קרן אורה שבת מג

רש"י ז"ל ספרי הצדוקים להתווכח עם ישראל והם ספרי המורים האמור במשנה ידים דאין מטמאין את הידים ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל וא"כ מאי קמיבעי' ליה ליפשוט מהא דאין מצילין אלא ש"מ די"ל דאף דאין מטמאין את הידים מ"מ מצילין אותן אבל מל' הר"ש שם נראה דספרי המורים הם ספרי הצדוקי' דאמרי' הכא דישרפו וא"כ ע"כ ספרי דבי אבודן ענין אחר הם כעין ספרים החיצונים ולא נתבאר בדברי הראשונים דינא דספרי דבי אבודן נרא' דדעתם דנידונים בשריפה. והנה הר"ן ז"ל הביא דברי הירושלמי דלר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור מותר אפי' לכבות וגם הה"מ הביאו ומזה מצא סעד לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כר"י במלאכה שאצ"ל ולא הבנתי דהא דאמרינן אתיא כר"ש היינו ר"ש דעירובין דאמר אין לך דבר משום שבות שעומד בפני כתבי הקודש וכיון דלא קי"ל התם כר"ש א"כ אפי' אין בה אלא משום שבות אסור לכבות תדע דאסרו חכמים למבוי מפולש ואין בזה אלא שבות ועי' בק"ע שם:

דף קיז גמרא מי דמי התם נעשה בסיס לדבר המותר כו'. י"ל למ"ד מצילין אפי' הכתובים בכל לשון ולא ניתנו לקרות מהן ומשמע דמצילין אותן עם התיק ובגיטין משמע דאסורין בטלטול כל הני דלא ניתנו וא"כ הוא בסיס לדבר האסור ועי' בבעה"מ ז"ל מש"כ בזה:

ע"ב משנה מצילין מזון ג' סעודות כו'. ומסיק הטעם משום דאי שרית ליה אתי לכבויי והקשו מזה על בעל התרומות ז"ל שהתיר להציל מבית לבית הסמוך לו דלא שייך למיגזר בזה שמא יוציא לרה"ר והא אמרינן טעמא משום דאתי לכבויי ומה לי מבית לבית או לחצר וצריך להבין אמאי לא הקשו נמי א"ר אבא בר זבדא אמר רב דמתיר להציל לאותה חצר כל מה דבעי ואמאי לא נגזור דילמא אתי לכבויי וי"ל דגם בזה אית ליה הכירא כיון דלא שרינן לי' אלא לאותה חצר ולא הקשו אבעל התרומות אלא מש"כ דהגזירה היא משום שמא יוציא לר"ה ובגמרא מפרשינן טעמא משום שמא אתי לכבויי וכיון דקי"ל כרב הונא דאסר לקפל אפילו באותה חצר ה"ה מבית לבית דשייך ביה גזירת כיבוי אבל לפי מש"כ הב"י ז"ל בסי' של"ד בשם בעה"ת דאינו אסור אלא לחצר חבירו אבל לחצירו מותר כמה דבעי הי' נראה דהוא ז"ל פסק כר' אבא בר זבדא ואין ספר בעה"ת נמצא אתי כעת לעיין בו:

הר"ן ז"ל הביא דעת ר"י מטראני דאחרים יכולין להציל יותר מג' סעודות דאינן בהולים וכן בנשברה לו חבית אבל בשכח פת בתנור גם אחרים אינן יכולים להציל יותר מג' סעודות דרדיית הפת שבות ושם בהאי דינא דשכח פת בתנור כתב להדיא דבעינן אחרים שאין להם מה יאכל וכתב הב"י ז"ל דיחידאה הוא והפוסקים לא הזכירו האי דינא. ולענ"ד הוא מילתא דפשיטא אם יש להם מה יאכל אמאי הותרו ג' סעודות וכי עדיפי אינהו מיני' דאם אכל ערבית אינו מציל אלא ב' סעודות ולא הבנתי לשון הב"י ז"ל דרמי דברי הר"ן ז"ל אהדדי מהא דכתב גבי דליקה ד' ר"י מטראני דיכולין להציל אפילו יותר מג' סעודות ושם גופא כתב הר"ן ז"ל בעצמו לחלק בין הצלת דליקה לרדיית פת מן התנור ועיקר האי מילתא דהר"י מטראני ז"ל יש לעיין בגמרא הא דאמרינן מ"ש הכא דקתני לכם ומ"ש הכא דקתני עמי דלכאורה נראה מזה דלא כהר"י מטראני ויש לישב ודו"ק. והנה רבים מהראשונים כתבו דמלבושים יכולים להציל אפילו לחצר שאינה מעורבת כיון דבדרך מלבוש מוציאין ועי' בשה"ג שכתב דלטעמו של הרמב"ם ז"ל שכתב דמש"ה לא הוי שכר שבת משום דמלאכת היתר הוא לחצר המעורבת א"כ בהצלת מלבושים אין יכולים האחרים לעשות עמו חשבון דהא עבדו איסורא ולא הבנתי דגם בזה לא עבדו איסורא כיון דמוציאין דרך מלבוש וצ"ע יותר בזה:

דף קכ ע"ב גמרא בפלוגתא דגרם כיבוי כתב הש"ג מסופקני בשאר מלאכות של שבת אם מותר בהם גרמא או דילמא דוקא בדליקה התירו ויש להביא ראיה דבכל מקום גרמא מותר מדפריך דרבנן אדרבנן דהכא אמרי גרמא מותר וגבי שם אמרי כורך עליה גמי ואי נימא דדוקא בדליקה התירו אם כן מאי קושיא מהא דאמרי רבנן כורך עליה גמי. ובהא דהשמיט הרי"ף ז"ל הא דרב יהודא דנותן עליו מים כתבו הראב"ד והרמב"ן ז"ל לישב הסוגיא דסוף פרק כירה וכתבו דיש לזה סמך בירושלמי ולא מצאתי שם שום סמך דו"ק היטיב ועי' בתוס' לעיל סוף פרק כירה:

נשמט מהא דלעיל בשכח פת בתנור. הר"ן ז"ל בריש מכילתין האריך שם בדעת הרי"ף ז"ל דת"ש ורדיית הפת אין בהם אפי' משום שבות והיכא דנתן הפת בהיתר בתנור מותר לו לרדות בלא שינוי והא דהכא מוקי לה שנתן לתנור באיסור שלא הי' בכדי שיקרמו פני' וצ"ע דהא הפת אסור אפילו בשכח ושהה וא"כ מה צורך היום יש בזה והרמב"ן ז"ל כתב שם דהכא איירי בהיתר והא דלא שרינן אלא ג' סעודות הוא משום חשש דאתי לכבויי אבל עיקר הדבר צ"ע דבחולין פ' כיסוי הדם משמע דת"ש יש בה משום שבות ועי' בתוספ' שם ובשאגת אריה ה' ר"ה שהאריך בזה ואין כאן מקומו ועי' בתוס' ר"ה ריש פרק י"ט ד"ה רדיית הפת:

דף קכב גמרא נכרי שהדליק את הנר כו'. עי' בזה ברשב"א ז"ל שהאריכו בזה הפוסקים וחלקו בזה בהדליק הנר בשבילו ובשביל ישראל ולכאורה היינו פלוגתא דאביי ורבא ועי' בירושלמי בזה ולא פניתי להאריך בזה כעת:

הדרן עלך כל כתבי ובעז"ה נתחיל לפרש פרק כל הכלים אמר רב יהודא קורנוס של אגוזים לפצע בו אגוזים יש לדקדק מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דמותר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר לצורך היתר וי"ל דקמ"ל דביחוד בעלמא מע"ש סגי אפילו הי' קורנס של נפחים א"נ אתי לאשמעינן התירא דכלי שמלאכתו להיתר גופא דמתחלה נאסרו כל הכלים כדתניא בברייתא לקמן והתוס' ז"ל הקשו דרב יהודא אדרב יהודא מהא דאמר ר"י בפ' כירה שרגא דמישחא שרי לטלטולי ותירצו דהכא מלאכת היתר היא מלאכה גרועה אבל לצורך מלאכה חשובה מודה רב יהודא דשרי לטלטולי ולפ"ז הא דמקשה אביי לרבא ממדוכה ועלי צ"ל דפשיטא ליה לאביי דאין בהם צורך למלאכה חשובה וזה דוחק קצת ועוד דא"כ מאי פריך הש"ס לקמן לרבא דאמר כלי שמלאכתו לאיסור נמי שרי' לצורך גופו ומקומו מהא דעלי ומדוכה דילמא שאני עלי ומדוכה דמלאכת היתר שלהם הוי מלאכה גרועה. וזה י"ל כיון דס"ל לרבא דאפילו לצורך מקומו ג"כ מותר א"כ אמאי אין מטלטלין מדוכה ועלי לצורך מקומו ועוד דלא גרע צורך גופו דמדוכה מצורך מקומו. ובזה יש לישב הא דפריך אביי לרבא לקמן ולא פריך לנפשיה כמו שהקשה לרבה דאפשר לומר דאביי ס"ל כרב יהודא דלצורך מלאכה גרועה לא שרינן כלי שמלאכתו לאיסור וא"כ לדידי' אתי שפיר אבל לרבא דמתיר אפילו לצורך מקומו א"כ מדוכה ועלי אמאי אסור ולפי שיטתם אפ"ל הא דאמר רב יהודא לעיל שרגא דנפטא אסור היינו נמי משום דלא חזי אלא לכסויי בי' מנא והוי מלאכה גרועה אבל מ"מ פשטי' דהש"ס לא משמע כן כשיטתם ז"ל דסתמא אמרינן קסבר רב יהודא דבר שמלאכתו לאיסור אסור לצורך גופו ונראה עיקר בזה כשיטת בעהמ"א ז"ל דרב יהודא מפרש לה לסתמא דמתניתין הכי משום דמשמע ליה דת"ק פליג אר' יוסי דאמר כל הכלים ניטלין ע"כ מוקים לה רב יהודא בתלתא תנאי ת"ק דנוטל אדם קורנס ס"ל דלא שרינן אלא כלי שמלאכתו להיתר אבל כל שמלאכתו לאיסור אסור אפילו לצורך גופו ור' יוסי ס"ל כל הכלים ניטלין אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ור"נ ס"ל דאפילו כלי שמלאכתו להיתר לא שרי אלא לתשמישו המיוחד לו אבל איהו גופיה להלכה ס"ל כר' יוסי דאפילו כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו והיינו הא דפ' כירה ועדיין צ"ע ועיין פירש"י ז"ל לעיל גבי קיואי שפי' דלא הוי מלאכתו לאיסור משום דמיוחד נמי למלאכת היתר משמע דהכריחו לזה מימרא דרב יהודא בשמעתין דכלי שמלאכתו לאיסור הכל אסור והתם מתיר רב יהודה כלי קיואי אלא ש"מ דלא חשיבא מלאכתו לאיסור ועי' במ"מ פרק כ"ו מה' שבת מש"כ בזה. ויש לדקדק לרב יהודא מאי אירי' לפצע בו את האגוזים היינו לצורך הא כלי שמלאכתו להיתר ניטלין אפילו שלא לצורך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם לא שנאמר דהא דתנן לקמן ניטלין לצורך ושלא לצורך ד' ר' יוסי הם אבל ת"ק ס"ל דאין ניטלין אלא לצורך אלא דא"כ היינו ר' נחמי' ובירושלמי פסק רב יהודא כר' נחמי' ואמרי' נמי