קרן אורה סוטה קנג

היינו דוקא אם יש ב' עדים אלא דמהאי טעמא ע"א נאמן ג"כ ולא מחזקינן ליה בשקרא דלא בדקו המים משום דאיכא למיתלי דיש לה עדים במדינת הים וגם בזה לא הבנתי דבריו ז"ל הא מסקינן דעדים במדינת הים לא שכיחי וא"כ מנ"ל להאמין ע"א מפני חשש זו דשמא יש עדים במדינת הים וגם אין שום הכרח לזה דמה שדקדק מנ"ל לרב ששת דבע"א ג"כ אין המים בודקין כבר כתבתי דקרא קמ"ל היכא דאיכא עדים בדבר וסופו להתברר ע"י עדים אין המים בודקין ונאמנות העדים במקומה עומדת ולא מחזקינן להו בשקרי מפני מניעת הבדיקה וא"כ ממילא שמעינן כיון דע"א גם כן נאמן אין המים בודקין ואין שום סברא לחלק בזה בין ע"א לב' עדים ומה שהביא ראיה לדבריו מדברי התוס' ז"ל בשבועות בהא דאמרינן התם הכל מודים בעד טומאה אע"ג דיכול העד לומר בלא עדות ג"כ תפסיד הכתובה ע"י שתשקנה ותמות משום דיש זכות תולה ואי נימא דבע"א ג"כ אין המים בודקין אותה א"כ בלא"ה אין העד יכול לומר כן דהמים לא בדקוה גם זה יפלא בעיני דע"כ לא אמרינן דאין המים בודקין אלא היכא דסוף יכול להתברר ע"י העדות אבל עד הזה שכפר ונשבע כבר בטלה עדותו ואינו יכול להעיד עוד פשיטא דחזרה בדיקת המים למקומה כיון דהשתא ליכא עדות כמו אם מת העד שראה הטומאה קודם שתיה דודאי נראה דהמים בודקין אותה כיון דהשתא ליכא דידע בה ועיקר בעינן דבשעת השקאה יהיה עדים והדברים ברורים:

ומיהו בלא"ה נראה דלא נחתי התוס' ז"ל התם לדבריהם דהכא דלדבריהם הכא מצינן למימר דהכל מודים בעד טומאה היינו לאחר שתיה דהוא ג"כ נאמן וי"ל דמשמע דעד טומאה חייב בכל גוונא אפי' קודם שתיה להכי הוצרכו לזה דזכות תולה ואדרבה לדברי המשל"מ ז"ל קשה דלדבריו הא דהכל מודים בעד טומאה צ"ל דוקא קודם שתיה אבל לאחר שתיה פטור העד כיון דע"כ איכא עדים אחרים מדלא בדקוה המים והיכא דאיכא עדים אחרים הראשון פטור וכדאמרי' בשבועות דף ל"ג שם' הא קיימא שניה ואפי' למאי דאיתותב רבה התם והיכא דכפר במלוה שיש עליה עדים וליתנהו קמן חייב היינו משום דעבידי דמייתי כדאמרינן התם אבל הכא דלא בדקוה המים בשביל זה ודאי סופן לבא ולהעיד ואע"פ שאין דברים אלו מוכרחים כ"כ מ"מ נראה עיקר כמ"ש בדעת התוס' ז"ל דאפי' ע"י עד אחד אין המים בודקין אותה:

ובאותו ענין אכתוב מה שיש להוכיח משמעתא דשבועות דאמר אביי התם הכל מודים בעד טומאה דחייב דרחמנא הימניה מקרא דועד אין בה הרי מוכח דלאביי ג"כ איצטריך קרא דועד אין בה אפי' אם אין הבעל מכחישו וזה דלא כמ"ש התוס' ז"ל לעיל דף ג' ע"ב בד"ה ת"ל דלאביי לא איצטריך קרא אלא היכא דמכחישו הבעל ועיין מש"כ שם:

