכות תפלה שפי' דר"י מייתי ראיה דאהרן הגביה ידיו למעלה מהציץ. ונראה ד' התוס' י"ט ז"ל דמהאי קרא מנ"ל שהגביה למעלה מהציץ:

גמ' רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה כו' משמע דהיקש גמור הוא ולא יצא ידי המצוה אם בירך בישיבה כמו לה"ק דמעכב בו וצריך לדקדק מ"ש דלא מקשינן ברכה לשירות לענין בעל מום ואפי' שתוי יין לא ילפינן מדאיתקש למשרת אלא מדאיתקש לנזיר כדאיתא בתענית פ' בג' פרקים וגם זה מדרבנן בעלמא ואמאי לא מקשינן לגמרי למשרת כמו הכא לענין עמידה וצ"ל דווקא לענין עמידה הוא דמקשינן למשרת דכתיב לעמוד לשרת אבל לשאר מילי לא מקשינן דלאו עבודה היא ובתענית שם כתבתי על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשתויי יין ילפינן מדאיתקש לעבודה וזה דלא כמשמעות הש"ס בתענית שם ועיין מ"א ס"ק נ"ד וגם נחלקו הראשונים ז"ל בכהן שהמיר אי יכול לישא כפיו אחר ששב וגם בזה דברי הרמב"ם ז"ל לחומרא מדאיתקש למשרת:

ומשמע בשמעתין דיושב פסול אפי' בגבולין וק"ק אמאי הא בעבודה נמי יושב כשר בבמה כדאיתא בריש פ' ב' דזבחים לעמוד לשרת לפני ה' ולא בבמה וכי עדיף נשיאת כפים בגבולין משירות בבמה ואין לומר דלמקדש לא איצטריך הקישא. דבלא"ה אין ישיבה בעזרה כו' דא"כ למה לי קרא למשרת בישיבה תיפוק ליה דבלא"ה אין ישיבה ועיין תוס' ז"ל שם בד"ה מיושב כו' בסוף הדיבור שם. וצ"ל דבנ"כ דלאו עבודה היא לא מסתבר ליה לחלק בין מקדש לגבולין ומ"מ קשה קצת אמאי קאמר איני צריך הא מגז"ש עדיף למילף דשמעינן נמי בגבולין:

והאחרונים ז"ל הביאו בשם הפר"ח דאבל ואונן נהי דלכתחלה לא ישאו את כפיהם אבל אם עלו לא ירדו משמע דמה"ת אונן נמי קיים המצוה ויוצאין בו וקשה לי ע"ז מהא דפ"ב דזבחים שם דיליף ר' ישמעאל פסול אונן בק"י מפסול יושב שאוכל אם עבד חילל כש"כ אונן ולפי הנ"ל איכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לנשיאת כפים האמר באונן שכשר לנשיאת כפים ועיין במ"א שם סי' קכ"ח שכתב בשם הש"ך דאונן פסול מדאיתקש לעבודה. והוא ז"ל חלק עליו דלאו לכל מילי איתקש לעבודה אלא פסולו הוא משום דאינו שרוי בשמחה כמו אבל ולפי זה אם קראו אותו צריך לעלות כמו שכתוב שם לענין אבל דעובר בעשה והדק"ל אמאי לא פריך מה ליושב שכן פסול לנשיאת כפים ומחמת זה מוכרח קצת לומר דעמידה גופא לא מעכבא בנשיאת כפים וצ"ע שוב ראיתי בפר"ח שכ' באונן אם עלה ירד:

אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים לאחד אינו קורא כהן ואם כן אינו מחויב לברך כיון דאין אומרין לו עלה ולא משמע הכי במשנה ברכות פ' אין עומדין אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו כו' וכתבו הראשונים דלא התירו אלא באין שם כהן אלא הוא שלא לבטל המצוה אלמא דכהן אחד ג"כ צריך לברך ועיין בתוס' מנחות דף מ"ד שכ' בשם ר"ת ז"ל דמדרבנן צריך לברך אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד הלכה ח' נראה דבעיקר החיוב אין חילוק וכהן אחד ג"כ מחויב לברך מעצמו וכן ס"ל לרב חסדא בירושלמי דלאחד נמי קורא כהנים ואליביה וודאי יחיד נמי מחויב מה"ת ועוד דהא עיקר נשיאת כפים ילפינן מקרא דוישא אהרן את ידיו כו' ומה אהרן יחיד אף בניו לדורות אפי' יחיד חייב. אלא דיש לדחות דבאהרן לאו ברכת כהנים הוי וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל בפי' התורה ולא ילפינן אלא דברכה היא בנשיאות כפים אבל לא לשאר דיני ברכת כהנים ולא משמע הכי מהא דקשיא ליה לר' יונתן לעיל ועי' בדברי הטור ז"ל סי' קכ"ח:

לא קשיא הא דאישתייר בי עשרה כו' מפי' רש"י ז"ל משמע דהיכא דיש לשייר עשרה לענות אמן טוב יותר שלא יעלו כולם אלא ישיירו עשרה לענות אמן. וא"כ צ"ל הא דתניא דכולן עולין היינו דליכא אלא עשרה בביהכ"נ דאי איכא אחד יותר הוא יברך וכולן יענו אמן אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה לי דאין כאן מצוה יותר לחלוק ולענות אמן יהא דתנן דמקצתן עונין אמן היינו אם נשארו מקצתן ולא עלו לדוכן הם עונין אמן אלא דא"כ מאי קמ"ל ועוד מאי אריא נשתייר בי עשרה אפי' פחות מעשרה אם לא עלו אמאי לא יענו אמן והא דבעינן הכא שישתיירו עשרה דווקא וגבי ישראל סגי עשרה עם הכהנים עי' בכ"מ ז"ל:

ע"ב כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה יש לדקדק בזה וכי משום שלא עלה בעבודה יפטר מעשה דאורייתא דחיובא ע"כ לא תליא בגבולין בעבודה דעבודה שבתפלה דרבנן היא לכ"ע וי"ל דחכמים תיקנו כן דומיא דמקדש דהיתה בעבודה:

ובשב ואל תעשה מצו רבנן לתקוני:

דף לט גמ' אמר רבא בר רב הונא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר כו' קצת קשה מאי ענין מימרא זו לכאן דכוליה שמעתא בדין נשיאת כפים מיירי ושמעתא דריב"ל סדיר הש"ס ואזיל ברישא ובסיפא ואין שום שייכות למימרא דרבא בר רב הונא לכאן וגם לא אשכחן לרבא בר רב הונא דמיירי הכא בשמעתין וי"ל דאגב ר' זירא אמר רב חסדא דמיירי לקמן בשמעתין מייתי נמי להך מימרא דאיירי בה ר"ז אמר רב חסדא ובהך מימרא דכל כהן שלא נטל ידיו גריס ברי"ף פ' הקורא בתרא אמר ר"ש בן פזי ולא אמר ריב"ל:

תוס' בד"ה כל כהן כו' ושיעור תכיפה איכא למשמע כו' אלמא כדי מהלך כו' נראה בכוונתם ז"ל דשמעינן מינה עכ"פ כי האי שיעורא וודאי לא מיקרי תיכף. ואע"ג דלמאי דס"ד התם דביאה במקצת שמה ביאה משער נקנור לעזרה לא מיקרי תיכף לא קיימא הכי למסקנא אבל באמת ליכא טעמא להאי שיעורא דכ"ב אמה וכבר כתב המ"א ז"ל בדבריהם בסי' קס"ו באריכות ע"ש וכתב שם דהילוך קצת חשיב הפסק ויותר נראה דאין לזה שיעור כלל אלא מצוה לתכוף בכל מאי דאפשר ושלא להפסיק ביניהם לא בדבור ולא במעשה אחר:

גמ' ולא נשאתי כפי בלא ברכה יש לדקדק דמשמע דמדת חסידות היא זו ומ"ש מכל המצות דצריך לברך עליהם מן הדין ומאי אריא מצוה זו דקאמר שלא עשה בלא ברכה ומשמע קצת מזה דמצוה זו לא דמיא לכל המצות לענין ברכה לפניה משום דמצוה זו עצמה ברכה היא:

ע"ב תוס' בד"ה עד שיכלה אמן כו' והאריכו כאן ותוכן דבריהם ז"ל דהא דשני כהנים נושאין כפיהם היינו משום דתרי קלי משתמעי איידי דחביבא ולדידי צ"ע דאיידי דחביבא דאמרינן התם היינו בהלל ומגילה דבאים מזמן לזמן מש"ה חביבא וכן פי' רש"י ז"ל שם איידי דחביבא חדשה היא להם אבל ברכת כהנים דנושאין כפיהם בכל יום נראה דלא שייך למימר איידי דחביבא כו' אבל בלא"ה א"ש בברכת כהנים דחיוב השמיעה בזה לצבור אינו מן הדין כ"כ דמצות הברכה על הכהנים לבד משא"כ בהלל ומגילה דמוציא השומעין ידי חובתן וק"ל וכן משמע מהא דאמר ר' זירא גופא לקמן דהעם אומרים הני פסוקי דרחמי ברכו כו' אלמא דליכא חיובא כ"כ לשמוע הברכה:

גמ' העם מה הן אומרין כו' נראה לפרש קצת כל הני פסוקי של ד' תפלות שחרית מוסף מנחה נעילה דיה"כ והם רמזו ז"ל כל תפלה לפי ענינה והוא בהקדמה אחת בענין ברכת כהנים האמורה בג' ברכות יברכך יאר ישא וכל אחת מעולה מחברתה ע"פ דבריהם ז"ל במגילה הני ג' ה' ז' כנגד מי ח"א כנגד ברכת כהנים וח"א כנגד ג' שומרי הסף ה' מרואי פני ז' רואי פני המלך. והענין פלאי מה ענין מדרגות אלו לכאן אבל הענין מבואר בהדרת מעלת ישראל בקבלתם אור וזיו שכינתו ית' בעוה"ז ומדרגה הראשונה