קרן אורה סוטה קנט

אלא על עפר ולזה י"ל דמ"מ עוקבת היא ולענין קושיא קמייתא נראה דהכי פשטינן כיון דאשכחן לר"י דלא חשיב לה וע"כ ס"ל לענין סוטה דאפר לאו בכלל עפר ממילא לב"ה ג"כ דינא הכי דלא אשכחן דפליג ר"י אב"ה גבי סוטה ועיין בד' מהרש"א ז"ל ובד' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בחולין פ' כיסוי הדם שכ' שם דלרבנן נמי כמה דברים מקבלה נפק"ל וא"כ י"ל דר"י לא פליג כלל אהך דרשא דחולין כיון דאיצטריך להלכה לכ"ע אבל בירושלמי קידושין פ"ק משמע דפליגי וכל הני תלת מילי כולהו חדא היא וכסהו בעפר משמע דוקא עפר ומוכסהו מרבינן כל דבר וכן וכתב לה ספר מוכתב מרבינן כל דבר ורצע כו' במרצע מורצע מרבינן כ"ד ואמרינן התם בירושלמי עד כדון כר"ע דדריש כי האי לישנא אבל לר' ישמעאל דלא דריש כי האי לישנא ודברה תורה כלשון בני אדם מ"ט דאיתרבי כל הני בכל מילי וקאמר דר"י מהלכה יליף לה ועוקבת המקרא ולפ"ז אין צריך למש"כ רש"י ז"ל דר"י ס"ל דוכתב אתי דאין מתגרשת בכסף אלא דצ"ל דר"י ס"ל כריה"ג דבספר משמע בספר ממש דאי כרבנן הא אמרי דלספירת דברים הוא דאתי ולא איצטריך הלכה דבכל דבר:

רש"י והלכה כו' ובירושלמי כו' והיא נראה בעיני מאוד דהך דתער מוספת היא עכ"ל משמע דס"ל בדברי הירושלמי דלא חשיב אלא הלכה העוקבת ולא המוספת והרי התם בקידושין חשיב ר' ישמעאל גם הך דמצורע ובג' מקומות הלכה עוקבת מקרא ובמקום אחד הלכה עוקבת מדרש היינו הך דמצורע דע"י הדרש לא היה לגלח אלא מקום כינוס שער ונראה והלכה דמגלח כדלעת אלמא דחשיב גם מוספת והא דלא חשיב תער י"ל דלא חשיב אלא קום ועשה אבל לא דבר שהוא בל"ת:

תוס' ואם איתא כו' והא סבירא ליה כב"ש כו' לפי דבריהם הכא דר"י ס"ל כב"ש דאפר לא איקרי עפר א"כ אמאי איצטריך דבר המגדל צמחים הא אפר לא איקרי עפר ולא מגדל צמחים ג"כ וכבר הבאתי לעיל ד' הר"ן ז"ל בחולין שכתב לד' הרמב"ם ז"ל דלא בעינן מגדל צמחים וי"ל דר' ישמעאל הכי ס"ל והלכה בכל דבר אבל בירושלמי איתא בדברי ר"י והלכה בכל המגדל צמחים:

מביא מים שדם ציפור ניכר בהם ומשמע בגמרא דרבנן פליגי וס"ל דלא בעינן שיהיה ניכר והרמב"ם ז"ל פסק בזה כר"י והוא דסתמא דמתניתין דפי"ד דנגעים כוותיה דתנן התם במים שיעור רביעית ולרבנן משמע דליכא שיעור מים כלל אלא דהתוס' ז"ל הקשו מהא דמשמע בנזיר דברביעית של מצורע ליכא פלוגתא והכא תירצו דלרבנן נמי סגי ברביעית אלא דלכתחלה מביא חצי לוג וכהאי נוסחא דגרס במתניתין דנגעים ונותן חצי לוג כו'. אבל במנחות כתבו דברביעית לא פליגי ולרבנן נמי שיעורא בהכי אלא דלדידהו לא בעינן שימצה עד שיהא ניכר בהם ולפ"ז ליכא ראיה מסתם מתניתין דנגעים דס"ל כר"י ועיין מל"מ ז"ל בפי"א מהל' טומאת צרעת מש"כ בזה:

תוס' בד"ה מביא מים כו' והשתא לא תיקשי כו' והא הכא הוי מין בשאינו מינו והדבר ידוע שהמים מרובים על הדם ואפ"ה כתיב בדם כבר כתבתי בזה בחי' נזיר דאדרבה כיון דהוי מין שלא במינו מש"ה לא בטיל ושפיר כתיב בדם וי"ל דס"ל דלענין שיהיה נקרא ע"ש דם לא מהני הא דמין בשאינו מינו לא בטיל דנהי דלא בטיל היינו משום טכ"ע אבל דם לא מיקרי ולהכי קשיא להו כיון דשמעינן גבי דם פר ושעיר דדווקא משום דמב"מ לא בטיל הוא דמיקרי דם הפר ודם השעיר א"כ בשא"מ כל היכא דאיכא רוב מים תו לא מיקרי דם וע"כ צ"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין והתוס' ז"ל בזבחים דף ע"ז ע"ב בד"ה רואין כו' כתבו דגבי דם פר ושעיר נמי לא איצטריך אלא היכא דדם הפר רבה כ"כ עד שדם השעיר נדחה ונעשה דיהה אבל בלא"ה אפילו מב"מ לא בטיל משום דרואין אותו כאלו הוא מים וכדתנן התם לענין דם קדשים ולפ"ז חלוק הוא הביטול בין דם קדשים ובין דם אסור דלענין דם קדשים אין חילוק בין מינו לשאינו מינו דבתרווייהו לא בטיל כל שניכר הדם ואפי' במינו רואין אותו כאילו נתערב בשאינו מינו ואם אין ניכר מראה דם אפילו בשאינו מינו בטיל ולאו דם הוא ולענין דם אסור אם נתבטל במינו אפי' ברובו בטיל ולא אמרינן רואין ואם נתערב שלא במינו אסור כל שיש בו בנותן טעם וכבר תמהו התוס' ז"ל בזה בזבחים שם דף ע"ח ומ"מ נראה מדבריו הכא ובזבחים דיש חילוק בין מראה דם למראה אדמומית בעלמא ולענין קדשים וכיסוי בעינן שיהיה ניכר ממשות הדם ולא חזותא בעלמא ולא מצאתי זאת מבואר בטוש"ע בי"ד האי דינא ובחולין שם אמר שמואל כל מראה אדמומית מכשיר ומכפר וחייב בכיסוי משמע דלא בעינן אלא מראה אדמומית וצ"ע יותר בזה אבל אין כאן מקומו ומהא דאמרינן הכא דרוק יבמה ג"כ צריך שיראה יש קצת סיוע לשיטת הרא"ש ז"ל בפ' מצות חליצה דאפילו רקקה דם כשירה דאי משום צחצוחי רוק הא אינו נראה דנדו מפני הדה:

גמ' הקדים עפר למים פסול ור"ש מכשיר כו' ואמרינן בגמרא דטעמיה דר"ש משום דקרא דסוטה משמע שיתן המים תחלה וגבי אפר פרה תרי קראי כתיבי אחד מקדים אפר למים ואחד מקדים מים לאפר וילפינן מהדדי בגז"ש פרה מסוטה לענין מצוה דלכתחלה יקדים מים לעפר וסוטה מפרה לדיעבד דאם הקדים עפר למים ג"כ כשר ופריך הש"ס ורבנן כו' ולכאורה מאי פריך ורבנן מ"ט דילמא משום דלא ס"ל הך גז"ש. ולהכי הקדים עפר למים בסוטה פסול אלא דא"ש דרבנן פליגי נמי באפר פרה וס"ל דהקדים אפר למים פסול וכדתנן במשנה תמורה דף י"ב וכן איתא בתוספתא פרה ולהכי פריך ורבנן מאי טעמייהו ומשני דבפרה נמי ס"ל לרבנן דאל כלי דווקא דצריך להקדים המים תחלה ועליה לערבן הוא דאתא ופריך דילמא סיפא דוקא ודווקא עפר תחלה ומשני מה מצינו בכל מקום כו' מזה משמע דרבנן לא ס"ל לגז"ש כלל מדלא קאמר דמגז"ש ילפינן דרישא דוקא וי"ל דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה אי אפר מיקרי עפר רבנן ס"ל כב"ה דאפר מיקרי עפר ואין כאן שינוי למילף גז"ש ור"ש ס"ל כב"ש דלא מיקרי עפר. וע"כ שינה הכתוב למילף בגז"ש חדא מחבריה ועיין פסחים דף ל"ד דמייתי הש"ס דרשא זו דאל כלי שתהא חיותן בכלי אע"ג דהכא משמע דלכ"ע לא דרשינן להך דרשא ולרש"י שם ניחא דמעלה בעלמא היא ולאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא ועיקר קרא אתי להקדים מים תחלה אבל לדברי התוס' ז"ל התם משמע דקיימא הך דרשא גם למסקנא שתהא חיותן בכלי וצ"ל דתרתי ש"מ להקדים מים לעפר ושתהא חיותן בכלי ויש לישב קצת בזה דברי הרמב"ן ז"ל בחומש שתמה עליהם מהרש"א ז"ל ע"ש:

רש"י הקדים עפר כו' וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה כו' דבעינן כסדר הפרשה ולא הוי צריך לזה דלאו קדשים הוא דליבעי שינה הכתוב לעכב:

גמ' שינה הכתוב כו' תימא לרבי וכי שינוי הוא זה הא כתיב וישרוף אותו בנחל קדרון כו' ואכות אותו טחון כו' ומסקנת דבריהם דכל שלא נעשה דק אלא ע"י כתישה פשיטא דמיקרי עפר ואפר הנעשה ע"י שריפה הוא דלא מיקרי עפר ולא משמע הכי בחולין שם בפ' כיסוי הדם דאמרינן דלא מיקרי עפר אלא זהב דכתיב ועפרות זהב לו ולא מייתי הך קרא דוישרוף או קרא דואכות אותו כו' והיינו משום דלא משמע מהני קראי דמיקרי עפר ועד אשר דק לעפר קאמר ולא דמיקרי עפר אלא דאשכחן דמיקרי עפר דכתיב התם והשליך את] עפרה כו' ונשא עפרה וקצת קשה למה ליה לרבויי שחיקת אבנים מוכסהו כיון דמיקרי עפר נתיצת הבמה שם והרמב"ם ז"ל בסוף הל' שחיטה כתב להאי קרא דעד אשר דק לעפר לענין שחיקת זהב ועיין בלח"מ שם גם מש"כ דאותן לא נעשו עפר אלא ע"י כתישה ג"כ צ"ע קצת דקרא דוישרוף באשרה כתיב והיא נעשית אפר ע"י שריפה ואפ"ה קרי לה עפר ודו"ק:

דף יז גמ' ר"מ סבר האלות לרבות קללות הבאות כו' ולר' יהודה אמרינן האלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות ויש לדקדק כיון דר"מ איצטריך ריבויא לזה משמע דאי לאו ריבויא מאלות לחוד הוי ממעטינן קללות הבאות מחמת ברכות וא"כ לר"י למה ליה מיעוטא לזה ואי כתיב אלות לחוד ג"כ אימעיט קללות הבאות מחמת ברכות וי"ל דלר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אלא משום דהנקי כתיב אי לאו לריבויא דה"א מאלות לחוד לא שמעינן להו אבל לר"י דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן ממילא בכלל אלות הוא אי לאו דכתיב מיעוטא ה"א דהאלות וא"ש בזה קושית התוס' ז"ל בד"ה האלות דהכא דריש ר"י ה"א דהאלות למעוטי ובהוריות דריש הקהל לריבויא דהכא איצטריך למעוטי והתם לא איצטריך אלא לריבויא וק"ל:

דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לב' מצות אפר פרה ועפר סוטה כי מה שאמר א"א ואנכי עפר ואפר היינו על ביטול כחות החומריות אשר יש בהם ב' בחינות אלו על כחות אשר יש באדם מראשית יצירתו ולתאוה יבקש צריך השלם לשורפן ע"י אור התורה והכרת בוראו ית' ולעשותן אפר ולא יצמיחו עוד כמו שאמרו ז"ל בן ג' שנה הכיר אברהם את בוראו כי אחר שני הערלה מיד דנן בשריפה שלא יהנה בהם ועי"ז הכיר את בוראו אבל כחות הנצרכים לצורך העבודה השלימה המה נשארים בחי' עפר המצמיח כי באמת ע"י כחות חומריות אלו מתגדל מעשה הטוב יותר ובשביל זה מעלת האדם גדולה ממעלת צבא מעלה כי אין ביניהם יצה"ר ובשכר זה זוכה לבניו אחריו בשתי מצות אלו אפר פרה הוא ג"כ בחי' אפר הנ"ל כי עד שלא נעשית אפר היא מטמאה כל העוסקים ואחר שנעשית אפר חוזרת לטהר כל טומאה ועפר סוטה הוא בחינת העפר אשר אם זורעים בו מצמיח