קרן אורה סוטה קעב

לספק חלב או שומן דאסור ג"כ מה"ת וצריך כפרה דאיסור זה מספק הוא שמא חלב אכל אבל הכא אפי' אם היא טהורה עבר בעשה אם בא עליה קודם שהיה ולפי"ז אם אכלה תרומה קודם שתיה ואח"כ שתתה ונמצאת טהורה אפ"ה איסורא קעבדא ולא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דטהורה היא ואילו בספק רה"י דילפינן מינה ודאי לא כן הדין דאי איגלאי מילתא דטהורה הואי אין עליה טומאה כלל ועי' תוס' ז"ל יבמות דף י"א שכתבו דלא אסרה תורה אלא משום שמא נטמאה וכבר הארכתי בזה בסוף נזיר בחי' בעיקר הדין הזה אי ספק רה"י דגמרינן מסוטה הוי טומאה וודאית ובארתי שם מה שנ"ל מדברי הרמב"ם ז"ל דלא הוי אלא טומאת ספק מד"ת וכן סוטה ספק איסור היא ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין:

תוס' בד"ה אינו דין כו' נזיר ועושה כסא יוכיחו שלא עשה בהם ספק טומאת התהום כוודאי ותירוצם נכון בזה דאין לעשות יוכיח ממידי דיליף מהלכה דביוכיח צ"ל אף אני אביא כו' ואין ללמוד מהלכה אבל בלא"ה אין כאן קושיא דטומאת התהום לאו מטעם ספק הוא דמטהרינן אלא אפי' וודאי נטמא כל שהיא טומאת התהום שלא ידע בה אדם מעולם הותרה לנזיר ועושה פסח ולא שייך למימר בזה לא עשה ספק כוודאי:

בא"ד הקשו אמאי לא פריך הכא מה לסוטה שכן יש רגלים לדבר וכדאמרינן בריש נדה הכי השתא התם יש רגלים לדבר ותמה המהרש"א ז"ל הא לר"ש אמרינן התם הכי בנדה שם ולר"ש באמת לא ילפינן ספק טומאה ברה"י מסוטה כמו שפי' רש"י ז"ל ועי' בתוס' שם דר"י ז"ל לא פי' כפי' רש"י ז"ל. אלא ר"ש ג"כ מודה בכל ספק טומאה ברה"י דשורפין והיינו כמו שכתב כאן דבסוטה יש רגלים לדבר היינו דאיכא ריעותא וכן בשרץ איכא ריעותא דהשרץ קמן אצל הטהרות אבל גבי מקוה ליכא ריעותא כלל:

ומה שכתבו בסוף דבריהם אבל קודם העדאה עדים לא היא שום ריעותא. לא ידענא כוונתם בזה ואולי נתכוונו למה שהקשו לעיל דבעי למילף עדות הראשונה מעדות אחרונה דע"א מהימן והיכי מצינן למילף הא בעדות ראשונה ליכא רגלים לדבר היינו דליכא שום ריעותא קודם העדאת עדים הראשונים ודו"ק ויש לדקדק קצת לפי סברת התוס' דרגלים לדבר דסוטה לא הוי אלא ספק השקול כמו ספק נגע בשרץ א"כ הא דאמר רבי ישמעאל בריש מכילתין מפני מה אמרה תורה דע"א נאמן בטומאה מפני שרגלים לדבר א"כ בכל ספק דבר שבערוה היכא דאיכא ריעותא כגון זרק לה קדושין ס' קרוב לה ס' קרוב לו דאיכא ריעותא דהבעל כאן וקדושין כאן דומיא דספק מגע שרץ יהיה ע"א נאמן כמי בסוטה כיון דזה חשיב רגלים לדבר ובכתובות דף כ"ב מבואר דע"א לא מהימן אפי' בכה"ג גבי ע"א אימר נתקדשה כו' וכדאיתא בתוס' שם דמיירי בכה"ג דספק קרוב לו כו' דאיתרע חזקתה ואמאי לא מהימן העד שאומר שנתקדשה כמו גבי סוטה דנאמן העד שאומר שנטמאת אף שעד אחר מכחישו אלא וודאי שאני רגלים לדבר דסוטה דקרוב הוא לוודאי שנטמאה והדק"ל היכי ילפינן ספק מגע שרץ מהא וי"ל דלעולם ע"י רגלים לדבר לא הוי אלא כספק מגע שרץ. ואפ"ה ליכא למילף מינה בעלמא בדבר שבערוה שיהיה ע"א נאמן כה"ג משום דהכא שאני דבלא העד עשה התורה ספק כוודאי ולאו מספק היא אסורה וכמו שכתבו התוס' ז"ל אלא דקיל איסורה. ולאו אין בה להכי מהימן העד לאסור אותה לגמרי וכהן לוקה עליה משום זונה:

ע"ב תוס' ד"ה מכאן כו' ירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה כו' האי מ"מ יש רגלים לדבר אין לו שייכות להא דלקמן ואדלעיל שם בירושלמי קאי דאפילו נכנסו לבית הסתר זא"ז מ"מ יש רגלים לדבר ולפלטיא בלילה הוא מילתא באפי נפשה ועי' תוס' ריש נדה ובגליון שם והרמב"ם ז"ל לא ביאר להאי דינא באיזה אופן הוי מקום סתירה:

בא"ד שאלו את בן זומא כו' מכאן אתה דן לשרץ כדאמרינן בתלמודין מיליהון דרבנן פליגין דמר ר"ז ור' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר לבעלה הרי דהכא אפי' יש בה דעת לישאל ספיקו טהור. דהא איכא קטנה שיש בה דעת לישאל ואפ"ה אין לה רצון כו' וכבר הקשה הפ"מ ז"ל דהא לאו משום ספק טהורה היא אלא משום דאין לה רצון וחשיב כאנוסה ונראה דהכי קאמר היכי ילפינן מסוטה דאין ספק טמא אלא אם יש בו דעת לישאל כמו בסוטה הא בסוטה לא סגי בדעת זו. וכל שלא הגיעה לגדלות אין לה דעת ורצון לענין זה ובספק טומאה כל שיש בו דעת לישאל טמא עכ"פ מבואר מד' הירושלמי דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה וכן מבואר ביבמות בתרי דוכתי דפיתוי קטנה אונס הוא והרמב"ם ז"ל בהל' סוטה לא כתב כן אלא חשיב קטנה בין הנשים דמקנין לה לאוסרה אבל לשתיה לא דכתיב אשה פרט לקטנה וכן כתב שם להדיא דקטנה שזינתה אסורה על בעלה אם קיבל בה אביה קדושין אבל בת מיאון אין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' אם הוא כהן מותרת לו והשיג עליו הראב"ד ז"ל מהא דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא והה"מ בהל' א"ב הקשה מהירושלמי הנ"ל אלא דהביא דברי הירושלמי דפ"ב קטנה אין אתה יכול להפריש קרבן בשבילה דמר ר"ז כו' דאין לה רצון כו' ולא מייתי התם בזה שום פלוגתא אבל לדברי הירושלמי דפירקא קמא וכמו שהביאו התוס' ז"ל מוכח דבן זומא פליג עלייהו וס"ל דיש לה רצון ומש"ה יליף מסוטה לדבר שיש בו דעת לישאל וסתמא דתלמידין ג"כ ס"ל דמסוטה ילפינן ליש בו דעת לישאל מש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דיש לה רצון להאסר על בעלה ועוד דהא הוא ז"ל הביא דרשא דקרא אשה פרט לקטנה ואי אין לה רצון לא צריך קרא למעוטי אלא דלא מצאתי לדרשא זו איה מקומה אבל הרמב"ם ז"ל וודאי לא כתבה מדעת עצמו אלא מצאה במדרש חכמים וש"מ דיש לה רצון ובהני תרי דוכתי בתלמודין לא אמרו כן בפשיטות אלא דרך קושיא ותירוץ ע"ש ביבמות פ' ד"א ופ' הבע"י:

אלא דאכתי קשה מש"כ בסתימות דכל קטנה יש לה רצון משמע כל שהיא ראויה לביאה היינו מבת שלש ואילך והאיכא קטן וקטנה שאין בהם דעת לישאל ואטו גם לזו יש רצון להאסר לבעלה והיכי שייך בזו קינוי כיון דלאו בת דעה היא כלל ועי' בד' הראב"ד ז"ל וי"ל דאדרבה מפני שעברה על קינויו והרי יש לה רצון. ומדעתה זינתה ולהכי נאסרה לבעלה:

וראיתי בילקוט שהביא בשם ספרי זוטא תחת אישך לרבות בת תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה ע"י והוא פלאי דלהשקות את הקטנה ליכא למ"ד ועוד דמה ענין זמן תשע שנים לאשה הא זמן זה נאמר באיש דאז ביאתו ביאה ונראה דצריך להגיה להביא בן תשע שנים דמשקין אותה על ידו וכדעת הרמב"ם ז"ל וגם זה קשה קצת היכי מרבינן ליה מתחת אישך וצריך לעיין בספרי עצמו ואיננו בידי:

ויתר דברי הרמב"ם ז"ל ג"כ צריך ביאור שכתב אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' היה בעלה כהן והיינו מהא דאיתא בנדה יש לך אחרת שאפי' לא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות וקידושי קטנות ג"כ בכלל כמו שכתב רש"י ז"ל וא"כ למה כתב שאין לה רצון להאסר על בעלה הא אפי' ברצון אינה נאסרת כל שהיא בת מיאון וקצת נראה מלשונו דמפרש כן לדברי הירושלמי קטנה אין לה רצון כו'. היינו בקידושי קטנות ובפירקא קמא אפשר לפרש הכי דאשכחן בסוטה דספיקו טהור אפי' יש בו דעת לישאל ובכה"ג אבל בפ' היה מביא א"א לפרש הכי. דא"כ אכתי יכול להפריש בשביל קטנה ע"י נישואי אביה דיש לה רצון להאסר על בעלה אבל גם זה ניחא דנהי דיש לה רצון להאסר מ"מ אינו יכול להפריש קרבן בשבילה דהא קטנה לאו בת שתיה היא ומ"מ אינו מתיישב לישנא דאין לה רצון דלאו משום דאין לה רצון הוא דמותרת אלא משום דאין לה קדושין:

וראיתי בפ"מ שכתב בשם הגאון מו"ה אריה ליב ז"ל אב"ד דק"ק אמשטרדם לישב דברי הרמב"ם ז"ל דמש"כ קטנה שזינתה נאסרה על בעלה אם קידשה אביה מיירי בקטנה שהגיעה לכלל שנים ולא הביאה שתי שערות דהוי ספיקא דאורייתא שמא הביאה סימנים וגדולה היא ויש לה רצון ע"ש באורך ולא הבנתי דברים אלו דא"כ למה לי קרא למעוטי אשה ולא קטנה פשיטא דיכול להקנות לה מספק ואינו יכול להשקותה מספק דספק קטנה או גדולה היא ובלא"ה קשה להעמיד זאת בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל ואמאי לא כתב בביאור להאי דינא דקטנה ממש אינה נאסרת אפילו אם קידשה אביה וסברת הגאון הנ"ל נכונה היא לדידן להני דס"ל דאין לקטנה רצון אבל גדולה בשנים אע"ג שלא הביאה ב' שערות נאסרת משום ספק שמא הביאה סימנים אבל לא כדעת הרמב"ם ז"ל:

תוס' ד"ה ברשות הרבים כו' ונראה דלא חשבינן טומאה ברה"ר אלא היכא דספיקא יכול להיות גלוי לכל אבל בספק ראייתה המקור מקום סתר הוא וכ"כ התוס' ז"ל ריש נדה דגבי ספק ראיה לא מקילינן ברה"ר אבל שם בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר בעי הש"ס לחלק דהא דמטהרינן בעלמא הוא דבעינן מקום סתירה אבל לענין חסר מה לי רה"ר מה לי רה"י ומסיק וכי תימא הא כל ספק ברה"ר טהור משמע דלמסקנא אין לחלק בהא וכל ספק ברה"ר טהור ועיין בתוס' ז"ל ריש נדה שם שתירצו בע"א:

בא"ד ובפ' מי שמת מפרש כו' לא שנו אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן עי' שם בב"ב דף קכ"ג דפי' הרשב"ם ז"ל ב' פירושים בזה ולפי' קמא קשה ממשנה מפורשת בפ"י דטהרות מקום שהיה רה"י ונעשה רה"ר חזר ונעשה רה"י כשהוא רה"י ספיקו טמא כשהוא רה"ר ספיקו טהור אלמא דאע"ג דהיה רה"י חוזר ונעשה רה"ר היינו