קרן אורה סוטה קסו

הבנתי פשיטות הירושלמי מר"א בר"ש לר"ש דלר"ש וודאי נראה דאין קריבין בלילה ולא לאחר מיתה כיון דגם השיריים בכלל כליל תקטר הם ולא הוקשו ממנחת ישראל אלא לקמיצה ודו"ק:

ע"ב תוס' ד"ה כהן ולא כהנת ופריך בירושלמי מכהן כי יקנה נפש מעתה כהן ולא כהנת ומשני דהכא כתיב והכהן כו' ובחולין דף קל"ב משני דאהרן ובניו כתובים בפ' ואכתי תיקשי קושית הירושלמי למאן דאית ליה התם במתנות ג"כ כהן ולא כהנת משום דילמד סתום מן המפורש א"כ בכהן כי יקנה נפש נמי נימא הכי דלא כהנת וי"ל דלא פריך בירושלמי אלא אי נימא דממשמעותא דכהן ממעטינן כהנת א"כ בכהן כי יקנה נפש נמי נימא הכי אבל התם מסקינן דכ"ע ס"ל דממשמעותא דכהן לא ממעטינן כהנת ולהכי כתב רחמנא הכא אהרן ובניו אלא דס"ל לר' ישמעאל דילמד סתום מן המפורש וכי היכי דבמנחה כהן דווקא ולא כהנת ה"נ בנתינת המתנות לא יצא ידי נתינה אלא בכהן וע"כ לא יליף סתום מן המפורש אלא היכא דמסתבר קצת לחלק בין כהן לכהנת ודווקא לכהן צותה התורה ליתן ולא לכהנת אבל לענין קנין כספו לא מסתבר לחלק בין כהן לכהנת וכל שהבעלים אוכלין קנינו נמי אוכל ובלא"ה נראה דאיכא למשמע דאפי' כהנת שקנתה נפש דאוכלין מהא דמרבינן ביבמות אפילו אשת כהן שקנתה עבדים דאוכלין א"כ כש"כ כהנת עצמה ועי' תוס' בחולין שם שכתבו דהא דלא כהנת לר"י היינו דווקא בנשואה לישראל אבל פנויה נותנים לה ולא הבנתי דא"כ מאי קאמר וילמד סתום מן המפורש הא התם במתנות אפי' כהנת בכלל אם פנויה היא והיכי יליף ממנחה בנשואה לישראל הא במנחה אפילו פנויה אימעיט וצ"ע:

תוס' בד"ה מה בין איש לאשה כו' ותימא אמאי לא חשיב נמי סמיכות כו' ולא קתני נמי שהעברי יוצא בשנים מפשט דבריהם נראה דקושיתם אמתניתין היא אלא דא"כ הני דחשיב בתוספתא ג"כ תיקשי להו אמאי לא חשיב לה במתניתין ולמה להו לאוסופי מילי אחריני ע"כ נראה דאתוספתא קשיא להו כיון דמה ששיירו במתניתין חשיב להו בתוספתא. א"כ אמאי לא חשיב נמי שהעברי יוצא בשנים כו' ואינך מילי אלא דקושיתם אמאי לא חשיב נמי סמיכות כו' אתוספתא לא תיקשי דהא קתני התם כהן עובד ואין כהנת עובדת וכל הני בכלל ואמתניתין ג"כ לא תיקשי דלא חשיב אלא מילי דלאו עבודה הם אבל באמת במתניתין וגם בתוספתא תני ושייר:

רש"י בד"ה ורגמו אותו כו' עיין מהרש"א ז"ל והפ"מ בירו' נעלם מאתו דברי המהרש"א ז"ל ע"ש:

פרק רביעי תוס' בד"ה אלמנה לכה"ג כו' האי דלא עריב ותני להו כו' מיהו תימא כו' ואין זה תימא כ"כ כי מתניתין סידרא נקט ברישא דאינה שותה מפני שאינה אשתו גמורה כמו ארוסה ושומרת יבם אח"כ נקט שאינה שותה מטעם דאינה ראויה לאישות ולקיימה כמו אלמנה כו' ואח"כ תני אלו שאינן שותות מטעם אחר בעלמא ומעוברת ומניקה ואיילונית וזקינה תני להו בפ"ע משום דפליגי בהו תנאי ואיכא דס"ל דשותות והרמב"ם ז"ל בפי' ובחיבורו כתב טעמא דאלמנה לכה"ג משום דאינו מנוקה מעון וכל שבא ביאה אסורה מימיו חשוב אינו מנוקה מעון ולפ"ז קצת קשה הא דתנן שבעלה בא עליה בדרך בבבא אחריתא הא זה בכלל הני דרישא דאינו מנוקה מעון ויתבאר לקמן בזה בס"ד ובלא"ה לא שוו בדינייהו דאלמנה לכה"ג כו' לא נוטלת כתובה אע"ג דמניעת השתיה הוא מפני שאינו מנוקה מעון מ"מ כיון דמתחלתה לא היתה ראויה לשתות לא היה לה להכניס עצמה בספק הזה משא"כ בעלה בא עליה דהיתה ראויה לשתות והוא גרם לה שלא לשתות נוטלת כתובה ואפילו לב"ש במתו בעליהם דנוטלת כתובה היינו היכא דממילא בטלה שתיתה אבל לא היכא דבנטל הוא בידים וכדאיתא בירושלמי ועיין משנל"מ ז"ל פ"ב מהל' סוטה הלכה ח' בד"ה ואיכא לעיוני כו' ע"ש מש"כ ואין דבריו ז"ל מובנים והדבר ברור כמו שכתבתי דאינה נוטלת כתובה אלא אם הוא גרם שלא לשתות אחר סתירה דראויה היתה לשתות וליטהר אבל אם לא היתה ראויה לשתות בשעת סתירה מאיזה טעם שיהיה אינה נוטלת כתובה וכדברי הירושלמי בארוסה יודעת היתה שאינה שותה ולמה הכניסה לספק הזה אלא כדי לפוסלה מכתובתה:

ובירושלמי אמרינן תרי טעמי הא דאלמנה לכה"נ אינה שותה חדא משום דכתיב ונקתה ונזרעה זרע זרע כשר ולא זרע פסול ועוד טעמא אחרינא מסברא כלום המים באים להתירה לבעלה והכא אומרים לו הוצא וי"ל דחד טעמא הוא עם דרשת הספרי שכתב רש"י ז"ל ולהאי טעמא דזרע כשר ולא זרע פסול קשה לכאורה מהא דתניא לקמן אם שניהם ממזרים שותה ואמאי הא זרע פסול הוא וי"ל דלא חשיב זרע פסול אלא אם בעבירה הוא אבל בלא"ה מיקרי זרע אע"ג דפסול הוא ודו"ק:

דף ס"ד משנה אמר בעלה איני משקה כו' עיין בירושלמי ובמשניות דגרסינן תרתי אמר בעלה איני משקה ושבעלה אינו רוצה להשקותה וי"ל דמשנה יתירא קמ"ל דכיון שאמר איני משקה תו אינו משקה אפי' אם חזר ורוצה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בהאשה רבה כמו שהבאתי לעיל אבל מ"מ נראה כמש"כ התוס' יו"ט ז"ל מדלא תנן לה בשאר דוכתי:

תוס' ד"ה ושאר כל הנשים ואומר רבי דוקא מעוברת כו'. אבל נשאת תוך ג' מאי דהוי הוי ותו לא קנסינן ליה להוציא עי' ביבמות שם פרק החולץ ובש"ע אה"ע סי' י"ג דרוב הראשונים ז"ל ס"ל דצריך להוציא אבל לא עולמית ומש"כ דבכהן אפילו לרבנן אינה שותה דלרבנן נמי יוציא בגט ואסורה עליו לעולם לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאם ברח עד אחר זמן אין צריך להוציא א"כ בכהן נמי ראויה לו ע"י בריחה והתוס' ז"ל ביבמות כתבו לחד תירוצא דהכא שנאסרה עליו אין צריך להוציא כיון שנאסרה עליו מחמת קינוי וסתירה לא יבא עליה להכי תני יכול הוא להפרישה ולא יוציא דקודם שתיה יכול הוא להפרישה לחוד. ומטעם זה כתבו שם דאם קידש מעוברת חבירו ג"כ אין צריך להוציא אפילו לר"מ דאמר יוציא עולמית כיון דאסורה עליו בלא"ה דכלה בלא ברכה כו' ועי' מהרש"א ז"ל שם שהקשה הא לר"מ לא מהני הכא הא דאסורה עליו מחמת קינוי ואין כאן קושיא דהכא שאני דמיד שנשא מעוברת חבירו קנסוהו רבנן להוציאה וכי בשביל שהיא חוטאת ונסתרה תהיה נשכרת והותרה לו אבל לרבנן שפיר מהני דהא אינה צריכה גט אלא שלא יבא עליה כל ימי עיבורה וכיון דאיכא עליו איסור אחר אין חוששין אבל בקידש לחוד אפי' לר"מ לא קנסינן כיון דאין כאן חשש זה כלל מתחילת הקדושין ולפי דבריהם ביבמות אין חילוק בין כהן לישראל:

ועוד נראה דלדברי הרמב"ם ז"ל בלא"ה אין חילוק בין כהן לישראל דהוא ז"ל כתב לשיטתו דטעמיה דר"מ הוא משום דבא ביאה אסורה כיון דאסורה היא עליו עולמית הוי כמו שנשא נתינה אבל לרבנן דמותרת היא לאחר זמן לא חשיב ביאה אסורה וא"כ אפי' כהן ג"כ לאו עבירה היא דמה שאסורה עליו לאחר גירושין הוא משום איסור גרושה ולא משום איסור מעוברת וזה ברור ומצאתי במשנל"מ ז"ל שכתב כן:

שם משנה ר"א אומר יכול הוא לישא כו' דברי פי' המשנה להר"מ ז"ל בזה יתבארו לקמן בגמ' בס"ד וקצת קשה מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל דעיכוב השתיה הוא משום דאינו מנוקה מעון ואיילונית אין ביאתה אסורה והאיסור הוא משום ביטול עשה דפו"ר ועון אחר הוא וגם זה יתבאר לקמן:

תוס' בד"ה ושאר כל הנשים כו' תימא משנה יתירא מאי קמ"ל וי"ל דקמ"ל דקודם שנמחקה המגילה אין צריך לאיים עליה לשתות ומיד שאמרה איני שותה שומעין לה וק"ל ודברי התוסח"ד בזה נכונים:

בד"ה ור' יונתן כו' האריכו ליישב דברי התנאים בהא דד"ת כלשון ב"א ומסקנתם דהא דאמרינן בעלמא הניחא למ"ד ד"ת כלשון ב"א הוא ר"י ומ"ד לא ד"ת כלשון ב"א הוא ר"ע וכדבריהם מבואר בירושלמי בכמה דוכתי דר"י ור"ע פליגי בהא:

בא"ד ובלא קרא לא משמע לחייב קונם קונס כו' מדבריו ז"ל נראה דכינויים נמי איתרבו מקרא ולא כן כתבו בנדרים שם דלכינויים לא איצטריך קרא אלא לידות ע"ש:

גמ' מר אלימא ליה ארוסה ומר אלימא ליה שומרת יבם כו'. ולכאורה נחלקו עוד בסברא בעלמא דלר' יאשיה אי לאו ריבויא דאיש איש הוי ממעטינן מתחת אישך לחוד לתרווייהו ארוסה ושומרת יבם אע"ג דשומרת יבם עדיפא לי' ולר' יונתן מתחת אישך לחוד לא הוי ממעטינן אלא מילתא דמסתבר כמו שומרת יבם לדידיה ולא ארוסה ומאי טעמייהו בזה וי"ל דתרווייהו ס"ל דמתחת אישך לא הוי ממעטינן אלא חדא מילתא דמסתבר והא דאמר ר' יאשיה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם על אידך מיעוטא קאמר דאשה תחת אישה או י"ל לאידך גיסא דלתרווייהו מחדא מיעוטא אימעיטו תרווייהו והא דקאמר ר' יונתן ולא אוציא ארוסה היינו משום ריבויא דאיש איש:

ע"ב תוס' ד"ה ור' יונתן כו'. בהא נמי נימא דר"י לית ליה דאשת חרש שותה עכ"ל ואין זה מדוקדק דהא לאו לשתיה מרבי להו אלא לקינוי לבד לאוסרה לבועל ולבעל ולפוסלה מכתובתה ובירושלמי יליף הא דאשת חרש כו' מבני ישראל וקינא כו' וא"כ י"ל דר' יאשיה מהכא יליף והיקשא דאשה לאיש ואיש לאשה ג"כ משמע בירושלמי סוף פרק היה מביא דלא ס"ל להאי היקשא ע"ש:

גמ' כגון שבא עליה ארוס בבית אביה והרמב"ם ז"ל כתב דזה