קרן אורה סוטה קסח

בעלמא והכא מיבעי לן אי מחיל ליה לקינויה מד"ת ותו לא משקה לה וגם אינה נאסרת עליו מד"ת אבל מדרבנן אינו יכול לקיימה ככל עוברת על דעת אלא דמהא דפשיט מאשת חרש כו' עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה משמע דמחיל ורשאי לקיימה דאל"ה מאי אהני מחילתו:

והא דאמרינן עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל לה יש לדקדק קצת לדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אם רצה לקיימה מ"מ פטור הוא מכתובתה וא"כ אפילו ימחול לה הקינוי מ"מ כתובתה הפסידה ככל עוברת ע"ד וי"ל דמחילה בפירוש שאני ויש לה כתובה ג"כ ולפי דברי יש מהראשונים דס"ל דצריכה התראה בפירוש שאם תעשי כך תפסיד כתובה א"כ הכא בקינוי לא חשיבה התראה דאין מזכירין לה הפסד כתובתה ככל קינוי וכי מחיל לה הקינוי הוי כמו עוברת ע"ד בלא התראה דלא הפסידה כתובה ועיין בש"ע אה"ע סי' קט"ו:

גמ' וחד אמר לאחר סתירה נמי מחיל יש לדקדק א"כ דיכול למחול אמאי אסורה לכהונה ולתרומה כיון דבדעת הבעל תליא מילתא ובידו להתירה לעצמו א"כ לכהונה ולתרומה לא תיאסר כלל ואטו איסור תרומה וכהונה תליא ג"כ במחילת הבעל וכן איסור לבועל ולעיל תנן אלו אסורות בתרומה כו' וכן מוכח כוליה שמעתא דפ' כשם דבספק נמי אסורה בכל אלו ומקראי דונטמאה ילפינן דהספק אסור כוודאי והיכי ס"ד למימר דיכול למחול ועוד דמאי פריך בהאשה רבה דף צ"ה מאי אריא בא עליה אפי' נתן לה גט נמי אסורה לבועל לעולם וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם ומאי קושיא הא גירש הוי כמוחל הקינוי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והוא מהירושלמי ודילמא ס"ל לר"י כמ"ד דאחר סתירה ג"כ יכול למחול ואינה נאסרת על הבועל ג"כ ואע"ג דאיתותב האי מ"ד מדקא מהדרי ליה רבנן כו' עכ"ז קשה מאי דעתיה דהאי מ"ד דלכאורה מוכח מכמה משניות דאחר סתירה אסורה היא לעולם:

שם במאי קמיפלגי ב"ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי יש לדקדק אכתי אמאי נוטלת כתובה אמאי לא יהיה דינה כעוברת ע"ד בהתראה דאבדה כתובתה ובשלמא אמר בעלה איני משקה או בא עליה בדרך דהוא גרם לה שלא תשתה אין לה דין עוברת ע"ד כיון דהיה אפשר להתברר כי טהורה היא וכמו שכתב גם המשל"מ ז"ל בזה בפ"ב מה"ס אבל מתו בעליהם דממילא בטלה שתייתה אמאי לא תיהוי ככל הנשים דלא שותות ולא נוטלות כתובה וגם עוברת ע"ד היא עכ"פ וצ"ל דס"ל לב"ש כל שהיתה ראויה לשתיה הכתובה היא בחזקתה ואפי' אירע אונס שלא שתתה אח"כ מ"מ הכתובה בחזקתה וכמו שאמרו בירושלמי דיכולה היא שתאמר הבא לי בעלי ואשתה ולהכי לא הוי גם בכלל עוברת ע"ד כיון דהיתה ראויה לשתיה ולא הפסידה כתובתה לב"ש אלא אם לא היתה ראייה לשתיה כלל או שהיא גרמה שלא לשתות כגון שאמרה איני שותה ולאו דוקא מתו בעליהן אלא אפי' שאר אונס כגון שנעשה הוא חיגר או סומא או היא לב"ש נוטלת כתובתה ויתבאר לקמן בזה באונס כי האי שאירע לאחר קינוי וסתירה אי מעכב השתיה. וב"ה ס"ל דאפי' בטלה השתיה ע"י אונס ג"כ לא נוטלת כתובה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי:

והתוס' ז"ל ע"ב בד"ה בית הלל נסתפקו מאי קסברי ב"ה בנכסי צאן ברזל הכא והרי"ף ז"ל כתב שם בכתובות דאפי' זינתה ודאי לא הפסידה בלאותיה הקיימים בין בנכסי צ"ב בין בנכסי מלוג אבל התוס' ז"ל כאן ס"ל כפי' רש"י ז"ל שם דמה שבפניה היינו נכסי מלוג אבל נכסי צ"ב אבדה אפי' קיימים ומש"ה נסתפקו במתו בעליהם כו' והיה נראה דלב"ה לא נוטלות כתובה דהכא הוי בכלל לא נוטלות כתובה דתנן במכילתין דהוי בכלל יוצאת משום שם רע ועיין בש"ע אה"ע סי' קט"ו ודו"ק:

ע"ב אמר ר"נ כו' מחלוקת בעקרה וזקנה אבל איילונית ד"ה לא שותה שנאמר ונקתה ומסקנא דשמעתין דס"ל כרשב"א דברייתא דממעט איילונית מקרא דונקתה ונזרעה כו' אבל עקרה וזקנה משמע דחשובים ראוין להזריע ופלוגתייהו בהני הוא משום דאינה ראויה לאישות כשאין לו בנים וכבר רמזתי לעיל דברי פירוש המשנה להרמב"ם ז"ל שכ' דטעמייהו דרבנן בעקר' וזקנה ג"כ הוא מפני שאין ראוין להזריע והוא דלא כמשמעותא דשמעתין. וכבר כתב בזה המשל"מ ז"ל דאיכא מ"ד בירושלמי דטעמא דכל הני משום דאין ראוין להזריע ועפ"ז כתב דבריו ז"ל בפי' המשנה וניחא ליה בהכי משום דלא מסתבר ליה בטעמייהו דחכמים משום דאין ראויה לו כיון דאיכא צד היתר ליקח עוד אשה בת בנים. כי היכי דס"ל לרבנן לתקנתא גבי מעוברת חבירו:

אבל בחיבורו כתב כסוגיא דשמעתין דכולהו טעמייהו משום דאין ראוין הם ודווקא אם אין לו אשה ובנים וכדתניא בברייתא ובתוספתא וכתב ג"כ דהא דלא ממעטינן להו מונקתה כו' משום דאתי לאם יולדת בצער יולדת בריוח אבל לא איצטריך שתהיה ראויה לילד ולאפוקי ממ"ד בירושלמי דאימעיטו מפני שאין ראוין להזריע וקצת קשה שם בירושלמי דבהלכה א' שם איתא תמן תנינן איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא שותות משום שנאמר ונקתה כו' משמע דמפרש לטעמייהו דחכמים דמתניתין בהכי וא"כ אפילו יש לו אשה ובנים לא שותות ושם בהלכה ג' גבי פלוגתא דחכמים ור"א איתא ומודים חכמים לר"א ביש לו אשה ובנים הרי דמפרש טעמייהו דחכמים משום דאין ראוין לו וי"ל דשם בהלכה א' ס"ל טעמא דאלמנה לכה"ג משום ונזרעה זרע זרע כשר ולא זרע פסול וא"כ באינה ראויה לילד דלא הוי זרע פסול ע"כ טעמא משום דאינה ראויה לילד אבל למאי דמסיק התם טעמא דאלמנה משום שאומרים לו הוצא א"כ באינה ראויה לילד ג"כ מהאי טעמא הוא אם אין לו אשה ובנים ובאמת קשה לפי טעמו של הירושלמי באלמנה לכה"ג משום דהוי זרע פסול איך יפרש הא דמעוברת חבירו ומניקת חבירו וע"כ משום שאומרים לו הוצא הוא ועי' משל"מ ז"ל שהאריך בזה:

דף כו רש"י בד"ה אנא דאמרי כי האי תנא כו' אלמא כר"א ס"ל עי' משל"מ ז"ל בפ"ב שם מש"כ על דבריו ז"ל גם עיין מ"ש המשל"מ ז"ל בדברי התוספות ז"ל בד"ה שנשא כו' תימא כו':

תוס' בד"ה לא ישא כו' היו לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ולקמן בד"ה מעוברת כו' כתבו לאידך בבא לא היו לו אשה ובנים ונולדו לו בנים בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות והרמב"ם ז"ל בפ"ב כתב להאי דינא כדברי הירושלמי ולענ"ד צ"ע טובא דלכאור' איפכא מסתברא דאם מתו בין קינוי לסתירה הרי היא בשעת סתירה אשה שאינה ראויה לו ולא תשתה ואם נולדו לו קודם סתירה הרי היא אשה הראויה לו ותשתה כמו בארוסה דאע"ג דהקינוי היה בשעת אירוסין דלא חזיא לשתיה מ"מ כי כנסה ונסתרה משקה אותה ומאיזה טעם ניזיל בתר קינוי. הא לקנאות לה יכול באיזה אשה שיהיה לאוסרה עליו ואפ"ה מהני קינוי זה לכשתבא שעה הראויה לשתיה ותסתר יכול להשקותה ע"י קינוי זה ואפי' קינא לה בעודה שומרת יבם דאינה ראויה לשתיה כלל ואינה נאסרת עליו אפ"ה אם כנסה ונסתרה משקה אותה וה"נ אפי' היתה בשעת קינוי באיסור עליו כל שהותרה לו אח"כ ונסתרה אמאי לא ישקנה ומד' התוספתא משמע דלר' יוסי לקמן לאו דוקא לכשיצא מבית האסורים ישקנה קאמר אלא ה"ה אם נתפקח החרש ונשתפה השוטה ישקנה אלמא אפילו לא היה ראוי להשקותה בשעת קינוי אפ"ה אם חזר ונראה ישקנה וה"נ דכוותה:

וכן איפכא אם אחר הקינוי נאסרה עליו ולא נראית לשתות מסתבר דלא ישקנה כמו בא עליה בעלה בדרך או זינתה עם אחר קודם שתיה דאינה שותה וה"נ כיון דאינה ראויה לו השתא לא ישקנה וכ"ז לפי האי טעמא דכל אלו הנשים אינן שותות מפני שאין ראוין לו וכפי' רש"י ז"ל אבל לטעמו של הרמב"ם ז"ל דמשום דאינו מנוקה מעון שבא ביאה האסורה א"כ בלא"ה אם מתו בין קינוי לסתירה אמאי לא תשתה כיון דמנוקה הוא מעון ואפילו מתו קודם קינוי ולא בא עליה אח"כ אמאי לא יקנא לה וישקנה כיון דמנוקה מעון הוא ולזה י"ל דגם זה בכלל אינו מנוקה מעון בין שעשה עון קודם קינוי וסתירה או שעתיד לעשות עון עמה אם נתירנה לו והכל בכלל אינו מנוקה מעון הוא ומש"ה אם היתה נאסרת עליו קודם קינוי לא היתה שותה אבל אידך בבא אם היו לו בנים בין קינוי לסתירה דאינה שותה משום שלא נראית לשתות משמע דווקא אם נולדו לו הבנים אחר קינוי אבל אם נולדו לו קודם קינוי היתה שותה ואמאי הא כבר אינו מנוקה מעון קודם שנולדו לו הבנים וצ"ל דדוקא בהאי דינא דנושא אשה שאין ראויה לילד דמצד עצמה אין כאן עון כ"א מפני ביטול פו"ר. ע"כ לא יחשב לו עון אם נשא עוד אשה בת בנים רק אם בשעת קינוי היתה אתו עדיין באיסור לא נראית עוד לשתות והוי אינו מנוקה מעון וכן אם בשעת קינוי היתה לו בהיתר גם שמתו הבנים אח"כ מ"מ נראית לשתות ולא חשיב אינו מנוקה מעון מה שהיא עתידה להיות תחתיו באיסור כיון דבתחלה בהיתר היתה לו וגם בשעת קינוי גם מה שיהיה אחר כך אין זה עון כ"כ וראויה היא לשתות אבל בשאר איסורין ודאי כל שנאסרה לו אפי' אחר סתירה לאו בת שתיה היא משום דלא יהיה מנוקה מעון ואם היתה אסורה לו מכבר ודאי דאינה שותה אע"ג דהותרה לו אח"כ דאינו מנוקה מעון מכבר וכ"ז לטעמו של הרמב"ם ז"ל אבל לשיטת רש"י ז"ל דבעינן אשה הראויה לו כל שנראתה לו קודם סתירה ישקנה וכבר האריך בזה המל"מ ז"ל ג"כ שם פ"ב הלכה י' וי"א ומה שנ"ל כתבתי:

ומדברי התוס' ז"ל בד"ה מעוברת כו' נראה דס"ל דמעוברת חבירו לאו בת קינוי היא כלל דממעט לה בספרי מכי תשטה אשתו והביאו ראיה לזה מדברי הירושלמי הנ"ל ואין זה מובן דא"כ דאשתו שאינה ראויה אימעיטא גם מקינוי כי נסתרה