קרן אורה סוטה קנד

כך היינו בין שקידשה בכלי בין שלא קידשה דדומיא דבין כך ובין כך דבאו עדים קתני וכי היכי דהתם מיירי בקודם קמיצה ולאחר קמיצה ה"נ כן והא דבחטאת העוף תקבר היינו שמא יאמרו דנהנין מחטאת העוף וכמ"ש רש"י ז"ל אבל הכא בעדים זוממין דקלא אית להו אפי' לאחר קמיצה תצא לחולין ואיסור חולין בעזרה ליכא הכא וכן משמע בכריתות ריש פרק המביא דהא דאשם וודאי יקבר אם נודע לו משנשחט משום דהוי חולין בעזרה והכא דליכא חולין בעזרה תצא לחולין אלא דהא דתנן בחטאת העוף בנודע לו משנמלקה תקבר צ"ע הא התם משום חולין בעזרה ליכא כמש"כ רש"י ז"ל שם וע"כ משום גזירה דיאמרו שנהנין מחטאת העוף א"כ היה לה לישרף כיון דמשום סרך קדשים פסולים היא דאסיר ועוד מ"ש דאמרינן באשם וודאי דיקבר משום חולין בעזרה בלא"ה יקבר כמו בחטאת העוף אע"ג דליכא חולין בעזרה ועוד יש לדקדק מ"ש דבאשם וודאי וחטאת העוף יקברו אפי' נודע אחר מליקה. ולעיל גבי מנחה משום גזירה ישרף הא לא עדיף קידוש כלי דמנחה משחיטה ומליקה בזבחים דסגי להו בקבורה:

ובכריתות דף כ"ד משמע קצת כשיטת התוס' ז"ל דאינו יוצא לחולין אלא בקידשה בכלי לחוד דרב יהודה אמר רב התם דמודים חכמים באשם תלוי שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר משמע דלא מודו אלא בנודע לו קודם שחיטה דבהא פליגי:

אבל לאחר שחיטה אפי' הוזמו עדיו אסור ומאן דס"ל הכי הוא משום דמדמי לה למנחת קנאות כדאיתא התם ואי במנחת קנאות אפי' לאחר קמיצה תצא לחולין היכי מדמי לה למנחת קנאות הא באשם תלוי לאחר שחיטה אפי' בהוזמו עדיו אסור אך אין זו ראיה דבאשם תלוי לאחר שחיטה אסור משום חולין בעזרה ועיין לקמן דף כ"ג בתוס' ז"ל שהביאו בשם הירושלמי דמנחה שקידשה בכלי מדמי לה לאשם תלוי שנשחט דיצא לבית השריפה וא"כ משמע דע"י עדים זוממין אפי' לאחר שחיטה יצא לחולין כמו אחר קידוש בכלי וא"כ אין ראיה מהא דנודע לה אחר שנמלקה דהא קידוש כלי דומה לאחר מליקה ואפ"ה תצא לחולין ולקמן יתבארו יותר דברי הירושלמי בזה בס"ד ועיין תוס' יו"ט ז"ל:

דף ז מתני' ומוסרין לו ב' ת"ח כו' עי' בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל ובדברי הרע"ב ז"ל שכ' כדי שידעו להתרות בו ולא הוי צריכי לזה לפי האמת דקי"ל דבעינן שלשה וכשרים דווקא ולהכי בעינן שנים ות"ח משום יחוד וכמ"ש בחיבורו פ"ג שם:

גמ' ורבנן היא הנותנת כו' יש לדקדק למה ליה להש"ס לחדושי פירכא אחריתא הא מבואר לקמן בברייתא דפרכוה רבנן מחמת שאין לה היתר והיה נראה לומר דבהא דתנן ומוסרין לו שני ת"ח איכא לספוקי אי ד"ת קאמרי דיחוד עריות וחייבי לאוין ד"ת היא כמבואר בב"ש ז"ל סי' כ"ב בשם הפרישה ז"ל אלא דנדה יצאה מן הכלל מפני שיש לה היתר כמ"ש התוס' ז"ל ועוד שכבר הכיר בה וכדאיתא בריש כתובות דחתן שפירסה נדה אסור להתייחד ובסוטה פליגי הכא לת"ק אסור להתייחד עמה ורבי יהודה בעי למילף מק"ו מנדה דמותר בה ביחוד או ס"ל לת"ק נמי דמה"ת מותר בה ביחוד אלא דרבנן החמירו בזה לאסור היחוד ונראה דלת"ק איכא הני תרי טעמי לת"ק דברייתא דאמר מן התורה האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים כו' משמע דאין יחוד אסור בה אלא מדרבנן ומהא דאמר ר' יהודה מן התורה האיש מביא את אשתו משמע דאיכא מ"ד דאסור בה ביחוד ד"ת דאל"ה ממאן אתי לאפוקי הא כ"ע מודו בזה דמן התורה שרי אלא ש"מ דאיכא חכמים דס"ל דד"ת אסור ולזה קאמר הני תרתי פירכי פירכא דהיא הנותנת לדין תורה ודאי לאו פירכא היא דע"פ דין תורה כל שאיסורו חמור וודאי חמור הוא לענין יחוד ג"כ ולא איתמר הך פירכא אלא אי גזירת חכמים היא וחכמים ראו להחמיר כאן מפני קלות האיסור שלא יבא להקל יותר ופירכא דאמרו לו בברייתא מה לנדה שכן יש לה היתר הוא להך טעמא דמן התורה אסורה ביחוד כיון דאין לה היתר כמו בכל העריות ואי משום דאיכא בנדה קולא אחריתא מפני שכבר רגיל בה וה"נ בסוטה לז"א ואומר מים גנובים ימתקו כיון דאין לה היתר עוד מה שהיה רגיל בה לא אהני כיון דהשתא מים גנובים היא וכמ"ש התוספות ז"ל והיחוד אסור בה ככל עריות ד"ת כן היה נראה נכון לכאורה:

אבל בתוספתא ראיתי דבברייתא עצמה תני להני תרתי פירכי אמרו לו כש"כ הואיל ואין חייבין על ביאתה כרת לא יהא בעלה נאמן עליה ד"א לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו ומד' התוספתא נראה דמייתי קרא לסיועי הך סברא דאין לה היתר דכיון שאין לה היתר מים גנובים היא משא"כ אם יש לה היתר. ומ"מ בברייתא עצמה י"ל כן דתרתי קאמרי ליה חדא דאיכא לאחמורי עליה מדרבנן מפני קלות האיסור ועוד דאפי' ד"ת אסור מפני שאין לה היתר ור' יהודה נמי תרתי קאמר דעל גזירת חכמים קאמר ק"ו דמ"מ לא מסתבר להחמיר באיסור קל יותר מאיסור חמור ואי משום פירכא דאין לה היתר ובעיתו למימר דמה"ת אסור להתייחד לז"א התורה האמינתו עליה וגזה"כ היא כדאיתא בירושלמי וא"ש לפ"ז ג"כ תמיהת התוס' ז"ל לר' יוסי וכמ"ש מהרש"א ז"ל דתחלה אמר קרא ואח"כ ק"ו משום דאתי לאפוקי בק"ו מגזירת חכמים כנ"ל:

ומ"מ שמעינן משמעתין דאיסור יחוד בחייבי לאוין ג"כ ד"ת הוא וכמ"ש בפרישה מדאיצטריך לר"י קרא דוהביא האיש את אשתו להתיר ש"מ דשאר ח"ל אסורין ביחוד ד"ת אבל לד' הרמב"ם ז"ל שכתב דבכל פנויה איכא איסור לאו דלא תהיה קדשה ואפ"ה לא נאסר היחוד בה אלא בב"ד של דוד המלך ע"ה משמע דח"ל אינן בכלל עריות והיחוד בהם אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ קשה משמעתין למה ליה לר' יהודה קרא דוהביא האיש את אשתו הא בכל ח"ל מותר היחוד בהם מה"ת וי"ל דהכא אי לאו קרא ה"א דאסור היחוד כיון שהיה רגיל בה ותו אין לו היתר איכא למימר בכה"ג אסור להתייחד קמ"ל קרא ועוד י"ל דבאמת ליכא איסור יחוד בח"ל ד"ת אלא מדרבנן ואפ"ה שפיר מייתי ר' יהודה ראיה מקרא דוהביא ד"ת כיון דהאמינתו התורה בפירוש לא מסתברא לאסור מדברי חכמים וכמו שכתב הט"ז ז"ל האי סברא בדוכתא אחריתא ונאמרה ונשנית בד' האחרונים ל אלא דלשון גזירת הכתוב היא איתמר בירושלמי משמע דרבנן מה"ת אסרי בה היחוד והשיב להם ר"י דגזה"כ היא להתיר עוד היה נראה לומר דיחוד דח"ל תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן לר"י ה"ה דמותר בכל חייבי לאוין כיון דגלי רחמנא הכא דמותר להתייחד אע"ג דאין לה היתר ולרבנן אסור היחוד בכל ח"ל אלא דמלישנא דאמר ר"י גזה"כ היא משמע דמודה בשאר ח"ל דנאסרו ביחוד והכא גזה"כ היא אבל לד' הרמב"ם ז"ל אכתי קשה דא"כ למה הוצרכו לאסור היחוד בפנויה כיון דיש בה לאו ואולי י"ל דפנויה חשיבא כיש לה היתר כיון דיכול לקדשה ולבא עליה בהיתר ולהכי שרי היחוד בה ד"ת אע"ג דאית בה איסור לאו אבל שאר ח"ל בכלל עריות הם ולא נמצא בידי ס' הפרישה לעיין בו וצ"ע בד' האחרונים ז"ל בזה:

ע"ב תוס' בד"ה מה להלן בב"ד של ע"א כו' וגראה דאיום לא מעכב כו' משמע מדבריו ז"ל דב"ד הגדול אינו מעכב כלל בהשקאת סוטה והרמב"ם ז"ל בפ"ג כתב דאין משקין את הסוטה אלא בב"ד של ע"א משמע קצת דלעכובא הוא ועיקר השקאה צריך להיות ע"פ ב"ד הגדול והאיום מילתא אחריתא היא ומסברא בעלמא צריך לאיים עליה קודם המחיקה שלא תשתה ואחר המחיקה מאיימין שתשתה אבל מד' התוס' ז"ל נראה דלא היה בפני ב"ד הגדול אלא האיום ואם לא היו מאיימין כלל ג"כ היתה שותה ואי נימא דעיקר השקאה דווקא בפני ב"ד של ע"א תיקשי קושית התוס' ז"ל למה לא חשיב לה במתניתין דסנהדרין בהדי הני דבעי ב"ד של ע"א ובתוספתא ריש סנהדרין חשיב התם זקן ממרא ג"כ והשקאת סוטה לא תני התם ועוד מוסיף התם שריפת הפרה ג"כ בב"ד של ע"א ולא מצאתי כעת בד' הרמב"ם ז"ל בהל' פרה שכתב כן:

גמ' ורמינהו כדרך שמאיימין כו' לשון ורמינהו איני מדוקדק דברייתא גופא הכי קאמר דמאיימין עליה שלא תשתה כדתנן וע"כ צריך לשנויי ברייתא כאן קודם שנמחקה כו' ומתניתין נמי א"ש ואי קשיא ליה אמאי לא תנן במתניתין הך איום שתשתה הא ע"ז לא משני כלל:

אם אמרה טמאה אני כו' עי' בד' הרמב"ם ז"ל שכ' אם אמרה נטמאת איני שותה יוצאת בלא כתובה עיין שם בכ"מ ז"ל מש"כ בזה ולא הוצרך לזה דמשנה מפורשת היא לקמן דאומרת איני שותה יוצאת בלא כתובה:

דף ח' התם קיימא ופי' רש"י ז"ל דמעמידה ראשונה פריך והיינו לשכת הגזית ומשני דמחתינן לה אחר האיום אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דתחלה הביאוה מלשכת הגזית לשער המזרח ושם היו מיגעים אותה ממקום למקום ואם עוד עמדה בדיבורה מעמידים אותה שם ונראה שבא לפרש מש"כ ב' פעמים והעמידה כו' ולקח כו' והעמיד כו' וכן פי' רש"י בחומש שם אלא דלקמן בגמרא דקאמר ששם משקין את הסוטות דכתיב והעמיד הכהן את האשה ולא מייתי קרא דוהעמידה לפני ה' משמע דקרא דוהעמידה קאי אהקרבה לפני ב"ד הגדול דזה נמי לפני ה' ועיין לקמן במהרש"א ז"ל בד"ה ח"ב רותתת שכתב דמוהקריב אותה הכהן יליף דאין לפרש דאמנחה קאי כו' ע"ש:

והמל"מ ז"ל הקשה עליו הא כתיב בתר הכי והעמיד הכהן את האשה ולא ידענא מאי קשיא ליה הא כבר כתב רש"י ז"ל דאתי לאשמעינן דמסיעין אותה ממקום למקום והם דברי הספרי אלמא