קרן אורה שבת מז

במכשירין שלפני המילה בכה"ג דוחין את המילה וכיון דאין הדבר תלוי באפשר ולא אפשר תו ליכא למילף מכשירין שלאחר המילה ממכשירין שלפני המילה דכיון דאמרה תורה ביום ואפילו בשבת לא חששה למה שצריך לחלל אח"כ בשביל המכשירין וא"כ ה"ה במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אם שכח לעשותן לא ידחה המילה וקצת ראי' לזה מהא דהשיב ר"ע לר"א מה לי אם דחו מכשירין שלאחר הפסח שכבר דחתה שחיטה ומה תשובה היא זו הלא ע"ז אני דן דלא ידחה שחיטה את השבת כדי שלא יצטרך לחלל אח"כ בשביל מכשירין אלא ש"מ דלא חיישינן לזה ואין סברא לדחות המצוה משום סופה והדברים ארוכים וצריכין עיון גדול בש"ס:

עוד אדבר קצת בהא דבעי רבה למימר בפ' א"ד בטעמא דר"א דאמר הזאה לא דחי' שבת משום דגברא לא חזי ואינו מחויב לתקן עצמו ולטהר מטומאתו ואמר רבה קטן חולה לדברי ר"א אין מחמין לו חמין להברותו כיון דלא חזי לא רמי' חיובא ורבא אמר הכל חולין אצל מילה ואפילו בריא אין מחמין לו חמין ויש לדקדק א"כ אמאי מחללין שבת במכשירין לר"א כיון דלא חזי ואינו מחוייב לתקנו לא יתקנו ולא יחלל שבת אלא ע"כ מחוייב הוא לתקנו להכשירו למילה וא"כ אמאי לא יחום לו חמין כיון דרמי' חיובא עלי' וכ"ת דלא רמי' חיובא עלי' אלא אם אין צריך לשום מלאכה אבל לעשות מלאכה אסור כ"ז שלא נראה למול א"כ מאי פריך ליה אביי מערל שלא מל ענוש כרת ומאי קושיא כיון שיש בידו למול אם לא מל ענוש כרת דרמי' חיובא עלי' לתקן עצמו ואין כאן מקומו להאריך בזה:

שם ע"ב גמרא מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא והקשה הרשב"א ז"ל הא רבנן נמי לא שרו אלא בדחזי דהוי איסורא דרבנן ע"ש ול"נ דהכא בציצין שאין מעכבין נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן דלא חשיב תיקון כמו מילה עצמה אם לא כיון דבעינן זה אלי ואנוהו חשיב כמתקן:

דף קלד ע"ב גמרא יש להבין דבמתניתין לא נאמר בד' ראב"ע אע"פ שאין ראי' לדבר כו' ולאוקימתא כרב יהודא ורבה ב"א ז"ל קצת דבמתניתין לא התיר ראב"ע ג"כ אלא לזלף ביד כמו שפי' מהרש"א ז"ל ע"כ שפיר הוי ראיה גמורה דנהי דיש לחלק בין קטן לגדול עכ"פ איכא למילף מינה דקטן נמי הוי חולה קצת להתיר לזלף אבל בברייתא דהתיר ראב"ע אפילו רחיצה גמורה והיינו מפני שסכנה היא לו ולזה אין מן המקרא אלא זכר לדבר משום דיש לחלק בין קטן לגדול וקטן לא הוי מסוכן ומש"כ המהרש"א ז"ל לפרש הכי משום דלפירש"י ז"ל אמאי איחלש משום דאורי כשמעתא הא בלא"ה הלכה כראב"ע י"ל דהא דאיפסיק הלכתא כראב"ע היינו לפי מאי דתני בברייתא דאחר המילה התירו חכמים אפילו רחיצה כדרכה מחמת סכנה להכי פסקינן כראב"ע אפילו ביום הג' דג"כ מסוכן הוא אבל למאי דמפרשי רב יהודא ורבה דת"ק לא התיר רחיצה גמורה אפילו ביום ראשון והיינו משום דס"ל דלאו סכנתא הוא לדידהו אין הלכה כראב"ע ועיין ברא"ש ור"ן ז"ל בזה:

דף קלה גמרא ערלתו ולא אנדרוגינוס כו' יש לדקדק למאי דאמרינן לעיל דמילה מקלקל הוא אם לא דהוי תקוני גברא א"כ אנדרוגינוס ימול וממ"נ אי בר חיובא הוא ימול כדיני' ואי לאו בר חיובא הוא הוי בכלל מקלקל ופטור ולזה י"ל דעיקר קרא אתי לנולד כשהוא מהול לגלוי' דלאו ערל הוא וכמש"כ מהרש"א ז"ל דהא דמצריך להטיף דם ברית הוא מדרבנן אבל באמת לא ידענא מנ"ל ז"ל הא דלב"ש הוא מדרבנן בעלמא ומ"ש מכל ספוקי כיון דספק ערלה כבושה היא אבל מהא דיליף ר' יהודא מכל זכר לרבות אנדרוגינוס ל"ל קרא הא איהו ס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ בלא"ה מותר מן התורה וי"ל אי נימא בכל ספיקות דמחוייב הוא בחול למול מה"ת א"כ עכ"פ תיקון הוא ובכלל מלאכת מחשבת או יאמר דאצטריך דמותר למולו ולחלל שבת במכשיריו כמו מציצה ושאר מכשירין וצ"ע יותר בזה:

שם גמרא אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לח' כו' ופירש"י ז"ל דאתי למעוטי יוצא דופן ונכרית שנתגיירה ובנה עמה משמע מפירושו דבנכרית שנתגיירה נמי איצטריך להא דרב אסי ולדידי' קשיא הא מסקינן לקמן בלקח שפחה ועוברה עמה כ"ע מודים דנימול לא' ונכרית שנתגיירה לא עדיפא מעבד מקנת כסף:

ע"ב גמרא יליד בית נימול לא' לת"ק כגון שלקח שפחה לעוברה פרש"י ז"ל אפילו מישראל והכריחו לזה דאי מעכו"ם א"כ מאי פריך אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף מאי א"ל ואי מעכו"ם לא עדיפא מלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה דשפחה לעוברה וודאי אין השפחה צריך טבילה ולאו דומיא דלכם היא ע"כ פי' אפי' לקח מישראל אלא דצריך להבין כיון דשפחת ישראל היא א"כ מחויב במילה כדין באיזו רשות שיהיה. ובדברי הרמב"ם ז"ל ראיתי שעיקר מילת ח' בעבדים תלוי' אם הוא יליד בית היינו שנולד משפחת ישראל אשר נמכרה לו כדין עבדות לקבל עלי' כל מצות עבד וכיון שנולד ברשות ישראל הרי הוא ככל הזכרים למול בח' אבל אם קנאו לוולד משנולד מחוייב למולו בשעת קנין ולקח שפחה מעוברת גם כי קנין הוולד הוא בפ"ע ולא מחמת אמו אפ"ה חשוב הוא כיליד בית כיון שקנה אמו קודם לידתו ואין חילוק בזה אם טבלה קודם או לא עכ"פ יליד בית הוא כיון דאמו נקנית לישראל ע"ד שתטבול לשם שפחות לא איכפת לן בטבילתה אם יהיה קודם הלידה או אח"כ איך שיהי' הוא יליד ביתו והאדון מחוייב למולו. ובזה מיושב קושיית התוס' דלמא טעמא דרב חמא הוא משום דבלא טבילה לאו גיורת היא ולפי הנ"ל ניחא דהא דמחוייב למול הוולד לאו מחמת אמו הוא אלא משום דהוא יליד בית שנולד ברשותו וא"כ אפילו לא טבלה אמו עדיין כיון דסופה לטבול הרי הוא יליד בית אבל לקח שפחה לעוברה לאו יליד בית הוא כיון דאין לו חלק בשפחה הרי היא מקנת כסף ונימול לא' וכן לקח שפחה ע"מ שלא להטבילה נמי אין אמו בכלל שפחה אלא גוי' היא ואין וולדה בכלל יליד בית. אלא דיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל לפי מה שנראה מדבריו דלקח שפחה לעוברה היינו שלקחה מעכו"ם והדק"ל אפילו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי נמי נימול לא' וצ"ל דהיינו הך דאמר רב משרשיא כגון שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה כיון דלמ"ד ק"פ כקנין הגוף ע"כ איצטריך לטעמא דלאו שפחה היא משום דלאו בת טבילה א"כ אפילו אם לקחה ע"מ שלא להטבילה ג"כ אינו נימול לשמונה דלאו יליד בית הוא ואצ"ל דלקחה לעוברי' לבד וכתב עוד הרמב"ם ז"ל דאם טבלה שפחה זו אחר שילדה נימול לח' ולא ידענא מאין הוציא דברים אלו ועיין בכ"מ ז"ל ובט"ז בי"ד סי' רמ"ז כתב כיון שטבלה נתבטל התנאי ואין זה מוכרח ונפלאו בעיני דברי שלטי הגבורים שכתב דנכרית שנתגיירה וטבלה לאחר שילדה נימול לח' מספק ולענ"ד אין בזה ספק ונימול לאחד וכמש"כ:

