קרן אורה סוטה קסז

מיקרי אינו מנוקה מעון וכתב הראב"ד ז"ל דלא משמע הכי בריש פרק ארוסה וכתב הכ"מ ז"ל דזהו מהך דאמרינן הכא דאיצטריך קרא למעוטי דאינה שותה ולדברי הרמב"ם ז"ל למה לי קרא הא אינו מנוקה מעון ותמה עליו המל"מ ז"ל הא איסור זה דארוסה בבית אביה אינו אלא מדרבנן וא"כ שפיר איצטריך קרא להכי דמדין תורה אין כאן עון ויש לישב דברי הכ"מ ז"ל דשפיר מוכח מהא דתנן במתניתין לארוסה בבא בפ"ע ולדברי הרמב"ם ז"ל הא בכלל אלמנה לכה"ג הוא ולמה ליה למתניתין למיתני קרא דתחת אישך וכן קשה על הרמב"ם ז"ל בעצמו דמייתי קרא דתחת אישך לארוסה הא בלא"ה לא שתיא אי משום קדימת שכיבת בועל לבעל או משום דהבעל אינו מנוקה מעון אי בא עליה בבית אביה ויש לישב דבריו ז"ל לפי מה שפסק דביאה אירוסין עושה א"כ משכחת לה ארוסה דבהיתר קדמה שכיבת בעל לבועל כגון שקידשה בביאה ולפ"ז א"ש גם מתניתין דנקט לקרא דתחת אישך דאיצטריך האי מיעוטא אם קידשה בביאה דהוי מנוקה מעון וקדמה כו' אפ"ה אינה שותה והא דרמי בר חמא מוקי לה הכא שבא עליה בבית אביה צ"ל דס"ל דביאה נישואין עושה:

אלא דאכתי תיקשי לדברי הרמב"ם ז"ל הא דמוקמינן נמי לשומרת יבם בין לר' יאשיה דמרבי לה ובין לר' יונתן דממעט לה ג"כ בבא עליה לשם זנות בבית חמיה וא"כ תיקשי לאבא שאול דאמר דהבא על יבמה לשם זנות כאילו פוגע בערוה ונהי דמודה דבדיעבד קנה לה וכמו שכתבתי בזה בחי' ביבמות מ"מ היכא מרבינן לה או למה ליה למעוטי הא בלא"ה אינו מנוקה מעון דביאה אסורה היא כאילו פוגע בערוה ואיסור תורה היא לאבא שאול כדמוכח ביבמות בכמה דוכתי וצ"ל דלאבא שאול באמת ליכא לשומרת יבם לא מיעוטא ולא ריבויא אלא איש איש אתי לאשת חרש כו' ותחת אישה אתי להקיש איש לאשה ומתחת אישך לא אימעיט אלא ארוסה לחוד. ועוד י"ל כגון שהערה בה היבם וכשמואל דלא קנה לכל כשיטת הרמב"ם ז"ל ומנוקה מעון גם לאבא שאול דלשם מצוה עשה:

גמ' כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אי הכי לימא רב דאמר כר' יאשיה לכאורה כי פריך בא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה כו' לתרווייהו פריך בין לר' יאשיה בין לר' יונתן למר למה ליה לאביי ולמר למה ליה למעוטי והיכי ממעט לה וכי משני כשמואל ע"כ תרווייהו כשמואל ס"ל א"כ היכי קאמר רב דאמר כר' יאשיה הא ר' יאשיה ג"כ ע"כ כשמואל ס"ל דאל"ה למה ליה לרבויי אשתו מעלייתא היא ולפי מאי דגרסינן אי הכי כו' הכי פריך כיון דאומרת דלרב אשתו מעלייתא היא א"כ ע"כ רב כר' יאשיה ס"ל ולא מטעמיה אלא מסברא דאשתו מעלייתא היא ומסיק אמר לך רב כו' והדר ביה מסברא קמייתא דשפיר מיקריא שומרת יבם אפילו לרב אע"ג דאשתו מעלייתא היא דלא מיקרי תחת אישך אם בא עליה בזנות וא"כ שפיר מצי סבר אפי' כר' יונתן ומדאיצטריך קרא למעוטי ש"מ דאשתו מעלייתא הוי לענין קנייה:

