קרן אורה סוטה קעח

אבל קריאת כ"ג נראה דהיא ככל הקריאות של ציבור מדרבנן בעלמא ואמאי חשבה התנא לחודה ולא תני כל הקריאות ולמ"ד דזכור דאורייתא תיקשי לכולי עלמא אמאי לא חשיב פרשת זכור דקריאה דאורייתא היא:

והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות חגיגה כתב דקריאת הקהל בלה"ק היא מדכתיב תקרא את התורה הזאת כמות שהיא מדבריו משמע דמקרא ילפינן לה וא"כ תיקשי קריאה של כ"ג מנ"ל דבלה"ק ועוד דלמה לי קרא לזה כיון דאינה נכתבת אלא בלשון הקודש וי"ל דוקא להקהל איצטריך קרא משום דמצותה לקרות באזני אנשים ונשים וטף למען ישמעו ולמען ילמדו וה"א דלאלו שאין מבינים בלה"ק יקרא להם בלעז קמ"ל קרא דלא יקרא אלא בלה"ק. אבל שאר קריאות בלא"ה פשיטא דבלה"ק כמו פרשת כ"ג והדק"ל למה הוציא התנא קריאת כ"ג מכלל כל הקריאות של ציבור והיה נראה דעיקר רבותא דמתניתין על הברכות וכדתנן ברכת כ"ג ופרשת המלך וברכת אתרווייהו קאי וברכות אלו יצאו מכלל כל הברכות כיון שנאמרו במקדש תיקנו לאומרן בלה"ק ויתבאר לקמן בזה בס"ד ומ"מ זה נראה ברור דליכא פלוגתא כלל בקריאת התורה בציבור ולכ"ע בלה"ק והכי משמע מקרא דעזרא ויקראו בספר תורת כו' מפורש זה תרגום ומזה נהגו בימים ראשונים לקרות ע"י תורגמן אבל עיקר הקריאה ודאי בלה"ק היא ולא אשכחן מאן דפליג בהא:

והתוס' ז"ל במגילה ג"כ לא ניחא להו לפרש בכל לשון נאמרה אקריאה של ציבור כיון דלא אשכחן קריאה של ציבור אלא פ' זכור בלבד ולפי' ר"ח ז"ל אין כאן קושיא דבאמת לאו דוקא אקריאה של ציבור קאמר אלא על כל קריאה בתורה קאי אי ניתנה בכל לשון וכ' לפרש דאכל קריאה שבתורה קאי כגון מצות חליצה ופ' עגלה ערופה ווידוי מעשר ובכורים נראה בכוונתם דה"ק הש"ס לימא רבי דמצריך קרא גבי ק"ש דבלה"ק, ש"מ דס"ל דשאר קריאות כולן בכל לשון מסברא בעלמא לבר מהני דגלי בהו קרא דבלה"ק דאי מסברא בלה"ק למה לי קרא בק"ש ושם בד"ה דאי בלה"ק כתבו דהא דמצרכינן הכא בפירקין קרא בין בהני דנאמרו בכל לשון בין בהני דנאמרו בלה"ק וממ"נ בחד מינייהו לא צריך קרא דאי כל התורה בכל לשון נאמרה מסברא בהני דנאמרו בכל לשון לא צריך קרא ואי בלשון הקודש נאמרה בהני דנאמרו בלה"ק לא צריך קרא. ותי' משום דבעי לאוקמי ריבויא אליבא דכ"ע והני ריבויי דקאמר בהני דנאמרו בכל לשון היינו למ"ד בלשון הקודש נאמרו וגבי הני דנאמרו בלה"ק דמצריך ריבויא הוא למ"ד דבכל לשון נאמרו ודבריהם אלו ג"כ צ"ע דא"כ במתניתין דתנן ריבויי גבי מקרא ביכורים וחליצה ע"כ ס"ל למתניתין דכל התורה בכל לשון נאמרה וא"כ למה ליה להש"ס לומר כל הני ריבויא באלו דנאמרו בכל לשון לתנא דמתניתין כיון דתנא דמתניתין ס"ל דכל התורה בכל לשון נאמרה ועוד דהא הך דרשא דואמר הכהן אל האשה ג"כ דרשי דתנאי היא בירושלמי ובספרי וע"כ ס"ל דכל התורה בלה"ק נאמרה ולא מצינו פלוגתא דתנאי בזה ואמאי לא דייק הש"ס הכי אתנא דמתניתין דש"מ דס"ל דכל התורה בכל לשון נאמרה מדאיצטריך ריבויא דבלשון הקודש אלא וודאי כל הני מילי דמתניתין לא שייכי כלל להא ולכ"ע בעינן ריבויא בתרווייהו כי היכי דלא ליגמור מהדדי וכמו שפי' רש"י ז"ל במתניתין וכן כתבו התוס' ז"ל בפירקין בכמה דוכתי:

