קרן אורה סוטה קנז

שתודה ולא תבדק הא אמרי' לעיל דלאחר מחיקה מאיימין עליה שתשתה ותירץ דר"א לא ס"ל איום שתשתה אפי' אחר מחיקה. ובתוי"ט ז"ל כתב קושית התוס' ז"ל מהא דתנן לקמן דאם אמרה איני שותה מערערין אותה בע"כ ומהא ודאי לא תיקשי דאם אמרה איני שותה ולא הודית ודאי כופין אותה לשתות לכ"ע ומ"מ לר"א מייגעין אותה כדי שתודה ומשום חסה אבל מהא דמאיימין עליה שתשתה ומדברין על לבה להשקותה קשיא להו למה מחזרין להשקותה אולי מאימת השתיה תודה ועי' תוי"ט ז"ל שכ' דגם מזה לא תיקשי כ"כ וכן נראה וכבר כתבתי לעיל דלדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דהתחלת המנחה הוא אחר המחיקה לא א"ש שמעתין ומאי קאמר דלמא כי היכי דלא תמחק המגילה הא לכ"ע כבר נמחקה המגילה אפי' לדידן דקי"ל מקריב ואח"כ משקה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועי' במל"מ ז"ל שכתב לעיל בס' קרבן חגיגה ואיננו בידי לעיין בו:

והתוס' ז"ל מסקי עוד דמ"ד מאיימין שתשתה ע"כ ס"ל דמקריב ואח"כ משקה דאל"כ אלא משקה ואח"כ מקריב למה נותן המנחה ע"י לאחר השקאה כיון דכבר נמחקה המגילה ואין צריך ליגעה עוד אבל לדברי הרמב"ם ז"ל א"ש דעיקר נתינת המנחה אחר המחיקה ולכ"ע איצטריך למימר טעמא משום חסה ובאמת דברי התו' ז"ל קשה קצת לעשות פלוגתא באיום אחר שתיה ולא משמע הכי לעיל דף ז' דפריך בפשיטות מאיום שתשתה משמע דליכא מאן דפליג בהא:

גמ' ונותנה בכ"ש ומקדשה כו' ש"מ כ"ש אין מקדשין אלא מדעת כו' משמע דבעי למימר דבעינן שיהא דעתו לקדשה דוקא ויש לדקדק דהא בריש זבחים מסקינן דלא בעינן מחשבה לשמה דוקא ומסתמא נמי כשר בכל העבודות בשחיטה וקבלה ואינך וה"נ גבי מנחה קידוש הקומץ בכלי דהוא כמו קבלת הדם בזבחים דכשר אפי' בסתם אלמא דלא בעינן מחשבה לקדש דוקא ויותר מזה אמרו דאפי' שחט וקיבל לשם חולין דכשר כדאיתא בריש זבחים והרי לא חשיב לקדשה בשעת קבלה כיון דמקבל לשם חולין ועוד דלמה לי קרא לשוחט משום חולין דפסול משום דהוי כמתעסק הא בלא"ה פסול משום דלא קידש הדם בסכין כיון דסבור היה שזה חולין ובמנחות בכמה דוכתי ובסוכה איתא להא מילתא דאין מקדשין אלא מדעת אבל מיירי התם בפסולין או שלא בזמנו אבל בהכשרו היה נראה דלא בעינן שיכוין לקדש והתוס' ז"ל בסוכה דף נ' וכן במנחות דף ז' כתבו לחלק כן כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר' יוחנן דשם דף ז' אמר דאין מקדשין אלא מדעת ושם דף ע"ח איתא דלר"י נמי מקדשין אפי' שלא לדעת ע"ש גבי תודה ששחטה על פ' חלות אלא דהתם איכא אמוראי דאמרי דס"ל לר' יוחנן דאין מקדשין אלא מדעת (איי"ג דראוי לקדש לדעת):

ועי"ל דהכא בתחלת קידוש המנחה בעינן דעת כיון דמתחלה לא היה עליה אלא קדושת דמים כי נתנה בכלי שלא מדעת יש לומר דלא נחית עליה קדושת הגוף אבל בקידוש הקומץ בכלי דכבר קדשה קדושת הגוף וכן בקדושת סכין את הדם וקדושת כלי בשעת קבלה מסתברא דאפי' שלא מדעת שפיר קדשי ומהא דתודה ששחטה על פ' חלות דאיכא מ"ד דאין קדוש אלא מדעת יש לומר כיון דלאו גופא דזיבחא הם לא קדשי אלא מדעת וגם לא מצינו דבר זה שיכוין לקדש הדם בשעת שחיטה בסכין ובכלי בשעת קבלה כמו הכא במנחה בשעת קידוש המנחה וקידוש הקומץ וצ"ע יותר ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' פסה"מ ובמל"מ ז"ל שם וט"ס יש בדבריו שם:

גמ' ומקדשו לכ"ש כו' למה לי הא קדשה חדא זימנא מידי דהוי אדם כו' יש לדקדק מאי פריך אי פריך למה לי קידוש כלי כלל לקומץ יקטיר אותו בידו מכלי ראשון או פריך למה לי לקדשו שנית הא כבר נתקדש ונהי דלא בעינן דעת לקדשו מ"מ הכלי מקדשו שלא מדעתו ולמה לי האי קידוש כלל. ומהא דמשני מידי דהוי אדם כו' משמע דפריך למה לי כלי שני כלל דאי קדושה שניה למה לי פריך א"כ מאי משני מידי דהוי אדם הא בדם גופא מנ"ל דבעינן קדושה שניה אלא כוליה חד מילתא היא אם צריכה כלי שרת ממילא דקדישי ועיין פי"ג מהל' מעה"ק שכ' הלח"מ ז"ל שם הלכה י"ב דרבא דמיבעי ליה במנחות דף ז' בקידוש קומץ אי ילפינן מדם לא שמיע ליה הך ברייתא:

ולפי הנ"ל אין זה נראה דהך מילתא דבעינן קידוש קומץ בכלי שרת תנן לה נמי במשנה מנחות ושפיר שמיע ליה לרבא דלהא מילתא ילפינן מדם דקומץ צריך קידוש כלי כמו הדם בקבלתו ולא מיבעי ליה אלא לענין קידוש ע"ג קרקע דילמא ילפינן לה ממנחה דמקדשין וקומצין מכלי שע"ג קרקע וזה פשוט ועי' מנחות דף כ"ו דפליגי ר"א ור"ש וס"ל דקומץ אין צריך קידוש כלי כלל:

דף ט"ו בכלי שרת ס"ד ורש"י ז"ל לא גרס לה וכ' התוס' ז"ל ביומא דף ס"ז משום דלא פריך הכי בכמה דוכתי במנחות דתנן מעלה ומקטירו בכ"ש והם ז"ל כתבו שם לקיים גירסא זו דדוקא הכא פריך משום דתני לה בסדר המנחה דמשמע דחובה להקטירה בכ"ש ובאמת אינו כן אלא מעלהו ומקטירו בהמיינו וכמש"כ שם בתוס' ישנים ואני תמה דהא אמרינן להדיא במנחות שם דף כ"ח דלרבנן אם הקטירן שלא בכלי שרת פסול ור"א ור"ש הוא דמכשרי שם והיכי כתבו בפשיטות דאפילו בהמיינו ובמקידה של חרס כשר וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' מעה"ק דאם הקטירו שלא בכלי שרת פסולה:

תוס' בד"ה סבר לה כו' ועוד קשיא מפ' בתרא דכריתות כו' כי מייתי קרבן לאחולי עליה נזירות טהרה א"נ למישרייה ביין כו'. עיין מהרש"א ז"ל שכתב דהתם גרסינן לאשתרויי בקדשים הוא דאתא והדבר פשוט דגירסא זו ט"ס היא דהא מותר בקדשים מיד אחר הזאה ג' וז' וכ"כ שם הרש"ק ז"ל אלא דמש"כ א"נ לאשתרויי ביין משמע מדבריו דמספק נזיר טהור נמי פריך דלא ליתי וכן כתבו לקמן דלר"ש הוי מצי למיפרך מספק נזיר טהור ק"ק דהא ספק נזיר טהור לא מייתי כלום וכמ"ש רש"י ז"ל שם דלא מייתי אלא ע"י תנאי. אבל על ספק לא מייתי ובזה יש לישב קושית התוס' ז"ל דהתם בנזיר טמא שפיר משני דלאו לכפרה אתי דיש לו כפרה על צערו מן היין בקרבנות נזיר טהור אבל קרבן נזיר טמא לאחולי נזירות טהרה הוא דאתי והכא דפריך מחטאת נזיר טהור שפיר קאמר דלר"א הקפר חוטא הוא ואתי לכפרה אבל בשבועות דף ח' מסיק דבנזיר טמא נמי לר"א הקפר על חטא אתי ועיין תוס' ז"ל ומהרש"א ז"ל באורך שם וי"ל עוד דהך מילתא אי קרבן נזיר טמא לכפרה אתיא תליא בפלוגתא דהני תנאי דלריבר"י דאמר דנזירות טהרה משביעי הוא דחיילא א"כ ע"כ קרבן לא אתי אלא לכפרה דנזירות טהרה כבר חיילא קודם הבאת הקרבנות:

ע"ב תנא פיילי של חרס חדשה דברי ר"י ובעי למימר דמגז"ש יליף לה ר"י ממצורע וה"ה דבעינן מים חיים כמו במצורע ופריך הא איכא למיפרך כו' ומסיק מדכתיב בכלי חרס היינו בכלי שאמרתי לך כבר גבי מצורע היינו חדש. והרמב"ם ז"ל פסק כר' ישמעאל דבעינן כ"ח חדש ומים חיים לא בעינן כמ"ש בהל' ביאת מקדש דמי מקוה כשירין לכיור והקשה הכ"מ ז"ל בפ"ג מהל' סוטה הני פיסקי אהדדי וכתב המל"מ ז"ל דלמסקנא יליף מבכלי ולא מגז"ש ולא ילפינן אלא לכלי דבעינן חדש אבל לא במים ולכאורה היה נראה דטעמא דר"י דס"ל דכיור הוא מי מעיין היינו מהאי טעמא דלסוטה בעינן מים חיים דאי יליף מאיזה לימוד אחר א"כ למה ליה דרשא דבכלי שאמרתי לך כבר תיפוק ליה דומיא דמים דלר' ישמעאל מי מעיין הן ומה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בה מלאכה וכדאמרינן לקמן מה מים שלא נשתנו כו' ולשיטת הרמב"ם ז"ל אליבא דר' ישמעאל הוא דאמר הכי דבעינן שלא נתאכמו פניה מחמת יושנה אלא ש"מ דמהאי טעמא גופא ס"ל דבעינן מים חיים כיון דכתיב בכלי שהיה כבר ילפינן נמי מה התם מים חיים כו' דלא גרע דרשא זו דבכלי מגז"ש כלי כלי וכי היכי דע"י גז"ש דכלי כלי ילפינן נמי למים. ה"נ בדרשא דבכלי והדק"ל דהא הני פיסקי סתרי אהדדי ולפי מש"כ התוס' ז"ל לקמן דהך היקשא דומיא דמים שלא נשתנו לא הוי אלא לאסמכתא וכ"כ רמל"מ ז"' בד' הרמב"ם ז"ל א"ש קצת דלא הוי מצי למימר דר"י יליף חדשה נמי מדומיא דמים כיון דלאו דרשא גמורה היא ושפיר י"ל דהא דמי כיור מי מעיין הוא קים ליה לר' ישמעאל מדוכתא אחריתא אלא דהתוס' ז"ל לא כתבו כן אלא לפי שיטתן דרבא לרבנן קאמר דמי מקוה הוא ומי מקוה אפילו נשתנו כשרים אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דרבא אליבא דר"י קאמר שפיר י"ל דדרשא גמורה היא ומנ"ל דלא הוי אלא אסמכתא כיון דמי מעיין הוא השינוי פוסל בו ולקמן יתבאר עוד בזה:

אמר רבא ל"ש אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסול כבר כתבתי דשיטת הרמב"ם ז"ל דרבא אליבא דר"י קאמר דבעי חדש וקמ"ל רבא דאם נתאכמו פניו לא מחמת מלאכה ע"י האור כמו שפי' רש"י ז"ל אלא נתאכמו פניו ע"י יושנו ונראה ככלי שבלה דזה ג"כ לאו חדש הוא ומשמע ליה הכי כיון דלרבנן לא בעינן חדש אפי' ישן דמסתמא נתאכמו פניו ע"י האור ג"כ כשר וע"כ לר"י הוא דקאמר הכי ולשיטתו קשה א"כ היכי פשיט מר"א דאמר באזוב ואוכף שהפשיל בהן קופתו לאחוריו פסול ולשיטתו ע"כ צ"ל דס"ל לר"א דבהני ג"כ בעינן חדשים דאי אפילו ישנים ושנעשה בהם מלאכה כשרים אפי' נשתנו ג"כ כשרים כמו לרבנן הכא דמכשרי בישן בנשתנו נמי כשר. אלא ע"כ ס"ל דחדשים בעינן וכדאיתא בתוספתא וא"כ בלא"ה פסולין משום דנעשה בהן מלאכה מה שהפשיל בהם קופתו לאחוריו ועוד דאמאי לא בעי לה רבא לכ"ע ובכלי חרס דמצורע דלכ"ע חדש בעינן אבל מד' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נראה דהוי גריס במתניתין פיילי של חרס חדשה וכנוסחא במשניות וכן איתא בירושלמי ולפ"ז סהמא דמתניתין כר"י ולא אשכחן מאן דפליג עליה ובתיבת חדשה תרתי במשמע חדא שלא נעשה בה מלאכה ועוד