או י"ל דהא דקאמר לימא רב כר' יאשיה ושמואל כר' יונתן היינו דילפי למילתייהו מהני תנאי רב ס"ל כר' יאשיה ומדמרבי לה ש"מ דאשתו מעלייתא היא ומהכא ילפינן לה וקמ"ל ריבויא דקנה לכל ושמואל דאמר כר' יונתן דממעט לה וע"כ לא קנה לכל ולפ"ז ג"כ א"ש הא דפריך לעיל שומרת יבם קרית לה דהיינו למאי דס"ד דרב מסברא קים ליה דקנה לכל שפיר פריך שומרת יבם קרית לה אבל השתא קאמר דרב מהכא יליף ומסיק דרב אמר לך אנא כר' יונתן נמי ס"ל ומדאיצטריך למעוטי ש"מ דאשתו מעלייתא היא דאי לא קנה לכל לא איצטריך למעוטי כלל וכמו שכתבתי לעיל. דהא דצריך מיעוט הוא משום דלא נרבי מאיש איש ואי לא קנה לכל מסתברא יותר לאוקמי ריבויא דאיש איש לאשת חרש לקינוי ולא ליכתוב רחמנא מיעוטא כלל אלא מדאיצטריך למעוטי ש"מ דקנה לכל ושמואל אמר איפכא אנא דאמרי אפילו לר' יאשיה מדאיצטריך לריבויא ש"מ דלאו אשתו היא ולפי המסקנא אפי' לרב שומרת יבם לא שותה אפי' בא עליה בבית חמיה אע"ג דקנה לכל וכבר הקשו התוס' ז"ל אמאי אלימא ליה לר' יונתן ארוסה משומרת יבם ולפי דברי הראשונים ז"ל ביבמות דמן האירוסין מודה רב דלא קנה לכל וכי קנה לכל מן הנישואין א"כ י"ל דארוסה עדיפא דקנינו בעצמו היא משא"כ ביבמה דעיקר קנינו מחמת קנין אחיו הוא ועי' תוס' ז"ל בד"ה דהאמר רב כו' וכבר כתבתי בזה בחי' ביבמות שם:

ועוד יפלא מדוע לא ביאר הרמב"ם ז"ל בהלכותיו להאי דינא דאפי' בא עליה היבם בבית חמיה אינה שותה ומסתימות דבריו ז"ל משמע דלא אימעיטא אלא בשעת זיקה לחוד ועוד יש לדקדק אטו יבמה כזו שבא עליה יבם בבית חמיה לא תשתה לעולם דמה יועיל אם יבא עליה לשם מצוה אח"כ כיון דכבר קנויה היא לכל ולזה י"ל דעיקר מיעוטא אם בא עליה בבית חמיה דלא מיקרי אישה עדיין אבל אם כבר הביאה לביתו שפיר מיקרי תחת אישה אע"ג דכניסה לחופה ליתא ביבמה מ"מ לא מיקרי תחת אישה אלא כשהיא בביתו:

ואכתי איכא למידק לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דלאו דווקא בביאת שוגג פליגי רב ושמואל אלא בהעראה ג"כ פליגי א"כ אמאי בכה"ג ג"כ לא תשתה לרב דקנה לכל ואמאי הא אשתו היא לגמרי והיה נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל כשמעתא דיבמות דאמרינן התם לרב לא מיקרי שומרת יבם וכמו שהביאו התוס' ז"ל כאן בד"ה כשמואל וכי בא עליה ודאי אשתו מעלייתא היא לרב ושותה. והא דאיצטריך למעוטי שומרת יבם בזיקתה לבד הא בלא"ה לא קדמה שכיבת בעל לבועל י"ל דס"ל כלשון שני שברש"י ז"ל שם ביבמות דביבמה קדמה שכיבת אחיו לבועל ועדיין צ"ע ועי' במש"כ שם בחי' ביבמות ובלא"ה לא איצטריך קרא ליבמה בזיקה לבד דהא אינה אסורה עליו לדידן דקי"ל דלא כרב המנונא:

ויש לדקדק עוד בשמעתין למאי דמסקינן דמיעוטא דגבי השקאה ע"כ מיירי בבא עליה בבית חמיה א"כ מנ"ל דריבויא דקינוי איתרבי אפי' בזיקה לחוד כהא דתניא לקמן בשמעתין דילמא לא איתרבי לקינוי ג"כ אלא בכה"ג שבא עליה בבית חמיה וכן מסתבר דשומרת יבם לחוד לאו בת קינוי היא כיון דאינה נאסרת עליו. וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פירקין והיותר קשה על לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב דחשיב לשומרת יבם בין הנשים דלא שותות ויאסרו עליו בעליהן לעולם והא שומרת יבם אינה נאסרת על בעלה בזנות. ונהי דהא דלא נוטלות כתובה י"ל כמ"ש רש"י ז"ל בריש פירקין דאפי' לדידן הפסידה כתובתה אבל מש"כ שם ויאסרו על בעליהן לעולם קשה כנ"ל ואי מיירי בבא עליה בבית חמיה היה ליה לפרש והלכה זו עדיין רפויה היא בידי:

תוס' בד"ה אמר לך כו' ירושלמי כו' ולא קינא לה בעלה ונפלה לפני יבם וקינא לה ומת ונפלה לפני השני אינו משקה אותה שלא נפלה אלא מאחיו הראשון אבל אם קינא לה וכנסה כי' משקה אותה על קינויו וצ"ע מנ"ל האי סברא דע"י קינוי הבעל משקה אותה היבם וגם דין דאם מת קודם שכנסה ונפלה לפני השני שכתב דלא נפלה אלא מאחיו הראשון ביבמות איכא פלוגתא בזה ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא:

דף כה גמ' למאי לאו להפסידה כתובתה יש לדקדק היכי ס"ד דהקינוי הוא כדי להפסידה כתובתה דא"כ קרא דואמרה למה לי לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי בלא ריבויא נמי מפסדת כתובתה ע"י התראה אם עברה על דת וע"כ למאי דס"ד לאו מקרא דריש לקינוי וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן לענין אשת חרש דלא איצטריך קרא משום כתובה וכמו שיתבאר שם:

גמ' לא לאוסרה לבועל כבעל וכתב מהרש"א ז"ל גבי ממזרת נ"ל דהבועל נמי ממזר הוא דאל"ה הא אסורה לבועל ג"כ ויש להסתפק בכה"ג אם קינא לה אי חל עליה איסור זה ג"כ או לא שייכא בה קינוי כלל ואין עליה איסור סוטה ונראה דמ"מ שייכא בה קינוי שיחול עליה איסור סוטה ג"כ דהא אלמנה לכה"ג גופא ע"כ מסברא קים לן דבת קינוי היא אע"ג דאסורה עליו בלא"ה ה"נ אפי' אם אסורה לשניהם שייכא בה קינוי ונפ"מ להפסידה כתובתה אם מחל לה על קינויה אחר סתירה דאי בת קינוי היא אינו יכול למחול והפסידה כתובתה אבל אי לאו בת קינוי היא נהי דחשיבא התראה מ"מ הא מחל לה אלא דהרמב"ם ז"ל כתב בפ' כ"ד מה"א דכתובה אינו נותן לה אפי' אחר המחילה והוא רוצה בקיומה:

תוס' בד"ה ש"מ בעל שמחל על קינויו קינויו מחל ותפשוט נמי עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיימה עכ"ל ולא הבנתי דבריהם ז"ל דהא לא איפשיטא דקינויו מחול אלא קודם סתירה אבל לאחר סתירה אינו יכול למחול וא"כ מנ"ל למיפשט גבי עוברת על דת אם רצה לקיימה מקיימה ולשיטת הרמב"ם ז"ל דכל את"ל פשיטותא אתי שפיר דתחילת הבעיא אי מוחל על קינויו הוי מיבעי ליה אפי' אחר סתירה ובדרך את"ל כמו שפי' רש"י ז"ל בד"ה שמחל על קינויו אבל התוס' ז"ל נראה דלא ס"ל להאי כללא בכמה דוכתי ולמסקנא לא איפשיטא אלא דקינויו מחול קודם סתירה אבל לא לאחר סתירה וא"כ יש לומר נמי דעוברת על דת אסור לקיימה וי"ל דמפלוגת' דרב אחא ורבינא ג"כ מוכח דעוברת על דת יכול לקיימה דע"כ לא פליגי אלא בקינוי וסתירה דאורייתא אבל שאר עוברת על דת יכול לקיימה אפי' אם התרה בה:

והר"ן ז"ל בכתובות פ' המדיר כתב ג"כ בשם הרשב"א ז"ל דאיפשיט דיכול לקיימה בק"ו מהא דאיפשיט דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול והוא ז"ל מיירי שם בלא התראה ובזה שפיר איכא למילף כיון דאפי' אחר הקינוי יכול למחול ואם נסתרה אח"כ מקיימה כש"כ עוברת על דת בלא התראה אבל ע"י התראה ליכא למילף מהא דקינויו מחול. דהא אחר סתירה לא מצי מחיל:

אך מש"כ רש"י ז"ל דבדרך את"ל מיבעי ליה לענ"ד אינו מוכרח דאפי' אי נימא דאינו יכול לקיימה בעוברת על דת היינו מדרבנן