ונראה דלא דייק הש"ס הכי אלא גבי ק"ש דעיקר חיובא הוא ממצות תלמוד תורה וכדאמרינן אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות והגית להכי קאמר אי כל התורה בלה"ק נאמרה ה"ה דמצותה בלה"ק ככל התורה ואי בכל לשון נאמרה ממילא דמצותה ג"כ בכל לשון אבל כל הני דמתניתין פרשת סוטה ווידוי מעשר חליצה ומקרא ביכורים וברכות כו' כל הני לאו בתורת לימוד הם נאמרים אלא כ"א לפי ענינו אין דומות לכלל כל התורה וכל אחד גלי ביה רחמנא כדינו יש מהן בכל לשון ויש מהם דווקא בלה"ק ומילתא דמסתבר הוא וכ' התוס' ז"ל בברכות דהא דמספקא לן אי כל התורה בכל לשון נאמרה הוא מהא דאמרינן בשבת פ' ר"ע ה' יתן אומר המבשרות צבא רב שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשון וצ"ע לפ"ז היכי ילפינן לקמן קול קול מהאי קרא דמשה ידבר כו' יעננו בקול אלמא דפשיטא לן דקול זה היה בלה"ק ועדיין לא נתברר לי מקור ספק הזה הא דכל התורה אי בכל לשון נאמרה אי בלה"ק היכן הוא ובמאי קמיירי והיה נראה לומר דלענין מצות ת"ת קאמר דעיקר מצות הלימוד הוא המקרא ולחד מ"ד אין מברכין אלא על המקרא כדאיתא בברכות פ"ק ומספקא לן בהא אי קיים המצוה בכל לשון או דווקא בלה"ק אלא דגם בזה אין לספק אלא בכתיבתה היכי היא דבע"פ אסור ללמוד מקרא ועדיין צ"ע בזה:

גמ' ותפלה בכל לשון והאמר רב יהודה כו' לדברי הרא"ש ז"ל בברכות פרק היה קורא דדווקא לשון ארמי הוא דקאמר רב יהודה דאל ישאל כו' מאי פריך הש"ס ותפלה בכל לשון ועוד לגירסת התוס' ז"ל אלו נאמרים בלשונם דווקא לשון שהוא מבין אבל אם אינו מבין אינו יוצא אפי' בלשון הקודש כפי משמעות דבריהם ז"ל לעיל בד"ה ק"ש וכמ"ש שם וכן הוא מסקנת דבריהם ז"ל בפרק ג' שאכלו לענין נשים דאין יוצאות בשמיעת לה"ק א"כ זה שאינו מכיר אלא בלשון ארמי אל יתפלל כלל וזה יקשה גם לדברי הרי"ף ז"ל דיחיד אל ישאל בכל לשון א"כ מה יעשה היחיד שאינו מכיר בלה"ק ואמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה היינו אם מבין בלה"ק דאז אל ישאל בלשון אחר אבל אם אינו מבין ע"כ ישאל בלשונו שהוא מבין וע"ש בתוס' שכתבו ז"ל דבתפלה אפי' יחיד יתפלל בכל לשון:

תוס' בד"ה ברכת המזון כו' וכתבו דגרסינן מנלן דסד"א נילף ברכה מברכת הר גריזים וקשה דלא דמי דהתם בברכת גריזים וברכת כהנים נאמר בתורה לשון הברכה שפיר שייך למילף שיאמר ככתבה בתורה אבל ברהמ"ז לא נאמר לשונה בתורה מש"ה מסברא נמי יכול לברך בכל לשון דדווקא בלשון האמור בתורה איצטריך קרא לרבות דבכל לשון ולא ככתבה בתורה:

אלא דלקמן בשבועת העדות מצריך קרא דבכל לשון כדי שלא נילף משבועת הר גריזים דבלה"ק אע"ג דלא נאמרה לשון השבועה בתורה. ויש לחלק דבשבועת ה"א דכל שבועה אחת היא וכמו בהר גריזים היה בלה"ק כן כל השבועת הם בלה"ק אבל הכא האי ברכה לחוד והאי ברכה לחוד:

שם גמ' שבועת העדות כו' עיין תוס' ז"ל בשבועת שתמהו אמאי לא תני נמי שבועת הדיינין ושבועת ביטוי ותי' דאיכא גוונא דאיתא בהני וליתא בהני ע"ש ולענ"ד לא מצינו שום חילוק בינייהו וכדמשמע בלשון הברייתא שם שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ותוספתא הוא במכילתין ובמתניתין לא תנן לה משום דבכלל שבועת הפקדון היא וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות שבועת והתוספתא מפרש יותר מאי דסתם במתניתין ומה שהקשו משבועת ביטוי אמאי לא תנן לה ג"כ אין כאן קושיא דלא איצטריך לאשמעינן אלא שבועת העדות ופקדון דהוי ס"ד למילף מהר גריזים דבלה"ק היא אבל שבועת ביטוי דהיא שבועת הרשות לאסור דבר על עצמו פשיטא דיכול לאסור על עצמו בכל לשון כמו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וגם כבר שמעינן לה ממתניתין דריש נדרים כל כינויי שבעת כשבועת ונדרים כנדרים והיינו משום דשבועת ונדרים נאמרים בכל לשון ועיין בד' הרמב"ם ז"ל מש"כ בהוראת רבותיו ובכ"מ ובלח"מ ז"ל שם ודו"ק:

תוס' בד"ה וענית ואמרת כו' אין דבריהם ז"ל מיושבים בזה ועיין מהרש"א ומהרש"ל ז"ל מ"ש בזה והדבר פשוט דעניה ואמירה גמר דאי עניה לחוד למה ליה גז"ש דקול קול נילף עניה עניה דהכתיב יעננו בקול אלא ודאי משמע דתרווייהו בעינן עניה ואמירה וכן הא דאמרינן לקמן לר' יהודה דעניה עניה גמר היינו ג"כ עניה ואמירה וכדאמר שם בברייתא כל מקום כו' עניה ואמירה ובירושלמי אמרינן דבנין אב שבכולן האי קרא דמשה ידבר כו' ומשמע דאפי' לר"י קאמר דעניה ואמירה הוי כמו דיבור ועניה ומהאי קרא ילפינן דלשון זה משמע דווקא לה"ק ופריך התם מקרא דויען לבן ובתואל דנאמר התם עניה ואמירה ודיבור ואפ"ה לא בלה"ק דברו שנאמר ויקרא לו לבן יגר שהדותא ומשני דזה הוי קודם מתן תורה ע"ש:

תוס' בד"ה ור' יהודה כו' מסקנת דבריהם ז"ל דלר"י קריאה ג"כ מעכבא ואדרבא אילו כתיב בה לחוד לא הוי ילפינן עיכובא אלא לקריאה דמקרא נדרש לפניו לחוד וקשה לומר כן דר"י פליג אסתמא דמתניתין דיבמות דלכ"ע קריאה לא מעכבא ואמאי לא הוזכר שם במקומו דברי ר"י דקריאה מעכבא. וגם לא תירצו קושיתם לדידן נמי נדרוש עיכובא דככה לפניו ולאחריו כדקי"ל בכמה דוכתי וקריאה נמי ליעכבא ע"כ נראה דוודאי פשטיה דקרא ככה קאי אלאחריו ככה יעשה לאיש כו' אלא דר' יהודה ס"ל דכה לחוד ג"כ עיכובא משמע וכתיב ככה דרשינן כאילו הוי כתיב תרתי וענתה ואמרה כה כה יעשה לאיש וכה דאמירה אתי לעיכובא דאמירה דווקא בלה"ק אבל בכל לשון לאו קריאה היא ומ"מ קריאה גופא לא מעכבא דכתיב כה יעשה לאיש דבר שהוא מעשה מעכב בעיקר החליצה ולא קריאה ועיין מש"כ ביבמות שם בזה:

ע"ב רש"י בד"ה כדרך שהראה כו' שעתיד הענן לפסוק במיתת משה ולא ילך כו' עיין מהרש"א ז"ל בח"א שהוא כמסתפק אם חזר הענן בזכות משה. והוא פלאי דהתם בתענית שאמרו שחזר הבאר בזכות אהרן ומשה. שם אמרו דחזר הענן בזכות משה ע"ש דף ט':

תוס' בד"ה מול הגלגל כו' הביאו ד' הירושלמי דלר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שכבשו וחלקו ה"נ הברכות והקללות לא נאמרו אלא לאחר י"ד ומאי כתיב והיה בעברכם כו' תקימו את האבנים משמע מיד לאחר