והנה עוד יש להבין בזה דאכתי מנ"ל דטעמא דרב חמא הוא' משום טומאת לידה דילמא משום דקודם טבילה אין לרבה עלי' קנין הגוף כדאיתא ביבמות ובש"ע י"ד סי' רמ"ז וא"כ לא הוי יליד בית וכבר דברנו קצת בזו הלכה בחי' יבמות בפ' החולץ. ולענין הלכה אי כרב חמא אי כת"ק הדבר פשוט דמספקא ליה להרמב"ם ז"ל ע"כ פסק דנימול לח' ואין מחללין את השבת. ולא זכיתי להבין דברי הכ"מ ז"ל בזה שר"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק ומי הכריחו לזה הא ביוצא דופן כ' ג"כ דנימול לח' ואין מחללין את השבת ומש"כ ז"ל לבאר בדברי הרמב"ם ז"ל דלאו הא בהא תליא ג"כ תמוה אמאי לא ידחה שבת אם נימול לח' וראיתי להש"ך ז"ל בסי' רס"ז שהביא בשם ר' ירוחם דמילת עבדים אינו דוחה את השבת דלא נאמרו אלא בישראל ואני תמה א"כ איכא נ"מ בין ר' יונתן לר' יאשי' במילת עבדים אי דוחה את הצרעת דלר' יאשי' דדרש מבשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ א"כ ה"ה מילת עבדים דדוחין את הצרעת ולר' יונתן דיליף מק"ו בשבת א"כ אין מילת עבדים דוחה את הצרעת כיון דלא דחי' שבת וכן למאן דבעי למילף דדחוי שבת מק"ו מצרעת האי ק"ו שייך נמי בעבדים ולא מסתבר לחלק נמי בצרעת בין מילת בנים למילת עבדים אבל באמת לשון ר' ירוחם צ"ע דז"ל יליד בית ומק"כ שלא טבלה אמו ואין אמו טמאה לידה אם נימול לח' ואם מחללין עליו את השבת נחלקו בו הפוסקים משמע דהמחלוקת הוא היכא דאין אמו טמאה לידה דווקא אח"כ כתב הילכך אזלינן לחומרא ונימול לח' ואין מחללין עליו את השבת ואפילו טבלה אמו ואח"כ ילדה דלא אמרו כל שנימול בח' נימול בשבת אלא בישראל מזה משמע דפשיטא ליה האי מילתא והיה נראה קצת להגיה ואפילו טבלה אמו אחר שילדה וצריך אני לרב בזה ולשון הד"מ בסי' הנ"ל ג"כ אינו מובן ע"ש: