קרן אורה סוטה קסה

דבריהם שם בב"ב מוכח דלא כן הוא אלא כרבנן ס"ל מדפשיט מיניה למועטין ונתרבו ע"ש:

דף כב גמ' אתמר קרא ושנה כו' ר' ינאי אומר ה"ז כותי פי' רש"י ז"ל דאסור לאכול פתו ויינו. ולא מצינו חומר זה בשום מקום לאסור פתו ויינו של מי שלא שימש ת"ח ונראה דכל הני אמוראי הודיעו לנו מעלת שימוש ת"ח הוא לימוד הגמרא כי בלא שימוש יוכל לבא לכל המדות הפחותות האלה וד' מדריגות הם כ"א גרוע מחבירו הראשונה היא ע"ה וכאמרם ז"ל במשנה ולא ע"ה חסיד ואפי' קרא ושנה אם לא שימש ת"ח ה"ז ע"ה כי אין לו דעת לעשות דבר שלא כטבע הארץ ולא יבין כי עיקר מעלת האדם עם כל דרכיו המה רוחניים כברואי שמים לעשות חסד זע"ז ולא לעבוד את עצמו לבד ור' שמואל בר נחמני אמר כי קרוב הוא לבא למדה יותר פחותה וה"ז בור והוא גרוע מע"ה כי אין בור ירא חטא כמו שדה בור אשר עלה כולו קמשונים כן הוא זה שלא שימש ת"ח מלא מכשולים הוא ר' ינאי אמר ה"ז כותי כי מפני חסרון דעתו יבא בגדרי הכותים לעבוד ע"ז ג"כ וכמו שנאמר את אלהיהם היו עובדים וזה מפני מיעוט לימודם תורת ה' כמבואר שם במקרא. רב אחא בר יעקב אמר ה"ז מגוש והיא המדה היותר פחותה מכולן כי אמגושי הם המינים ההולכים אחרי סכלותם וחכמים המה בעיניהם ומלעיגין בדברי חכמים כן הוא זה הולך אחר דעתו וחכם הוא בעיניו והיינו דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מה כי המגוש ידמה בדעתו כי חכם הוא לדבר גדולות אבל לא ידע מה והכל הבל וסכלות כן תני התנא וילך אחרי דעתו אבל לא ידע מה כי חסר דעה הוא והולך אחרי סכלות לבו ומר אמר חדא כו' ולא פליגי כי יש מהם בגדר ע"ה ויש בגדר בור ואינך. כי כל שהוא מוסיף דעת עצמו לתור אחרי לבבו ועיניו הוא גרוע יותר עד שיבא לכלל מגוש וזשדז"ל לקמן ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב אלו ששונים הלכות כי הכתוב צוה לירא את ה' ומלך מאן מלכי רבנן הם ת"ח וכמו שאז"ל באבות הוי מתאבק כו' ועם שונים אל תתערב אלו השונים הלכות כי לא ייראו את ה' וגם יבזו ת"ח ופריך פשיטא מהו דתימא שונין בחטא כי מי ששונה בחטא ג"כ לא יירא את ה' גם לא ישמע לדברי חכמים אחרי שהותרה לו קמ"ל דאלו שוני הלכות ג"כ בכלל זה ובזה יש לישב קצת קושית התוס' ז"ל בד"ה ר' שמואל ודו"ק:

ע"ב תוס' ד"ה אלו שמנחותיהם נשרפות תימא כו' ונראה דלא איצטריך לאשמעינן דבכלל אומרת איני שותה הוא או אומר בעלה איני משקה כיון דליתנהו כלל ולעיל איצטריך לאשמעינן אחר קידוש הקומץ והוא אחר שתיה ג"כ דמשקה ואח"כ מקריב וקמ"ל כיון שמתו קודם הקרבה מנחתם נשרפת אבל הכא במתניתין דמיירי קודם שתיה פשיטא דנשרפת ועי' מש"כ לעיל דף ו' בזה וק"ל:

בד"ה ושבעלה בא עליה כו' תימא כיון דבדרך בא עליה. היינו קודם שתיקדש וא"כ הוי הקדש טעות כו' ובירושלמי בפירקין הל' ג' איתא תני ר' חייא עד שהיא בדרך מנחתה קדשה אמר ר' יוסי בר בון מתניתא אמרה כן שבעלה בעלה בדרך ואפ"ה תני דנשרפת ש"מ דהמנחה נתקדשה כבר בדרך. הרי מבואר דמתני' מיירי דהמנחה כבר נתקדשה וכן מסתבר דלאחר מכן ודאי לא קדשו כלל. דהבעל הוא המביא המנחה וכיון שהוא יודע דלא חזיא לשתיה ודאי אין זה הקדש כלל וזה הקדש טעות הוא יותר מאילו יש לה עדים ומ"מ יפלא דהתוס' ז"ל במכילתין רגילין להביא דברי הירושלמי ולא הביאו דברי הירושלמי בזה דמוקי לה שכבר נתקדשה המנחה בדרך וכן במאי דפשיטא להו בישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דאע"ג דלא חזיא לשתיה מ"מ המנחה קדשה כבר דקדק מהרש"א ז"ל מנ"ל הא ומסתבר דכל דלא חזיא לשתיה מעיקרא דהמנחה לא קדשה וצ"ע:

דף כג תוס' בד"ה כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות כו' האריכו בזה לבאר שיטת רש"י ז"ל דאפי' מנחת נדבה של אשת כהן נשרפת והטעם משום דקי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה להכי אע"ג דהיא מביאה הוי כיש לו חלק בה ונשרפת ולדידי קשה א"כ היכא דהיא מביאה משלה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה תקמוץ ותאכל ואמאי תנן סתמא דכל הנשואות לכהנים נשרפות ועוד נהי דמה שקנתה אשה קנה בעלה. עכ"פ כי נותן לה משלו לשלם נדבתה הרי הוא נותן לה במתנה. ואין לו עוד חלק בזה ואטו אם כהן נותן לישראל מנחה נדבה יחשב כאילו יש לכהן חלק בה ולא תאכל וכן הקשו התוס' ז"ל בד"ה הקומץ קרב לעצמו דאמאי לא שדינן כולה בתר דידה כיון דהיא מתכפרת ותירוצם שם לא שייך אלא גבי מנחת סוטה דאיכא למימר דיש לו קצת חלק בגוף המנחה דלברר עון שניהם אתי אבל במנחת נדבה אין לכהן שום חלק בה והיא מתכפרת לבד וכי היכי דודאי אשה עושה תמורה בקרבן שנתן לה בעלה משום דהיא מתכפרת ה"נ תקמוץ ותאכל:

והתוס' ז"ל כתבו בשם הירושלמי דמיירי במנחת סוטה וכדתני ר' חייא ליקרב כליל כו' לאכול אינו יכול מפני שותפותו של איש אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבים לעצמן והנה בגמ' פרכינן קרי כאן כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו ובעי למימר דמסיק להו לשם עצים ופריך לרבנן מא"ל אלא דעביד להו כר"א בר"ש דמתפזרת על בית הדשן וכ"ע מודו הכא וקצת קשה אמאי לא מוקי לה כר"ש שם במנחת חוטא דהקומץ קרב לעצמו והשירים קריבים לעצמן ע"ג המזבח אבל לשיטת רש"י ז"ל דמיירי אפילו במנחת נדבה ניחא דחלק הבעל בזה הוא רק מטעם מה שקנתה אשה קנה בעלה וזה אינו אלא מדרבנן א"כ מד"ת מנחתה היתה נאכלת אלא מדרבנן יש לבעלה כהן חלק בה ואינה נאכלת וא"כ א"א להקטירה ע"ג מזבח משום כל שממנו לאשים כו' וא"א אלא או כר"א לשם עצים או כר"א בר"ש לפזרה על בית הדשן:

אבל הא דאמר ר' חייא בירושלמי הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבים היינו על המזבח וכדאיתא בירושלמי בפירקין דס"ל כר"ש במנחת חוטא ע"כ לא מיירי אלא במנחת סוטה דאיכא לבעל חלק בה מד"ת בזה י"ל דהשיריים קריבים על גבי המזבח מחמת חלקו של בעל ועי' בירושלמי מבוארין הדברים דפלוגתא דר"ש עם בנו ר"א גבי מנחת חוטא איתא נמי במנחות נשים הנשואות לכהנים וסתמא דמתניתין מוקי לה כר"א בר"ש דהשיריים מתפזרין לבית הדשן מדתני לשון נשרפת משמע שריפת ביה"ד ור' חייא דאמר השיריים קריבין לעצמן ס"ל כר"ש דקריבים ע"ג המזבח וכן משמע בתוספתא במכילתין דר"ש ובנו ר"א פליגי בהך דמתניתין למר השיריים קריבים ע"ג מזבח ולמר מתפזרין על ביה"ד אבל שיטת תלמודין נראה די"ל דלא שייכא הכא פלוגתא דר"ש ור"א בנו ודוקא במנחת חוטא הוא דס"ל לר"ש הכי וכדיליף מקרא התם במנחות. אבל הכא ליכא למ"ד דיקרב ע"ג המזבח ולא מיבעי במנחת נדבה דחלק הבעל קליש הוא אלא אפי' במנחת סוטה עיקר בתר דידה אזלינן ושייכא בהא כל שממנו לאשים כו' וליכא למימר בהא או דמסיק להו לשם עצים כר"א או על בית הדשן כר"א בר"ש ורש"י ז"ל לקמן בד"ה כר"א בר"ש כו' כתב דר"ש דמנחת חוטא לא ס"ל הך דכל שממנו לאשים כו' ולא ידענא מי הכריחו לזה הא ר"ש מקרא יליף התם במנחות דצריך לקמוץ והשיריים קריבים ג"כ ולא אשכחן מאן דפליג בהא דכל שממנו לאשים כו' ועוד דלדבריו יקשה אמאי לא מוקמינן מתניתין כוותיה דר"ש אלא ודאי דוקא במנחת חוטא הוא דקאמר הכי ועיין מהרש"א ז"ל:

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מעה"ק ג"כ נראה דאפי' במנחת נדבה של נשואה לכהן השיריים מתפזרים לביה"ד מפני חלק הבעל ולא נתברר לי טעם הדבר וכמו שכתבתי ועוד דא"כ עבד כהן שהתנדב מנחה ג"כ נימא דהדין הכא להתפזר על ביה"ד דקנין הרב בעבד גדול יותר מקנין הבעל באשה ולקמן יתבאר עוד בזה:

בא"ד הא יש בו שותפות אינה קריבה משום דכתיב נפש והכי איתא בספרי עכ"ל והיא מתניתין בפ' המנחות והנסכים דמנחה אינה באה בשותפות ותי' דעיקר כפרה משום דידה הוא כו' דמסיק התם דקניא להו כו' לשון זה אינו מדוקדק דאדרבה מסקנא התם דלא קניא להו לכפרה אלא מקופיא ועיקר דבריהם נכונים הם דמוכח התם דבתר כפרה אזלינן וכיון דהיורשים אין מתכפרים בו אלא מקופיא קרינן ביה נפש ולאו שותפים הם ה"נ כיון דעיקר כפרה דידה הוא לא מיקרי שותפות ובלא"ה אין כאן קושיא כ"כ כיון דהכא מצותה בכך וכך היא באה חובה אין זו בכלל מנחה דאינה באה בשותפות דהתם במנחת נדבה מיירי:

תוס' בד"ה דמסיק להו לשם עצים הביאו ד' רש"י ז"ל שכתב דמתנה בלשון תנאי כו' ותמהו עליו איזה תנאי שייך הכא אלא הוי כמו אברי עולה וחטאת שנתערבו דמסיק לשם עצים בלי שום תנאי וסיומו דרש"י ז"ל נקט לה אגב שיטפיה ולי נראה דרש"י ז"ל כתב כן בכוונה דבשלמא באיברי עולה וחטאת שפיר אמרינן דמסיק לשם עצים משום חשש איברי חטאת אבל הכא השיריים אמאי קמסיק לשם עצים ממ"נ אי בתר דידה אזלינן יאכלו ואי בתר דידיה יקריבן על המזבח מש"ה כתב ז"ל דספק הוא אי בתר דידה אזלינן אי בתר דידיה והיינו נמי דמסיק לקמן אבל הכא דלאו בת הקרבה היא רבנן נמי מודו וכמו שפי' רש"י ז"ל שם דילמא בתר דידה שדינן לה והתוס' ז"ל בד"ה הקומץ קרב לעצמו כו' כתבו בעיית הירושלמי אי מחשב על אלו השיריים ומסיק דאינו מחשב משום דאינו ראוי לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ולפי פי' רש"י ז"ל דספק הוא היה מועיל בה מחשבה לפוסלה מספק וכש"כ במנחת נדבה שכ' לעיל דאינה מתפזרת על ביה"ד אלא מדרבנן דפשיטא דמחשב עליה אבל כבר כתבתי דשיטת הירושלמי דלר"ש השיריים קריבים ע"ג המזבח מה"ת ולר"א בר"ש מתפזרין על הדשן ג"כ מדין תורה כמו במנחת חוטא דילפי מקראי כל חד בטעמיה ומ"מ לא