קרן אורה סוטה קעה

דהתחלת השירה הוא אז ישיר ולא ידענא אמאי לא ניחא לי' דאשירה הוי התחלת הפרק כמו הללויה בהלל:

פרק ששי מי שקינא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובה דברי ר"א ר' יהושע אומר עד שישאו ויתנו מוזרות בלבנה כך היא גירסת רש"י ז"ל ופי' דר"א קאמר אפי' שמע מעוף הפורח שנסתרה היינו עד אחד אפילו עבד כו' ולטעמיה אזיל דסתירה ע"י ע"א יוציא ויתן כתובה אם אינו רוצה להשקותה. וקשה לפ"ז מאי קמ"ל מתניתין הא כבר אמר ר"א הכי בריש מכילתין דסתירה בע"א ומה שנותן כתובה אם אינו רוצה להשקותה ג"כ תנן לעיל בפרק ארוסה ור' יהושע אמר עד שישאו ויתנו כו' פי' ג"כ דר"י לטעמיה דמשקה ע"פ שנים דווקא ואינו מחויב להוציא ע"פ עוף הפורח שנסתרה אלא עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצותה ומכוער הדבר ותצא וע"ז דקדקו התוס' ז"ל היכי מיירי ר' יהושע אי לאחר עידי סתירה אמאי יתן כתובה כיון דאינה שותה הוי כארוסה ושומרת יבם דיוצאת בלא כתובה אלא ר"י מיירי דליכא עידי סתירה וכי נושאין ונותנין בה מוזרות בלבנה מחויב להוציא אפי' בלא עידי סתירה אבל יתן כתובה ולפ"ז קשה ג"כ במאי פליגי ר"א ור"י בעידי סתירה כבר איפליגו בריש מכילתין ובנושאין ונותנין בה מוזרות בלבנה בפריצותה היינו בטומאה בלא עידי סתירה כלל לר"א ג"כ יוציא ויתן כתובה ואמאי תנן לה במתניתין בלשון פלוגתא ותרוייהו לאו חדא מילתא אמרי אלא מר אמר חדא כו' וכעין זה הקשה מהרש"א ז"ל ואין לפרש דעד שישאו כו' דר' יהושע היינו בסתירה לחוד אע"ג דליכא עדים מ"מ כיון שנושאין כו' בסתירתה יוציא ויתן כתובה דמשמע לר"י אי ליכא עדים בסתירה לא נאסרה עליו כלל ואין צריך להוציא וכן משמע מלשון רש"י ז"ל דעד שישאו כו' היינו פריצותא וטומאה:

והתוס' ז"ל כתבו דלא גרסינן במשנה ונסתרה אלא מי שקינא לה לחוד ושמע מעוף הפורח שנטמאה יוציא ויתן כתובה דבכי האי גוונא שיש קצת רגלים לדבר מכוער הדבר ומצוה להוציאה ונותן לה כתובה ומש"כ דלב"ה מצוה ולב"ש חובה אינו מובן קצת וצ"ל דכוונתם דלב"ש ע"כ חובה להוציאה דאליבייהו אסור להוציא אם לא ע"י ערות דבר וגם ע"י דברים כעורים אינו יכול להוציאה כמו שכ' לעיל דף ו' בשם הירושלמי אבל הכא ע"י קינוי תחלה גרע יותר וחובה להוציאה ור' יהושע אמר דאינו מחויב להוציאה אלא עד שישאו כו' אבל ע"י עוף הפורח אינו צריך להוציא וגם לשיטתם קשה קצת אמאי יתן כתובה כיון דמחויב הוא להוציאה הוי כעוברת על דת דאין לה כתובה והתראה ג"כ איכא דקדם לה הקינוי אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' למתניתין כנוסחא דילן שקינא לה ונסתרה ואח"כ שמע מעוף הפורח שנטמאה ס"ל לר"א דלא ישקנה עוד אלא מוציאה ונותן לה כתובה משום דהיא רוצה לשתות אלא דאין משקין אותה מקול עוף הפורח משום זה לא הפסידה כתובתה ועדיפא מארוסה דאינה יכולה לשתות ור' יהושע אמר דע"י עוף פורח לאו כלום היא ויכול להשקותה אלא עד שישאו כו'. בזה הוא דאינו משקה אותה ויוציא ויתן כתובה דזה ג"כ לאו עדות גמורה היא והיא רוצה לשתות מש"ה לא הפסידה כתובתה וכן כתב בחיבורו פ"א הלכה ח' וכן אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי וסתירה ה"ז אסור לקיימה ויוציא ויתן כתובה והיינו דאמר ר' יהושע והכ"מ ז"ל תמה שם על זה הא כתב ז"ל שם דבזמן שאין מי סוטה יוציא בלא כתובה ולמה יתן כתובה הכא וכקושית התוס' ז"ל ותי' שם דאחר קינוי וסתירה היינו בסתירה ע"י ע"א וכפי' רש"י ז"ל והוא דחוק וגם אין זה במשמע דברי הרמב"ם ז"ל והדבר ברור כמו שכתבתי וכמבואר בדבריו בפי' המשנה דבהא פליגי דלר"א אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאה אחר הקינוי וסתירה אינו יכול להשקותה ויוציא ויתן כתובה ור"י אמר עד שישאו כו' אז אינו משקה אותה ואינה מפסדת כתובתה ובפי' זה מוכח בירושלמי בפירקין הלכה ב' דאמרינן התם שמע מעוף הפורח שנטמאת אשתו ואח"כ בא עד אחד ואמר שנטמאת למאי הוא בא אם להשקותה כבר נראית שלא לשתות ע"י עוף הפורח הא אינו בא אלא להפסידה כתובתה. וכי מפסידין ממון ע"פ עד אחד הרי מבואר כפי' הרמב"ם ז"ל דשמע מעוף הפורח היינו שנטמאת וגם אחר קינוי וסתירה ואפ"ה אינה שותה גם ע"פ שמיעת עוף הפורח ומיבעי ליה אם ע"א שבא אחר כך מהימן להפסידה ממון לחוד ולפ"ז א"ש מה שתמהו התוס' ז"ל על סידרא דהאי פירקא דאין כאן מקומו ולפי הנ"ל ניחא דכל האי פירקא בעידי טומאה מיירי ורישא קמ"ל דע"י עוף הפורח ג"כ אינו משקה אותה:

אלא דלשיטה זו יש לדקדק מה ענינו של עוף הפורח דלפירש"י ז"ל היינו עבד ושפחה ולפי' התוס' ז"ל ג"כ בלא סתירה עדות ע"א בפריצותה הוי כעוף הפורח דמעיקר הדין אין עדותו כלום אלא כיון דקצת רגלים לדבר איכא מכוער הדבר ויוציא אבל לפי' הרמב"ם ז"ל ע"א בטומאה נאמן לגמרי ועוף הפורח מה הוא. אבל מהא גופא משמע כפי' הרמב"ם ז"ל דלפי' רש"י ותוס' ז"ל אמאי קרי לה מתניתין לעדות ע"א כעוף הפורח כיון דעדות גמורה היא בסתירה לפי' רש"י ז"ל ולפי' התוס' ז"ל ג"כ הא אפילו ע"א כשר קודם סתירה פליגי ר"א ור"י ואמאי קרי לה עוף הפורח ועוד קשה לשיטת התוס' ז"ל אטו עדיף לר"י משא ומתן מוזרות בלבנה יותר מעדות ע"א כשר בעדות ברורה דמשום ע"א קודם סתירה אין צריך להוציא ובמוזרות בלבנה יוציא אבל ביאור הדברים נאמרו בירושלמי מה אנן קיימין ר"י דאמר שישאו כו' במאי קמיירי אי כהן דשמע ולא ידע ממאן שמע מעוף הפורח הוא ואי כהן דשמע וידע ממאן שמע עד מפי עד הוא ועדות גמורה היא אלא כן אנן קיימין פלוני מפלוני ופלוני מפלוני מלה דלית בה תמליוסיס היינו דאין לדבר סוף לברר ממי שמע בבירור ואחר כל הנ"ל נפ"מ טובא לדינא דלשיטת רמב"ם ז"ל למשא ומתן של מוזרות בלבנה היינו דוקא אחר קינוי וסתירה. אבל אחר קינוי לחוד אין לחוש ולדברי התוס' ז"ל חיישינן אפילו אחר קינוי לחוד ובש"ע אה"ע סי' קע"א כתב המחבר לדברי הרמב"ם ז"ל כפי פירושו דמיירי אחר סתירה ע"י ע"א ולדידי צ"ע טובא וכמו שבררתי לעיל דדעת הרמב"ם ז"ל לא כן הוא כמבואר בדבריו בפי' המשנה ועוד דע"א בסתירה לאו כלום היא ואחר קינוי לחוד וודאי לא חיישינן לרינון דמוזרות בלבנה כיון דאפילו עד כשר אינו נאמן אחר קינוי לחוד לומר שנטמאה ועד אחד עדיף מרינון מוזרות כו' כמבואר בירושלמי לעיל וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט' דאחר קינוי ג"כ אין ע"א נאמן אלא אם מאמין לו ודעתו סומכת עליו וכתב כן בסתירה וה"ה בטומאה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל ולפי הנ"ל הא דתניא לעיל בברייתא היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אתיא כר' יהושע דלר"א אפי' עוף הפורח מעכב שתייתה:

וקושית התוס' ז"ל שהקשו מידי דהוי אארוסה ושומרת יבם כו' אינו מוכרח מהא דתנן במתניתין דחמותה כו' נאמנת שלא לשתות ואינה נאמנת להפסיד כתובתה והיינו דכל דליכא עדות ברורה והיא רוצה לשתות אין להפסיד כתובתה וה"נ ע"י עוף הפורח לר"א או מוזרות בלבנה לר"י דלאו עדות ברורה היא אין להפסיד כתובתה ובירושלמי איכא מ"ד דאפי' עד אחד כשר אינו נאמן להפסיד כתובתה ואינו נאמן אלא לטמאותה ותו מייתי התם תנא דפליג בעד טומאה ג"כ וס"ל דבעינן שנים ע"ש:

ומתוך דברים הנ"ל מבואר דהקילו יות' בעדות אשה במת בעלה מעדות ע"א לענין סוטה דהתם משיאין אפילו לא נודע ברור ממי שמע אלא ע"פ ב"ק ג"כ משיאין והכא בעינן דידע ממאן שמע ודו"ק:

משנה אמר ע"א אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה פירש רש"י ז"ל אני ראיתי באותה סתירה שהיא על פי שנים משמע מדבריו ז"ל דעל סתירה אחרת אינו נאמן לומר שראה שנסתרה ונטמאת עמו אלא דווקא באותה סתירה ולפי"ז יש לדקדק שני עידי סתירה ע"כ לא ראו שנטמאת וא"כ הוי כמו הכחשה שמכחישין את עד הטומאה וצ"ל דכל שלא אמרו בבירור שלא נטמאה אין זה הכחשה דלא ראינו אינו ראיה וא"כ העד נאמן אפי' תוך כדי סתירה לבד וי"ל עוד דשני עידי סתירה ראו שנסתרה עמו כדי סתירה ועד הטומאה אומר שאח"כ נטמאה באותה סתירה עצמה:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א הלכה י"ד האשה שקינא לה כו' ונסתרה עמו כו' ובא עד אחד ואמר שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו ה"ז אסורה על בעלה כו' ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי סתירה עכ"ל וכ' המל"מ ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו בסתירה אחרת עד אחד נאמן על זה שקינא לה ממנו ואין לזה הכרח כ"כ וי"ל דלדברי הרמב"ם ז"ל גם כן צריך שיעיד על הטומאה דאותה סתירה וא"ש בזה מש"כ הרמב"ם ז"ל ואפי' היה עד טומאה זה אחד מעידי סתירה שתמה הכ"מ ז"ל מאי אתי לאשמעינן בזה ולפי הנ"ל קמ"ל טובא דה"א דעד הסתירה כשמעיד נמי שנטמאה באותה סתירה אחרת לא מהימן ולא יחשב לעד סתירה אלא לעד טומאה וליכא שנים בסתירה אלא אחד בסתירה ואחד בטומאה ואין כאן עדות כלל קמ"ל דמצטרפי תרווייהו לסתירה והאחד נאמן על הטומאה ובאמת צ"ע לרבי אליעזר דמשקה אותה ע"פ אחד אם אמר אחד שנטמאת וליכא עד אחר אלא הוא אי מהימן דהא משמע דנאמנות העד טומאה הוא משום דיש רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכא כשהעד מעיד על הסתירה והטומאה אין כאן עד סתירה אלא עד טומאה לחוד וקינוי לחוד. לא חשיב רגלים לדבר כ"כ ואמאי מהימן אלא דלר"א ע"כ לא הוי טעמא משום רגלים לדבר דקינוי וסתירה דהא ע"א מהימן גם בסתירה אבל לא אשכחן האי חידושא לר"א