קרן אורה סוטה קעד

דזה האוכל מטמא אחד ופוסל אחד אלא ע"כ גם סוגין ס"ל דתחלה הוא מדרבנן בעלמא אלא ע"כ כוונתם ז"ל דסוגין ס"ל דלא"ש עכ"פ מטמא אחד ופוסל אחד מה"ת ורבא משמע דס"ל דלכולהו לא הוי אלא מעלה בעלמא אפילו לר"מ דאמר מטמא אחד ופוסל אחד וא"כ הא דס"ד התם דמתניתין דמעילה כרבנן ולא כאבא שאול היינו בהא דמטמא אחד ופוסל אחד עכ"פ מה"ת ורבא מסיק דהא נמי מדרבנן הוא ועי' מש"כ שם בחי' דהא דרבא מילתא באפי נפשה היא ולא אתי לאוקמי מתניתין ככ"ע ואחר כל הנ"ל לא מצאתי טעם נכון לחלק בין שלישי לאוכל הבא מחמת טבול יום' מאי שנא דבהא יליף ר"י הק"ו ובאוכל הבא מחמת טבול יום לא יליף ועי' בתוסי"ט פ"ב דנדה שהקשה שם דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי וגם בזה כתבתי במעילה שם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל:

דף ל רש"י ד"ה שלישי הבא כו' דהתם מעלה דרבנן היא ובקודש מיירי עכ"ל ואין זה מובן דהא חמישי לא אשכחן אפי' בקודש מקודש ואמאי לא ניתי מק"ו ומה אוכל קודש הבא מחמת טבול יום מטמא אחד ופוסל אחד שלישי של קודש אינו דין שיטמא אחד ויפסול אחד בקודש אלא ע"כ בטבול יום לחוד הוא דעביד מעלה וצ"ל אע"ג דמה"ת שני חמור מטבול יום מ"מ לענין מעלה דרבנן החמירו בטבול יום יותר לעשותו תחלה ועיין רש"י חולין דף ל"ה:

ואיידי דאיירינן בהלכה זו אבאר בזה הלכה אחת בד' הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' אה"ט והשגת הראב"ד ז"ל שם שכתב שם הלכה י' האוכל רביעי בקודש אסור לאכול קודש ומותר ליגע ואפי' תבשיל שנתערב בו הקודש ה"ז לא יאכל ברביעי של קודש אלא בחמישי שהוא טהור וכתב הראב"ד ז"ל אומר אני שהחמישי אפילו עם קודש עצמו נאכל ושתי בבות אחרונות לא נאמר בהן נזיד אלא מפני הבבא ראשונה ודברי הראב"ד ז"ל מבוארים דמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל דחמישי מותר לאכול נזיד הקודש אבל לא קודש עצמו. וכלישנא דמתניתין שם ברביעי של תרומה ובחמישי של קודש דתנן בתרווייהו נאכל בנזיד הקודש וע"ז כתב דל"ד תני נזיד הקודש אלא אפילו בקודש עצמו מותר ודברי הכ"מ ז"ל שם אינן מובנים ודברי הראב"ד ז"ל ברורים הם ואין בהם שום דוחק עד שמצאתי כדבריו מבואר בירושלמי בשמעתין דרצה לדקדק ממתניתין הנ"ל דר"ע לא מטמא שלישי אפי' בחולין מדתנן השלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע הא לעשותו דמע אסור ש"מ דשלישי יש בחולין ומסיק א"כ אמור דבתרא. רביעי שבתרומה נאכל בנזיד הקודש הא לעשותו קודש אסור והאמר רב דמותר לעשותו קודש ודחי כיון דבתרומה איירי אסור לעשותו קודש משום תקלה ומשמע מזה דלא כמו שפי' רש"י ז"ל בזבחים דף פ"ח דאסור להביא מנחות ונסכים מן התרומה משום דלאו משקה ישראל הוא דא"כ לא הוי צריך למימר משום תקלה ומסיק אמור דבתרא החמישי שבקודש נאכל בנזיד הקודש והא מותר אפי' לעשותו קודש דאין חמישי בקודש וע"כ את אמר לית כן ולא דייקינן הך דיוקא ואפילו לעשותו קודש מותר ונזיד הקודש לאו דווקא ה"נ ברישא ליה כן ושלישי שבחולין ג"כ מותר לעשותו תרומה דליכא שלישי בחולין כלל והיינו לפי שיטתו אבל לשיטת תלמודין דרישא מיירי בחולין שנעשו על טהרת תרומה א"ש ברישא דלא נאכל אלא בנזיד הדמע שאין בו כזית בכדי א"פ אבל תרתי בבא דסיפא ל"ד הם וכמבואר בירושלמי דאפילו בקודש עצמו מותרים ועיין בזה בדברי הר"ש והרע"ב והתוסי"ט ז"ל:

תוס' ד"ה שלישי הבא כו' דאוכל הבא מחמת טבול יום גופא כו' שצריך למייתי שלישי גופא מק"ו דטבול יום כו'. עיין מהרש"א ז"ל שדקדק דילמא ר"י סבר כר"ע דס"ל שלישי אפי' בחולין ותי' דא"כ למה ליה למילף שלישי בקודש מוהבשר כו' כיון דאפילו בחולין איכא שלישי עכ"ל והוא פלאי הא בשמעתין אמרינן דר' יוסי לית ליה דר"ע מדלא יליף רביעי בתרומה וחמישי בקודש ולמה כתב הוא ז"ל הוכחה אחרת והתוס' ז"ל בפסחים כתבו דהוי מצי למימר ג"כ מדיליף שלישי בקודש מוהבשר ש"מ דלית ליה דר"ע אבל לשון מהרש"א ז"ל בזה דרך קושיא ותירוץ תמוה מאוד:

תוס' ד"ה ספר הישר מסיק כו' וא"ת מגזירה שניה ומשום משקין כו'. ותמה בזה המהרש"א ז"ל מה תיקנו הא השתא נמי תיקשי הא מותר לשתות משקה תרומה ולא יטמאנה כיון דהאוכל שלישי ובחולין דף ל"ד משמע דבכלל גזירה שניה היא. ובכלל דברי ר' יהושע דאמר אוכל אוכל שני שני שלישי שני לקודש ואין שני לתרומה אבל שלישי הוי וכיון דהוי שלישי ממילא נפסל גופו מלאכול בתרומה דאסור לאוכלה בטומאת הגוף וגזירה אחת גזרו שיהיה האוכל כמאכל שני שני שלישי שלישי ובשני פוסל תרומה במגע אבל אוכל שלישי נהי דנעשה שלישי לא נאסר אלא באכילה אבל לא במגע ראבר"צ אמר הרי הן כתרומה לטמא שנים כו' כצ"ל:

בא"ד אלא א"כ נאמר רב בגזירת כו' איזה ט"ס יש כאן. וכוונתם דבכלל גזירות ראשונות הוא מטעם גזירה לגזירה וק"ל ועיין תוסי"ט ז"ל פ"ב דטהרות בד"ה ולא שני לתרומה:

גמ' ר"מ דתנן כל הטעון ביאת מים מד"ס כו' עיין תוס' חולין דף ל"ב שהקשו הא אמרינן התם דר"ע נמי לא אמר אלא בטומאה דאורייתא וא"כ היכי מוכח דר"מ ס"ל דלא כר"ע ע"ש. וי"ל דמוכח הכא דמתיר ר"מ אפי' במעשר ונהי דמחלקינן לר"ע בין טומאה דרבנן לדאורייתא היינו בחולין אבל במעשר מסתברא דאפילו בטומאה דרבנן יש שלישי לר"ע והיינו דקאמר ר"מ ולא בני מחלוקתו ובירושלמי ג"כ מחלק אליבא דרב דס"ל לר"ע בין בחולין בין בתרומה יש שלישי היינו דוקא בטומאה דאורייתא אבל בטומאת ידים גם לר"ע אין שלישי ומטעם זה מוקי למתניתין דפ"ד דטבול יום כר"ע ע"ש:

גמ' ר"א דתניא ר"א אומר שלשתן שוין צ"ל דתנן דמשנה היא בפ"ב דטהרות והתם גרסינן ר' אליעזר וצ"ל ר' אלעזר כדמשמע הכא ומש"כ רש"י ז"ל דת"ק דפליג עליה ס"ל דראשון של חולין לא אזיל עד רביעי בקודש ע"ש בר"ש ור"מ ז"ל מה שפי' בזה:

