קרן אורה סוטה קעג

בימות החמה והיינו אחר שעברו עליה ימי הגשמים חוזר ונעשה רה"ר בימות החמה וכמו שפי' הר"ש והרע"ב ז"ל ועוד פי' שם דבטומאה אחת מיירי וכי עברו עליה ימות הגשמים אפי' בימות החמה אח"כ הוי רה"י ואילו התם תנן בטומאה אחת ר"ש אומר רה"ר מפסקת אפי' בזמן שהיה רה"י למפרע טהור הרי דהספק רה"ר מבטל טומאת רה"י והכא אמרינן איפכא דרה"י הוי הפסק לטמא אח"כ אפי' ברה"ר ומד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אה"ט משמע דבבקעה לחוד הוא דהוי דינא הכא אם עברו עליה ימות הגשמים הוי רה"י לעולם אבל לפירוש הר"ש והרע"ב ז"ל קשה. ואמאי לא הביאו למימרא דרבא עליה דהאי מתניתין וצ"ע יותר:

תוס' בד"ה ותו לר"ע כו' רש"י פי' דמק"ו לא יליף כו' ותימא אי לית ליה ק"ו כו' ואין תמיהתם מובנת דהא רש"י ז"ל כתב בהדיא דאית ליה לר"ע הק"ו ג"כ וכמו שכתב דהשתא לתרומה אסר לה לכהונה מיבעי וע"כ כוונתו לא יליף ר"ע כהונה בק"ו. דאל"ה היינו ר' ישמעאל אלא ע"כ מאיזה קרא יליף לכהונה גם כן ומנ"ל והא דאיצטריך קרא לכהונה היינו כדמסיק הש"ס לקמן:

דף כט תוס' בד"ה שכן עשה כו' תימא אמאי לא אמר כיון דטמא הכתוב מספק מהיכי תיתי דמותרת בתרומה וכהונה כו' קושיתם ז"ל הוא למסקנא באמת למה לן קרא לתרומה וכהונה ולא אסרינן מטעם דספק זונה היא וממילא אסורה גם בתרומה וכהונה ותי' דה"א דלא החמירה התורה בספק זה אלא לבעלה דאיכא ספק חייבי מיתות על ידה אבל לתרומה וכהונה הוי מוקמינן אחזקה וכתב דבירושלמי ס"ל דלא צריך קרא לתרומה מהאי טעמא כיון דאסורה לביתה ממילא אסורה בתרומה וכי איצטריך קרא ליבם ולפי דבריהם ז"ל דסברת הירושלמי היא כיון דספק זונה היא ממילא אסורה בתרומה דבתרומה גם מספק אסורה וכ"ש דאסורה ליבם א"כ ליבם נמי לא צריך קרא כיון דסוטה וודאי אסורה ליבם משום אשת אח דטומאה כתיב בה כעריות ממילא ספק סוטה נמי אסורה והתוספות ז"ל ביבמות דף י"א הקשו כן למה לי קרא לאסור ליבם ול"נ דמהא דאסורה לבעלה לא שמעינן לעלמא לא לתרומה ולא ליבם דהא איצטריך קרא לעיל למעוטי קטן ודרך אברים משום דה"א בקפידא דבעל תליא רחמנא אלמא דאי לאו מיעוטא היתה אסורה לבעלה אפי' ע"י דבר שאינו נאסרת לעלמא ודווקא הכא ע"י קינוי הוא דנאסרה וא"כ השתא נמי איכא למימר דדווקא לבעלה אסור משום דקפיד והיא עברה על קינויו אבל לתרומה וליבם אינה נאסרת להכי איצטריך קרא לתרומה וליבם והא דס"ל להירושלמי דתרומה מסברא שמעינן היינו מהך סברא דלא מצינו אשה שאסורה לביתה ומותרת בתרומה:

שם גמרא ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא וודאי טהור הוא דיאכל כו' לכאורה הני קראי לא סתרי אהדדי דגבי בשר אית ליה חזקת טהרה מש"ה וודאי טמא היינו שנגע בוודאי הוא דלא יאכל אבל אם נגע בספק טמא יאכל משום דמוקמינן לבשר בחזקת טהרה וסיפא ודאי טהור הוא דיאכל היינו אם היה טמא ונטהר וודאי הוא דיאכל אבל ספק טהור היינו שספק אם נטהר לא יאכל משום דמוקמינן ליה בחזקת טומאה וצ"ל דהא לא איצטריך לאשמעינן וכבר שמעינן דאזלינן בתר חזקה אלא ע"כ אתי לאשמעינן אפילו ספק טהור היינו דספק אם נגע בטומאה אי לא ג"כ לא יאכל ויש לדקדק עוד לחד נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל דבדבר שזדונו כרת ספק מה"ת לחומרא א"כ ג"כ לא קשיא קראי אהדדי דרישא דקרא מיירי בטומאת בשר דאינו אלא בלאו ספיקא לקולא וסיפא מיירי בטומאת הגוף דבכרת היא הוי ספיקא לחומרא אבל בלא"ה קשיא טובא על נוסחא זו וכמו שהאריכו הראשונים ז"ל:

גמרא דאי מדרב ה"א בין ברה"י בין ברה"ר והוי מצי למימר דאי מדרב לא שמעינן אלא דאזלינן לחומרא בספיקא אבל מ"מ לא הוי אלא ספק טומאה איצטריך למיגמר מסוטה דספק רה"י הוי כוודאי טומאה כמו בסוטה עשה הספק כוודאי וכדס"ל להתו' ז"ל בכמה דוכתי דס' רה"י הוי ודאי טומאה לחייב על ביאת מקדש וכבר הארכתי בזה בנזיר ובאמת גם לשיטת התוס' ז"ל קשה אמאי משוינן ס' רה"י כוודאי טומאה לגמרי הא גם בסוטה אפי' לדבריהם לא עשה הספק כוודאי לגמרי דהא ליכא מלקות בספק סוטה כמו שכ' ז"ל וכל אלו הספיקות בספיקן יעמדו עד יבא המורה צדק ויבאר כל ספיקות ותעלומות:

גמרא ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע גם בזה כבר כתבתי בחי' נזיר. דהא דאמר הכא דמסוטה ה"א דבעינן דעת נוגע ומגיע לאו משום דבסוטה בעינן הכי דווקא דהא מקנא לה אפי' ממי שאין בו דעת כמו שוטה וקטן כל שהוא בן ט' וראוי לביאה אע"ג דאין בו דעת אלא משום דסתם סוטה אית בה דעת נוגע ומגיע ומאוד צדקו בזה דברי הרמב"ם ז"ל דנראה מדבריו דק"ו זה אינו אלא אסמכתא בעלמא וכבר הקשו התוס' ז"ל דאיכא למפרך מה לסוטה שכן רגלים לדבר ומה ענין זל"ז דהכא ספיקא הוא בדבר ערוה ואין אפוטרופוס כו' וסתירתן מוכחת עליהם והיכי מצינן למילף מינה לספיקא דעלמא אשר אין טעם גמור לחלק בין רה"י לרה"ר אלא הכל מדבריהם הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהל' אה"ט ע"ש ודו"ק:

ע"ב גמ' כלי חרס יוכיח כו' עי' מהרש"א ז"ל שכ' דהא דלא קאמר כלי חרס יוכיח אחר פירכא ראשונה מה לטבול יום שכן אב הטומאה כלי חרס יוכיח משום דאיכא למיפרך מה לכ"ח שכן הוא ראשון לטומאה וליכא למימר טבו"י יוכיח כיון דאב הטומאה הוא אבל מטבו"י דשרץ ליכא למיפרך מה לכ"ח שכן ראשון דטבול יום דשרץ יוכיח עכ"ל והתוס' ז"ל לקמן בד"ה הא אייתיניה כו' לא כתבו כן אלא ר' יוסי דיליף רביעי ממחוסר כפורים יליף נמי מהא דאיכא למימר כלי חרס יוכיח ואמאי לא פרכינן מה לכלי חרס שכן ראשון וליכא למימר מחוסר כפורים יוכיח דהא מחוסר כפורים ליכא אלא אב הטומאה אלא ש"מ דס"ל דהא דאמרינן כלי חרס יוכיח ארישא נמי קאי ושפיר מצינן למילף מטבול יום דאב הטומאה וליכא למיפרך מה לכלי חרס שכן ראשון דמ"מ שמעינן דלאו חומר אב הטומאה גורם לפסול את התרומה וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה הצד השוה כו' אע"ג דכלי חרס לא דמי לטבול יום ופסול גם לחולין והיינו פירכא זו שהוא ראשון אפ"ה שפיר קאמר יוכיח. וקצת תימא על המהרש"א ז"ל שלא הביא ד' התוס' ז"ל דלקמן ועי' תוס' ז"ל כתובות דף ל"ב שדקדקו הא דלא קאמר אוכל ראשון יוכיח ופירשו שם הצד חמור היינו דכולם מכח ראשון אתו ע"ש:

רש"י בד"ה דין הוא שיעשה רביעי בקודש ולא תימא דיו כו' דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ור"ט הוא דס"ל הכי בב"ק ורבנן פליגי עליה והתוס' ז"ל בפסחים דף י"ח כתבו דלא אמרינן הכא משום דיליף במה מצינו ממחוסר כפורים דהוי כמו שלישי' והרמב"ם ז"ל בחיבורו פי"א מהל' אה"ט ובפירושו בפ"ב דטהרות כתב דשלישי מטבול יום בתרומה ילפינן במה מצינו דטבול יום שני הוא כמו טבול יום דשרץ ובעל קרי דהוי ראשון וכי טבל נפחת ממדרגה אחת ונעשה שני ואפ"ה פוסל בתרומה שני דעושה שלישי בתרומה ורביעי בקודש כתב דיליף ממחוסר כפורים בק"ו והכי משמע קצת לשון הירושלמי בשמעתין הרי למדנו ראשון ושני מן הכתוב שלישי מן הדין ורביעי מק"ו משמע דשלישי ילפינן מן הדין היינו מה מצינו ומ"מ טעמא בעי מ"ש האי מהאי וי"ל דשני דחולין ליכא ק"ו. דמאי קאמר ומה טבול יום שמותר בחולין היינו דמותר לאכול או ליגע בחולין שני שפסול בחולין. ומאי חומר הוא זה הא שני נמי מותר בחולין וחולין שנגעו בו טהורים ומה שהוא עצמו פסול לא אשכחן בזה קולא בטבול יום וע"כ מה מצינו הוא דקאמר משא"כ בשלישי דתרומה שפיר יליף בק"ו ממחוסר כפורים דמותר אפילו באכילת תרומה פוסל קודש שלישי שפסול בתרומה היינו דנפסל באכילת תרומה ע"י אכילת שלישי וכדאיתא בחולין ובדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א הנ"ל אינו דין שיעשה רביעי בקודש ואע"ג דהא דנפסל גופו מאכילת תרומה אין זה אלא מעלה דרבנן. הא פסול רביעי גופיה ג"כ אינו אלא מעלה וכפשטא דשמעתא דחגיגה:

ועפ"ז היה אפשר לישב למאי דמסקינן דרבי יוסי כרבנן ס"ל:

דטבול יום גם בקודש אינו אלא פוסל לחוד ואפ"ה יליף שלישי בק"ו דיעשה רביעי ואמאי לא פריך כי היכי דפריך ר' יוחנן עליה אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח דפסול בתרומה ואינו פוסל בקודש ולפי הנ"ל ניחא דבאוכל הבא מחמת טבול יום אפשר דלית ביה הך מעלה שיפסל גופו מאכילת תרומה וא"כ ליכא למילף בק"ו ממחוסר כפורים משא"כ בשלישי דתרומה דאית ביה הך מעלה שפיר איכא ק"ו ממחוסר כפורים אלא דלקמן משמע דר' יוסי מדאורייתא קאמר בהא דפריך אי כאבא שאול ס"ל לילף בק"ו מאוכל הבא מחמת טבול יום דיעשה שלישי ואי מדרבנן קאמר לילף דשלישי יעשה רביעי וחמישי כמו אוכל הבא מחמת טבול יום דמדרבנן מטמא אחד ופוסל אחד בקודש אלא ע"כ מדאורייתא קאמר והא דטבול יום מטמא שנים ופוסל אחד אינו אלא מדרבנן כמו שכתב רש"י ז"ל וכבר האריכו בזה התוס' ורש"י ז"ל בסוגיא דר"ח סגן הכהנים בפסחים ועי' בתוס' מעילה דף ח' ע"ב בד"ה לאבא שאול מעלה עשו בקדשים כו' שכתבו שם דסוגיין פליגא אהא דאמר רבא התם דלאבא שאול מעלה היא מדרבנן דא"כ היכי יליף מאוכל הבא מחמת טבול יום לרביעי בקודש כיון דאין זה אלא מעלה אלא ס"ל דאבא שאול מה"ת קאמר כדבעי הש"ס למימר דמתניתין דהתם רבנן היא ואין דבריהם ז"ל מבוארים דאי כוונתם דסוגיין ס"ל דלא"ש הוי תחלה מה"ת א"כ כי קאמר נילף מאוכל הבא מחמת טבול יום דשלישי עושה רביעי והרי לא"ש עושה גם חמישי