ועיין מל"מ ז"ל בפ"ח מהל' תרומות שחקר שם באומרת טמאה אני לך אחר שתיה אי מהימנא ורצה לבאר בזה דברי התוס' ז"ל לעיל בד"ה האומרת טמאה אני לך ולענ"ד פשוט דאינה נאמנת כיון דלא בדקוה המים ועדים במדינת הים לא שכיחי ואפי' למשנה ראשונה לא היתה נאמנת ודברי התוס' ז"ל לעיל א"ש כפשטן דלמשנה אחרונה שביטלו דבריה אי אומרת טמאה אני לך ה"נ הוי ס"ד דאין דבריה כלום וישקנה ואם לא נבדקה תהיה מותרת בתרומה ולבעלה ומש"כ שם דלא מסתבר לכופה לשתות באומרת טמאה אני לך יותר מאומרת איני שותה אינו מוכרח דהא תנן איני שותה לחוד וטמאה אני לך לחוד ומיירי אפי' רוצה לשתות כיון שאמרה טמאה אני לך תו אין צריך להשקותה ולהכי בעי לאוקמי כמשנה ראשונה דוקא ומסיק כיון דאיכא רגלים לדבר אפי' למשנה אחרונה מהימנא ואין משקין אותה אפי' אם היא רוצה ועי' מש"כ שם בסוף נדרים בזה:

גמ' אלא אי אמרת אין המים בודקין תיגלי מילתא למפרע כו' לכאורה היה נראה דה"נ מיירי שבאו עדים אחר השקאה. וכהאי תנא דמשקה ואח"כ מקריב ואפי' קידוש כלי אחר השקאה הוא לפי סידרא דמתני' לקמן וא"ש בזה דלא מוקי לה בע"א לדברי הרמב"ם ז"ל דבע"א המים בודקין משום דאחר השקאה ע"א לא מהימן ואפי' נימא דקידוש כלי הוא קודם השקאה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ ביאת עדים ע"כ אחר השקאה הוא דאל"ה מאי קמ"ל הא שמעינן מכ"ש מאומרת טמאה אני וא"ש נמי הא דלא מוקי לה שבאו עדים שנטמאה מאחר דבשביל זה ראויה היא להשקאה על סתירה זו ומנחה שפיר איקדיש משום דעדים אלו עדי שקר הם מדלא בדקוה המים על טומאה זו אבל מדתנן שבעלה בא עליה בדרך ואמרה איני שותה אלמא דמיירי שקידוש כלי היה קודם השקאה ומש"כ דבאו עדים ע"כ מיירי לאחר השקאה דאל"ה מאי קמ"ל ג"כ אינו מוכרח דהא למאי דמשני רב יהודה ורב אשי שזינתה אחר קידוש כלי ג"כ לאו רבותא היא וי"ל דקמ"ל בזה אע"ג דבשעת קידוש ראויה היתה למנחה דהא טהורה היתה. ה"א דיקריב מנחתה קמ"ל דכל שנאסרה לבעלה אפי' מכאן ולהבא מנחתה נשרפת והמל"מ ז"ל האריך בזה ע"ש שכתב לד' רש"י ז"ל דאם באו עדים על טומאה אחרת דמקריב את מנחתה. והא דמוקי לה שזינתה בעזרה היינו ממי שקינא לה הדבר פלאי דהא מוקי לה מפרחי כהונה המלוין אותה ולא ממי שקינא לה ועוד דעזרה לאו מקום סתירה היא ומה לי אם זינתה מזה או מאחר כל שאסורה לבעלה אין מקריבין מנחתה דלא באת אלא להזכיר עון וזו כבר נזכר ונתגלה עונה ואין הדברים ברורים עדיין וצ"ע:

גמ' נטמאה מנחתה כו' קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת כו' הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ כו' הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת וכתבו התוס' ז"ל דקאי ג"כ אקדש הקומץ ולא הקריבו אבל אחר הקרבה הוי כמת הוא כו' וכיפרה ספיקה ותאכל והביאו ראיה לזה מחטאת העוף שנודע לה אחר מיצוי שילדה דאסורה בהנאה ואין ראיה זו מכרחת דהתם משום גזירה בעלמא אסורה בהנאה שמא יאמרו חטה"ע הבעה"ס נאכל ומן הדין היתה מותרת באכילה דמיירי התם שנודע לו אחר מליקה קודם מיצוי אבל נודע לו אחר מיצוי ליתא התם כלל ולכ"ע אסורה בהנאה. וכמ"ש התוס' ז"ל שם דף כ"ב ועדיפא הוי להו להביא מאשם תלוי שנודע לו אחר זריקה שלא חטא דהבשר יאכל וה"ה אם נודע לו שחטא ומ"מ קשה דלפי מאי דמסקינן דהא דאינו יוצא לחולין הוא משום גזירה בעלמא אבל מן הדין חולין גמורים הם א"כ הוי חולין בעזרה ואפילו קרב הקומץ לא יאכל ובתוספתא תני לה בהאי לישנא באו עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך נשרפת משמע דאפילו קרב הקומץ נשרפת ובירושלמי פרק היה נוטל מייתי להך ברייתא דבין כך ובין כך ופליגי התם אמוראי ח"א בין כך כו' אפילו לאחר הקטרה תשרף וח"א בין קודם קמיצה בין אחר קמיצה אבל אחר הקטרה השיריים יאכלו כמו במת הוא דכיפרה ספיקה וטעמא דמ"ד דאפילו אחר הקטרה לא יאכל י"ל כנ"ל דבאו עדים דהוי הקדש טעות ומדרבנן הוא דאסירי אפילו לאחר הקטרה אסור דהוי חולין בעזרה אלא דא"כ דוקא בבאו עדים הוא דאיכא למימר הכי אבל בכל אינך דמתניתין לאחר הקטרה השיריים נאכלין ובמתניתין תני להו בהדדי משמע דחד דינא לכולהו ועוד דלמאי דמוקי לה שזינתה בעזרה ליכא שום טעם לחלק בין באו עדים שהיא טמאה לאומרת טמאה אני לך או איני שותה או שאר מילי דמתניתין וי"ל דלא נחלקו בירושלמי אלא אם באו עדים על סתירה זו דאינה ראויה למנחה כלל בהא הוא דס"ל לחד מ"ד דאפילו אחר הקטרה תשרף אבל באו עדים שזינתה אחר הקטרה לכ"ע השיריים נאכלין דכיפרה ספיקה:

ועוד נראה דלהכי לא תני בתוספתא ובירושלמי אלא באו עדים משום דבא לאשמעינן דאפי' אחר קידוש הקומץ או אחר הקטרה ג"כ תשרף וזה הוא אחר שתיה ג"כ דמשקה ואח"כ מקריב ואח"כ תו ליכא למיתני אומרת איני שותה או טמאה אני לך דלאחר השקאה אמירתה לאו כלום היא אבל בביאת עדים שפיר קמ"ל אפי' לאחר השקאה אלא דלעיל גבי קרב הקומץ ומת הוא כו' משמע דמיירי שקרב קודם השקאה וכמו שפירש"י ז"ל דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא דהשיריים נאכלין:

והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ס הלכה י"ד כתב נטמאת המנחה אחר קידוש בכלי תשרף וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה או שאמרה איני שותה או שלא רצה להשקותה או שבאו עדי טומאה או שמת הוא או היא המנחה כולה נשרפת ואם אירע אחד מכל אלו אחר שקרב הקומץ אין השיריים נאכלים ועי' כ"מ ז"ל שם וכל דבריו ז"ל אינם מובנים שם מש"כ דבאו עדים לא גרע מאומרת טמאה אני לא ידעתי למה הוצרך לזה הא בהדיא תנינן לה במתניתין והכא בברייתא וכ' עוד שם או שמת הוא כו' בירושלמי פ' היה נוטל כו' ומסקנת דבריו ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דאפי' אחר הקרבה אין השיריים נאכלים והדבר תמוה דהא כתב ואם אירע אחד מכל אלו כו' וגם מת הוא או היא בכלל. ובהא תני בהדיא דאחר שקרב הקומץ השיריים נאכלין וכבר תמה ע"ז הפ"מ בירושלמי ויפה כתב דנראה להגיה בד' הרמב"ם ז"ל השיריים נאכלין ופסק כר' אילא בירושלמי ולפ"ז לכל הני מילי חד דינא להו דאחר הקרבת הקומץ השיריים נאכלין אלא דמבאו עדים שהיא טמאה קשה כיון דמסקינן דחולין היא ומשום גזירה דשמא יאמרו כו' תשרף א"כ אפי' קרב הקומץ נמי דליכא למימר בזה כיפרה ספיקה ועי' בתוי"ט פ' היה נוטל ובתוסח"ד שם אם לא שנאמר דמיירי בעדי טומאה שזינתה בעזרה דמנחה שפיר קדיש אלא דהוי ליה לבאר ולחלק בזה ועוד י"ל דלא שייך איסור חולין בעזרה בשירי מנחה ודוקא בשחיטה הוא דנאסרה בעזרה ויתבאר לקמן:

גמ' נמצאו עדיה זוממין מנחתה חולין וכתבו התוס' ז"ל דלא קאי אלא אקידשה בכלי לחוד אבל לאחר קמיצה אסור מדרבנן כמו בחטאת העוף שנמלק אע"ג דנודע לה שלא ילדה תקבר מדרבנן ובתוספתא תני בין כך ובין כך מנחתה חולין משמע דאפילו אחר קמיצה מנחתה חולין ודוחק לפרש בין כך ובין