ע"ב גמ' סברוה אידי ואידי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי מר סבר כו' ופי' רש"י ז"ל דבהא קמיפלגי קאי אפלוגתא דר"א ורבנן ולא ניחא ליה לפרש דקאי אמתניתין וברייתא. דמתניתין דאמרה פחות מכביצה ס"ל דשני עושה שלישי בחולין ואם יקח כביצה יטמא העיסה וברייתא ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין הילכך אפי' כביצה מותר דהביצה שני הוא ואינו מטמא העיסה משום דא"כ כי חשיב לר"א בהני דס"ל דאין שני עושה שלישי הוא ר"א דברייתא דווקא וזה לא משמע ליה ומש"ה פי' דקאי אפלוגתא דר"א ורבנן אבל הר"ש ז"ל שם בפ"ב דחלה מפרש דקאי אפלוגתא דמתניתין וברייתא אליבא דר"א והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות בכורים פסק בהא הלכה כר"א דברייתא דאפילו כביצה מותר והיינו משום דקי"ל בכל הני לקולא דאין שני עושה שלישי בחולין ומותר לגרום טומאה לחולין והטבולין לחלה לאו כחלה דמו וליכא למיחש למידי וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם ומה שהקשה הראב"ד ז"ל מהא דלא הכריעו בירושלמי הלכה כמאן אין כאן קושיא כ"כ כיון דלמסקנת תלמודין בטעמא דפליגי קי"ל כר"א בכל הני טעמי ממילא דהלכה כר"א ובביאור לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז הנ"ל עי' בתוי"ט ז"ל פ"ה דשבועות ופ"ב דחלה שם ובתוס' חדשים שם ודו"ק:

גמ' במאי קמיפלגי מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר דרבנן לכאורה יקשה מאי קמ"ל הש"ס פשיטא דבהא פליגי ונראה דאתי לאפוקי משיטת הירושלמי דלכ"ע יש תחומין דאורייתא היינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל ובאלפים אמה הוא דפליגי דר"ע ס"ל דשיעור תחום הוא אלפים אמה ויליף מקרא דומדותם כו' את פאת קדמה אלפים באמה וקמ"ל קרא דאלפים אמה סביב העיר בכלל העיר הוא ולאו דנפקא ליה מהכא עיקר איסור תחומין דמהאי קרא לא שמעינן לא איסור לאו ולא עשה אלא עיקר תחומין מאל יצא איש ממקומו נפק"ל וכדאמרינן בעירובין ושיעור המקום הוא דנפק"ל מהאי קרא וחכמים דפליגי אר"ע ס"ל דשיעור מקום הוא י"ב מיל במחנה ישראל דבהם נאמר קרא דאל יצא כו' להכי קאמר הש"ס דלאו בהא פליגי אלא בעיקר איסור תחומין פליגי דר"ע ס"ל תחומין דאורייתא מאזהרת אל יצא וגלי קרא הכא בערי הלוים שיעור התחום והמקום ור"א בנו של ריה"ג ס"ל דתחומין דרבנן וליכא אזהרה בתחומין כלל ד"ת ומדרבנן הוא האיסור והשיעור וילפי ליה מג"ש מקום ממקום בתורת אסמכתא ובזה מיושב קושית התוס' ז"ל בד"ה מר סבר ועיין בפי' המשנה להר"מ ז"ל שכתב דלמ"ד תחומין דרבנן אין להם גדר וזה קצת דלא כמו שכתב בחיבורו דלכ"ע יש גדר תחום היינו י"ב מיל כשיטת הירושלמי וכבר האריכו הראשונים ז"ל בזה והביאו כמה הוכחות מתלמודין דלא ס"ל הכי:

גמ' ר"ע ס"ל כגדול המקרא את ההלל היינו שישראל ענו על כל דבר אשירה לה' כמו בהלל שעונין הללויה ור"א בנו של ריה"ג ס"ל כקטן המקרא את ההלל שענו אחרי משה כל פסוק ופסוק ור' נחמיה ס"ל כסופר הפורס על שמע שהוא פותח תחלה לבד כך משה פתח אשירה לה' ואח"כ אמרו כולם יחד ברוה"ק. וכדמפרש בגמ' טעמו של כל אחד והתוס' ז"ל הביאו בשם התוספתא דלר"נ היה משה פותח כל פסוק ופסוק וישראל סיימו זה הפסוק אלא דמה שאמרו דמשה פתח באז ישיר משה אינו מובן וכי היכי דאליבא דר"ע ור"א הפתיחה היא באשירה לה' ה"נ לר"נ וגם מש"כ משה אמר עזי וזמרה כו' וישראל אמרו זה אלי כו' משמע דמשה אמר פסוק אחד וישראל פסוק אחר ובאידך קרא קאמר דישראל סיימו סוף הפסוק אבל בילקוט איתא דעה זו בשם ראב"ע משה פתח באשירה וישראל סיימו אשירה כו' כי גאה גאה משה פתח עזי וישראל גמרו כו' הפסוק וכן כולם ועי' מהרש"א ז"ל בח"א שכתב