קרן אורה שבת מה

דף קכו התוס' ז"ל האריכו בזה לפרש הא דנגר הנגרר משום טלטול ולא משום בונה ולפ"ז יש להבין אמאי פליגי תנאי בעירובין ביש בראשו גלוסטרא הא זה ודאי כלי גמור הוא ומותר לטלטלו כמו שאמר ר' יהושע הרי הוא ככל הכלים המטלטלים בחצר וגם צריך ליישב הך פלוגתא דר"ט ור"י עם הא דפליגי בעירובין ת"ק ור' יוסי וכבר האריכו הראשונים בזה ועדיין צ"ע:

ע"ב תוס' בד"ה וכי תימא סוף דבריהם בנקמז עיין בק"ע סוף עירובין שתמה מאוד על התוס' ז"ל מדברי הירושלמי ונפלאתי הלא התוס' ז"ל הביאו דברי הירושלמי בנוסחא אחרינא:

הדרן עלך כל הכלים ובעז"ה נתחיל לפרש פרק מפנין מפנין אפילו ד' וה' קופות כו' ואמר רב חסדא ד' מה' וה' מאוצר גדול ושמואל אמר כדאמרי אינשי ואי בעי אפילו טובא ופירש"י ז"ל אם יצטרך ליותר והנה לפי מאי דפשטינן לקמן אליבא דרב חסדא דהכל לפי האורחין ולאחד אמרו האי שיעורא דד' וה' קופות וא"כ היינו הא דשמואל דאי בעי אפילו טובא וצ"ל דלשמואל אפילו בשביל אחד יכול לפנות וגם בשביל רבים אין לו שיעור כלל ולרב חסדא איכא שיעורא ויש להבין למאי דבעינן למימר דחד גברא מפנה לכולהו א"כ הא דאמרינן בביצה גבי משילין פירות כאותה ששנינו ד' וה' קופות הא גבי שבת נמי שרינן יותר והא דלא שרינן לאחד יותר מה' קופות היינו משום דאין צריך יותר אבל אי צריכין יותר יכול לפנות כמה דבעי לפי האורחין בשלמא אי נימא דגברא מפנה לנפשיה אלמא דיותר מה' קופות הוי טירחא יתירה וה"נ גבי י"ט אבל אי חד מפנה לכולהו א"כ שיעורא דה' קופות הוא משום דאין צריך ליותר ומה ענין שיעור זה לי"ט ונראה דמשום הכי לא כ' הרמב"ם ז"ל בה' י"ט הא דאמר ר"י כאותה ששנינו. ויש להסתפק אפילו למאן דס"ל דבי"ט נמי לא שרינן אלא ד' וה' קופות אי לא שרינן כלל יותר או בהרבה בני אדם שרי לכ"א ה' קופות כמו הכא בשבת אלא דלפ"ז הא דבעינן למימר התם משום הפסד ממון שרינן טפי מאי הפסד ממון איכא אפשר לעשות בכמה בני אדם ואפ"ל דלא שרינן אלא לבעל הפירות דממונו הוא אבל אחר לא אלא דהכ"מ ז"ל כתב דהכא נמי יכול אחר לפנות בשביל חבירו כשיעור ה' קופות ולאו דווקא גברא מפני לנפשיה ומד' התוס' ד"ה ולטעמיך רבי כו' לא משמע כן ודו"ק:

הדרן עלך פרק מפנין ובעז"ה נתחיל לפרש פרק ר"א דמילה דף קל ע"ב המהרש"א ז"ל כתב בזה בדעת רש"י ז"ל סברא מחודשת דהא דקאמר הש"ס אלא ברצון היינו אפילו בכלים ששבתו בבית התירו לענין מילה דהרואה לא יתיר לדבר הרשות משום דיאמר דילמא שבת בחצר ולא העמידו דבריהם בזה אבל לרבנן דאין היתר אפילו בכלים ששבתו בחצר העמידו דבריהם משום היתירו גם לדבר הרשות ואם היתה כן דעת רש"י ז"ל וודאי היה לו לפרש כדרכו ומלשונו שפירש אלא ברצון ר"ש שמתיר אף לדבר הרשות ולא משמע כן ולס' מהרש"א ז"ל צריך לפרש שמתיר לדבר הרשות היינו בכלים ששבתו בתוכו ודוחק. ועוד דא"כ מצינן לאוקמא נמי ברצון חכמים ובחצר שאינה מעורבת וטלטולו מבית לבית דרך חצר כ"ע מודים דמותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכו ועוד מה מועיל אם הרואה יסבור דכלים ששבתו בתוכו הוא כיון שרואה דמטלטלין אותו לבית התינוק ואפילו שבת בחצר אסור לטלטלו לבית ועוד הרי שנינו גבי תקיעת שופר דאין דוחין בשבילו שום שבות ומ"ש גבי מילה נדחה שבות בשבילו וכ"ת דלא העמידו דבריהם במקום כרת דהא כרת לא הוי אלא כדי לעשות פסחו אבל בלא"ה אין חומר למילה משאר מצות ולא התירו בהם שום שבות ובירושלמי איתא להדיא בהאי דר' יהודא הגוזר דאיירי באיזמל ותינוק ששבתו במבוי וכן משמע לישנא דהש"ס דילן ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא משמע דלא העבירו אותו אלא דרך מבוי לבד דאל"כ מאי קמ"ל בזה ונראה דדעת רש"י ז"ל ג"כ כדעת התוס' ומה שכתב דאיזמל היה בבית שבראש האחר היינו סמוך לבית ומה שקיים סברתו מדברי הגאונים שהביא הרי"ף ז"ל הוא נכון אבל אכתי מנ"ל לדחות משום הכי הא דאיפסיק הלכתא כר"ש מהא דפסחים דילמא באמת אף לר"ש העמידו דבריהם בכלים ששבתו וכבר כתב הרי"ף ז"ל בזה על דברי הגאונים ז"ל:

תוס' בד"ה שלא כרצון ר"א כו'. קשה לרשב"א ז"ל הא אמרינן כל מקום שאפשר לקיים שניהם כו' וכן אמרינן לקמן או דאיכא אחר כו'. ונראה ליישב דהא דר"ל לא איתמר אלא היכא דהדבר הוא מחמת דיחוי וא"כ היכא דאפשר לקיים שניהם מוטב לקיים שניהם אבל לר"א דמתיר אפילו מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ע"כ התירא הוא ולאו דיחוי דהא במכשירין אכתי לא עביד מצוה ואמאי ידחה שבת ועוד נראה דמה"ת לר"א דאפילו בלא שכח מותר לעשות כל המכשירין בכל המצות שהתיר ר"א בשבת דלא מסתבר לומר דהתורה לא התירה אלא בשכח וא"כ כיון דהותרה מצוה זו בשבת ע"כ אין צריך לחזור אהיתירא אבל לר"ע דלא הותרו מכשירין כלל ואפילו אי אפשר לעשותן מע"ש כגון שלא נמצא ברזל מע"ש כיון דמכשיריו אין זמנן בשבת עיקר מילה ג"כ אינה אלא דחוי' ולא הותרה ומשום הכי פריך ליה ר"ע בפסחים לא אמרת במכשירין שלאחר שחיטה שכבר דחתה שחיטה את השבת אבל לר"א אין זו קושיא כיון דהתירא היא מה לי קודם שחיטה או לאחר שחיטה והשתא א"ש דלקמן פרכינן מהא דר"ל היינו אליבא דידן אבל לר"א לא שייכא הא דר"ל לכאן כלל. ובזה יש ליישב קצת קושיית התוס' לקמן אהא דבעי ר' יוחנן למימר דלר"א ילפינן כל מכשירי מצוה ממילה והקשו התוס' מה למילה שכן היא עצמה דוחה שבת אבל למש"כ ניחא כיון דלר"א התירא הוא אלמא דהותרה שבת אצל מצות אפילו באפשר לעשותן מע"ש ה"נ בכל המצות. וצ"ע בהא דאמר ר"א מקלות דקים כו' ובשבת מנידו על כתף חבירו ובפ' כל הכלים הנוסחא ר' אלעזר ועיין בפרק המוצא תפילין:

דף קלא גמרא מה לעומר שכן אם מצא קציר קוצר צריך לפרש דהיינו לכתחלה צריך לקצור אבל לעכב אין לנו אליבא דר"א דס"ל דמכשירין נמי דחי שבת דהא לא ילפינן לעכב אלא מדגלי קרא בחריש ובקציר ש"מ דקצירה מעכבי דאל"כ אפשר לעשותה מע"ש כדאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל אבל לר"א אין למילף מזה דאפילו אינה מעכבת מ"מ דחי' שבת והא דפריך הש"ס הכא היינו דעכ"פ לכתחילה מצוה לקצור בזמנה. ומכאן יש קצת סעד לשיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דנקצר שלא כמצותו כשר ואפ"ה דחי שבת מחמת מצוה קצירה וקרא דבחריש ובקציר מפרש לתוס' שביעית כמבואר בהל' שביעית וסוגיא זו מוכחת כדבריו דע"כ לר"א מסברא ידעינן דמכשירי עומר דוחין את השבת הואיל וזמנן לכתחילה היום דאי מקרא דבחריש ובקציר א"כ אמאי לא קאמר ר' יוחנן שהרי עומר חובת היום הוא ולא למד ר"א אלא מקרא דבחריש ובקציר אלא ש"מ דבעומר לא איצטריך קרא כיון דזמן קצירה הוא ומה שהקשו התוס' ז"ל דהא גופא נילף שיהא מצוה לקצור בשתי הלחם יש להבין קושיתם דהא ע"כ ר"א לא יליף אלא לענין דחיית שבת דאי יליף נמי למצות קצירה א"כ נילף נמי שתהא ראשית לקצור חטים ולמה ליה לר"א במנחות גז"ש דאביב אביב דעומר מן השעורים ולא מן החטים בלא"ה א"א להביא עומר מן החטים דא"כ לא יהי' בכורים ראשית ועוד חדשה ל"ל ולקמן יבואר עוד מזה:

תוס' בד"ה ושוין כו' ע"ש שהקשו ל"ל טעמא דיכול להפקירן כיון דלא אשכחן קרא לרבוינהו והנה לפי מה שכתבו התוס' לקמן דמצינן למילף במה הצד אלא דטרח וכתב לה קרא אתי שפיר הא דבעי הש"ס מ"ט דנילף במה הצד ולכאורה ע"כ צ"ל הכי דהא גבי פסח נמי קאמר ר"א דמכשירי דוחין את השבת כדאיתא בפסחים ומנ"ל אלא ש"מ דיליף במה הצד מכל הני. אולם ראיתי בתוס' פסחים הקשו מנ"ל לר"א גבי פסח דמכשירי' דוחין את השבת ומה שכתבו דגבי פסח עיקר המצוה הוא בלילה היינו אכילה אין זה מוכרח כ"כ דשחיטה נמי מצוה היא ואיכא מ"ד דאכילה לא מעכבא והנה עלה בדעתו לומר דילפינן פסח ממצה ואולי הוא סובר כהלל דאכילתן כאחת