קרן אורה סוטה קעז

זו אסורה על בעלה לעולם שהרי נאסרה בקינוי וסתירה והשתי' שתתירה נמנעה שהרי יש בה עד עכ"ל משמע מדבריו דהיא אינה אסורה אלא מפני קינוי וסתירה ונאמנות העד לא מהני אלא למנוע השתיה ובאמת אין הדין כן דמחמת מניעת השתיה לחוד לא הויא אלא ספק סוטה וע"פ העד הויא ודאי סוטה והיינו משום נאמנות העד על הטומאה עצמה וכבר כתבתי לעיל במכילתין כדברי המשל"מ ז"ל:

פרק אלו נאמרים תוס' בד"ה אלו נאמרין בלשונם פי' כל אדם בלשונו שהוא שומע ולא בלשון שאינו שומע כו' וכן הוא גירסת הירושלמי מדבריהם ז"ל משמע דאם אמר אחד מכל אלו בלשון שאינו שומע לא יצא ובשלמא בפרשת סוטה א"ש דאם אינה שומעת ומבינה אין כאן קבלת שבועה ושאר כל הדברים דאמרינן בגמרא שצריך לומר לה וכן שבועת העדות והפקדון צריך לקבל עליו שבועה בעינן דוקא שיהיה שומע ומבין אבל ק"ש ותפלה וברהמ"ז דמעיקר הדין כוונה לא מעכבא בהו לבד פסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות בתפלה אמאי לא יצא בכל לשון אפילו למדי בלשון פרסי כי היכי דיוצאין בלשון הקודש אפילו מי שאינו מבין ובכל הני כל הלשונות שוין והתוס' ז"ל לקמן בד"ה ק"ש הקשו אמאי שייר הלל וקידוש וברכת הפירות וברכת המצות וכתבו לחלק דהני נאמרין בכל לשון אפילו אינו שומע ומבין ולא דמי להני דמתניתין דבעינן שיבין הלשון דוקא ולא ידענא מנ"ל לחלק בזה ומה לי ברכת המזון וברכת הפירות וברכת המצות וקושיתם ז"ל אינו מוכרח דקידוש דבכלל תפלה הוא דעיקר קידוש היום הוא בתפלה וכיון דתנן סתמא בתפלה בכל לשון בכלל כל התפלות בין דחול בין דשבת וי"ט וברכת הפירות והמצות בכלל ברכת המזון היא וכיון דברכה דאורייתא נאמרה בכל לשון כש"כ שאר הברכות דאינן אלא דרבנן והלל ג"כ נראה דבכלל תפלה הוא דכל סיפור שבחו של מקום הוא בכלל תפלה ומ"מ נראה דבכל הני אע"ג דכוונה לא מעכבא בהו מ"מ אם אינו מבין הלשון לאו כלום קאמר דומיא דסוטה וכן אמרינן גבי ק"ש שמע בכל לשון שאתה שומע וכן גבי ברהמ"ז ילפינן בירושלמי מוברכת שיהא יודע למי מברך והא דיוצא אם אומר בלשון הקודש אע"ג דאינו מבין הלשון הוא משום נשים וע"ה אבל מדברי התוס' ז"ל שם בד"ה ק"ש משמע דגם בלה"ק לא יצא אם אינו מבין שכתבו דהא דלא חשיב מגילה היינו משום דבמגילה לועז ששמע אשורית יצא משמע דבהני דמתניתין לא יצא אפי' בלה"ק אם אינו מבין אלא דווקא בלשון שהוא מבין ומה יעשו נשים וע"ה בק"ש וברהמ"ז:

ולפי דעת הרמב"ן ז"ל במגילה פ' הקורא ע"פ דבלעז לא יצא במגילה אלא אם אינו יודע בלה"ק וכמו שהביא הר"ן ז"ל שם דכן משמע בירושלמי א"ש בלא"ה דלא חשיב הכא מגילה דבהני דמתניתין יוצא בכל לשון אפי' יודע נמי לה"ק והא דבמגילה לא יצא הוא משום דאין הספרים נכתבים בכל לשון ולמי שאינו יודע בלה"ק התירו לכתוב בלשון שהוא מבין אבל לא למי שיודע בלה"ק וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל שם ובירושלמי בפרקין משמע קצת דכל הני ג"כ לא הותרו בלשונם אלא אם אין יודעים בלה"ק דאיתא התם ר' לוי בר חיתא אזל לקיסרין שמע קלין קריין שמע אלונסתין (שמע אותן שקרו את שמע בלשון יון או באיזה לשון אחר) בעא מעכבתין (רצה לעכבן) שמע ר' יוסי איקפד אמר כך אומר אני מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרנה כל עיקר בתמיה (אלא יוצא בלשון שהוא יודע) השיב ר' ברכיה הרי מגילת אסתר היה יודע לקרותה אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית אמר ר' מנא מגילת אסתר היה יודע לקרותה אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית בלעז יוצא בה בלעז וכן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע ופי' הפ"מ ז"ל דר' ברכי' השיב ממגילה דאינו יוצא בלעז ותי' לו ר' מנא דווקא אם יודע אשורית הוא דאינו יוצא בלעז אבל אם אינו יודע אלא בלעז יוצא בלעז וה"נ דכוותה דלא הותר בכל לשון אלא אם אינו יודע בלה"ק אלא דאין זה מובן דהא ר' ברכיה גופיה נמי ה"ק דווקא אם יודע בלשון אשורית אינו יוצא בלעז ומה היתה תשובתו והיה נראה דה"ג השיב ר' ברכיה הרי מגילת אסתר דיוצא נמי בכל לשון ואמאי לא חשבה תנא דמתניתין ואמר לו ר' מנא דבמגילה אם היה יודע אשורית אינו יוצא בלעז משא"כ בהני דמתניתין דיוצא בכל לשון אפי' יודע אשורית ג"כ אבל מהא דסיים התם ותפלה כדי שיהא יודע לשאול צרכיו וברכת המזון כדי שיהא יודע למי מברך משמע דמשום הכי התירו בלשונו כדי שיהא יודע למי מברך והיינו אם אינו יודע אשורית אחר כל הנ"ל דברי התוס' ז"ל צ"ע במה שחילקו בין הני דמתניתין להלל וברכת הפירות והמצות ואין שום טעם לחלק:

שוב מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק שביעי דתני בהדיא ברכת הלל שמע ותפלה נאמרים בכל לשון הרי מבואר דהלל ותפלה שוין הם בדינן ודלא כמו שכ' התוס' ז"ל ועיין בש"ע א"ח סי' ס"ב במ"א ז"ל שהביא ד' התוס' ז"ל בפשיטות ולדידי צ"ע טובא וכנ"ל. וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' ברכות דכל הברכות דינן ע"ב גמ' דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר ורש"י ז"ל גרס ואמר הכהן אל האשה בלשון שהיא שומעת דאל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון ולפי גירסא זו לא איתרבי אלא אם אינה מבינה בלה"ק צריך שיאמר לה בלשון שהיא שומעת ומבינה אבל אם היא מבינה בלה"ק מנ"ל דבכל לשון ג"כ מותר אבל לגירסת הש"ס וכן הוא גירסת הרמב"ם ז"ל בכל לשון שהוא אומר אתי לרבות דבכל לשון מותר ולא ילפינן בק"ו מחליצה דבלה"ק וזה שתהא מכרת בלשון ממילא ידענא דכתיב ואמרה האשה אמן אמן אלמא דצריכה שתבין האלה והשבועה אלא דה"א דצריך שיאמר לה בלה"ק ואח"כ יפרש לה מה שהוא אומר להכי מרבי בכל לשון שהוא אומר דאין צריך לה"ק כלל אבל בירושלמי ובספרי משמע כפירוש רש"י ז"ל דר' יאשיה דריש התם ואמר כו' בכל לשון שהיא שומעת אמר לו ר' יונתן אינו צריך הרי הוא אומר ואמרה האשה אמן אמן שמע מינה דצריכה שתהא שומעת אלא ואמר הכהן לאשה איצטריך שלא יאמר לה ע"י תורגמן וי"ל לפי מש"כ לעיל לפי גירסת הירושלמי אלו נאמרים בלשונם דאתי לאשמעינן שנאמרים דוקא בלשון שמבינים לזה שפיר קאמר ר' יונתן דלא צריך קרא ומואמרה האשה כו' שמעינן אבל לפי נוסחת תלמודין אלו נאמרים בכל לשון אתי לאשמועינן דלא בעינן דוקא לה"ק שפיר איצטריך קרא גבי סוטה להכשיר כל לשון אפילו מבינה בלה"ק ג"כ. ועיין בתוי"ט ז"ל שכתב דבספרי יליף מ"ד דבלשון הקודש מואמרה האשה כו' וכן העתיק הפ"מ וט"ס הוא אלא יליף מזה בספרי דאפילו בכל לשון ע"ש בספרי ובירושלמי:

תוס' ד"ה ורבי שלא יקראנה למפרע כו' האריכו להקשות כאן למ"ד ק"ש דרבנן מכל הני דוכתי דמשמע בכולהו דק"ש דאורייתא וכבר נתארכו הדברים בזה בדברי הראשונים ז"ל וגם אני הארכתי בזה בחידושי ברכות ע"ש:

תוס' בד"ה ורבנן סברי כו' ותמהו אמאי לא משני הש"ס הכא נמי דתרתי שמע מינה כמו בברכות והיה נראה לישב קצת ע"פ הנ"ל בחילוק נוסחא דמתניתין אי גרסינן אלו נאמרים בכל לשון או בלשונם דלנוסחא בלשונם אשמע לן מתניתין דצריך שיאמר בלשון שהוא מבין ודריש שמע לשון הבנה ולפ"ז ליכא למימר תרתי ש"מ דס"ל דאין צריך להשמיע לאזנו דשמע דקרא הוא לשון הבנה ולא שמיעה ממש והכי ס"ל לסוגיא דשמעתין אבל סוגיא דברכות ס"ל כהך נוסחא דאלו נאמרים בכל לשון ולאשמעינן דבכל לשון שרי אע"ג דיודע בלה"ק ג"כ ולפ"ז דריש שמע כמשמעו שמיעה ממש ויליף משמע שיכול להשמיע בכל לשון וא"כ ממילא ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזנו וגם בזה כתבתי שם סברת הראשונים ז"ל. דהא דאמר תרתי ש"מ הוא דאי נימא דאין צריך להשמיע הוא הדין דבהרהור יוצא וכדמשמע התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ומה שיש לדקדק על סברא זו ע"ש:

דף לג גמ' לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה פירש"י ז"ל נאמרה לקרות בבית הכנסת והקשו התוס' ז"ל בברכות ריש פרק היה קורא הא קריאת התורה לאו דאורייתא ותירצו שם דפרשת זכור דאורייתא היא ומש"כ שם דמקמי דאתי עזרא והיו למה לי אינו מובן דאפילו לבתר תקנת עזרא וכי משום דעזרא תיקן לקרות בלה"ק להכי איצטריך קרא אלא ע"כ הא דינא דקריאה בציבור בלה"ק מדין תורה הוא ומשה תיקן להם זמן הקריאה ואח"כ בא עזרא והוסיף אבל עיקר האי דינא אי נאמרה לקרות בכל לשון או בלה"ק קשיא טובא הא זה תליא בכתיבת הספר תורה ולרבנן דוכתבתם בכל לשון י"ל דה"ה דניתן לקרות בכל לשון ולרשב"ג דלא הותר אלא אשורית ויונית פשיטא דאין קורין בכל לשון והתוס' ז"ל הכא בשם ר"ח ז"ל פירשו כן הא דאמרינן לימא קסבר רבי בכל לשון היינו כרבנן דאי כרשב"ג דלא ניתן לכתוב אלא אשורית ויונית וה"ה דאין קורין בלשון אחר למה לי קרא בק"ש. וכבר דקדקו התוס' ז"ל על פירוש זה ועוד הא גם לרשב"ג איצטריך קרא שלא יקרא ק"ש יונית אע"ג דבס"ת ניתן לכתוב ולקרות וכדמשמע בירושלמי שהבאתי לעיל דאלונסתין פירש הערוך היינו לשון יווני ועוד דהא גופא צ"ע אפילו לרבנן דניתן לכתוב בכל לשון משמע דלקרותה בציבור הוא דוקא בלה"ק וכדמשמע במתניתין דחשיב ברכת כ"ג ופרשת המלך בהני דבלה"ק ולא מפרש הש"ס שום קרא לזה שמע מינה דמסברא הכי קים להו דבציבור אין קורין אלא בלשון הקודש וכ"כ התוי"ט ז"ל במתניתין לקמן ומשמע דאין כאן מחלוקת בזה כלל אלא דלפ"ז הא גופא צ"ע מ"ש דלא חשיב במתניתין אלא הני ב' קריאות מלך וכ"ג' ולא חשיב כל קריאות של ציבור בשלמא על פרשת המלך י"ל דלא חשיב אלא קריאה מדאורייתא דהקהל מ"ע מה"ת היא