קרן אורה שבת מב

שם גמרא ומי שרי והתניא כו'. עד סוף ההלכה עי' במהרש"א ז"ל בד"ה בזקינה ועקרה שנראה מדבריו דהתוספ' הכריחו מהא דמשני בעקרה דאין סירוס באשה וזה אינו מובן אפילו אם יש סירוס מ"מ בעקרה לא שייך סירוס כמו בזקינה אלא נראה דהתוס' פשיטא להו מהא דמשני הש"ס באשה ואי שייך סירוס באשה א"כ מאי משני וכי משום דלא מיפקדי אפריה ורביה גריעא מבע"ח דאסור לסרס אלא ש"מ דבאשה לא שייך סירוס ולא פריך הש"ס אלא לריב"ב דאמר דמצווה על פו"ר א"כ אסורה לשתות כוס עיקרים מחמת ביטול פו"ר ובת"כ פ' אמור באמת איכא פלוגתא בזה אי אסור סירוס בנקבה והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפט"ז מא"ב דאין לוקין על שתיית כוס עיקרים וכתב הרב המגיד דהכי משמע מסוגיא דילן ולא ידענא משמעותו ואי משום דבעי הש"ס למימר ה"מ היכא דקא מכוין הכא לא מכוין ולא ניחא ליה לפרש הכא לא מכוין היינו משום דמכוין לרפואה דהא הוי פסיק רישיה אלא הכא לא מכוין היינו דממילא מיעקר ואינו משחית אברי הזרע אבל זה לא קאי במסקנא דהא דר' יוחנן אין ראיה. וי"ל דהרמב"ם ז"ל כתב עוד דבנקבה ליכא מלקות בסירוס אבל איסורא איכא וא"כ אי נימא דשתיית כוס עיקרין הוי ממש דומא דסירוס בידים אמאי שרי בנקבה אלא ש"מ דכוס עיקרים אין בו איסורא כ"כ ובאשה שריא לגמרי אלא דאכתי יש להסתפק אם יש בזה אסור מה"ת ומה שאינו לוקה משום דהוי כלאו שאין בו מעשה והוי גרמא בעלמא או דילמא אין בזה אלא איסור דרבנן דהא גבי מום איצטריך קרא לגרמא בעלמא והכא ליכא קרא ואיפשיטא לי האי מילתא מהא דפריך הש"ס כי משני אלא בסריס מהא דא"ר יוחנן הכל מודים במסרס אחר מסרס שחייב ואי אין בזה אלא איסור דרבנן א"כ מאי פריך דילמא בסרוס לא גזרו אלא ש"מ דיש בזה איסור מה"ת אלא דלפ"ז צ"ל דלא הוי בכלל גרמא דגרמא בעלמא ודאי אין בזה איסור תורה דמנ"ל כיון דליכא קרא אם לא שנדרוש טעמא דקרא שאסור לבטל רביית כל המינים וא"כ אפילו גרמא אסור ומה שאינו לוקה עליו הוא משום דהוא עצמו לא עביד מעשה ועי' ברמב"ם ז"ל שכתב שם גבי דינא דגרמא. ויראה עוד דאפילו בגרמא דמום נמי אינו לוקה כיון דלא עביד בעצמו ועיין בפ"א מה' איסורי מזבח שלא כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא דגרמא בדין מלקות בפ"ב מה' בכורות כתבו לענין שלא לשחוט עליו ודו"ק היטיב ועי' בחשן משפט ובב"ש סי' ה' באבה"ע:

דף קיא תוס' בד"ה למימרא דרב כר"ש ס"ל והי' נראה ליתן תבלין לפירושים ז"ל כי האי טעמא דר"ש משום הכי הוא דמ"ש בני מלכים דשרו לסוך בשמן וורד משום דדרכן בכך לתענוג ושאר כל אדם נמי יש לו מכוין בו לתענוג ולא לרפואה ומה שאין מכוין בו הוא מחמת שאין להם אבל כל ישראל דרכן בכך וא"כ הרי אזלינן לר"ש בתר כוונה אף דעל הרוב אין משתמשין בו אלא לרפואה מ"מ בתר הכוונה אזלינן והוי בכלל דבר שאין מתכוין ועי' בירושלמי:

הדרן עלך פרק שמונה שרצים ובעז"ה נתחיל לפרש פרק ואלו קשרים דף קיג תוס' בד"ה כלל אמר ר' יהודא כו' ובירושלמי עמדו ע"ז הא לרבנן לא משני דהכי קאמר ר"י כל קשר שהיא לשעה אין חייבים עליו ועי' בק"ע שכתב בכוונת הירושלמי כתירוץ השני של התוס' ז"ל ודוחק. ונראה דהירושלמי אינו מדייק כלל הך דיוקא דיש קשרים שאין חייבים עליו דהוא מילתיה באפי נפשיה אלא דקאי אסיפא דקושרת אשה וא"כ אכתי לא שמעינן אם עומד הקשר להתקיים זמן מה מה דינו וזה הוא דקאמר ר' יהודא הכא כל קשר שאינו של קיימא אלא לשעה אין חייבים עליו ע"כ מתיר הכא בחבל אף דעומד להתקיים קצת אפילו בחבל דגרדי והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דקשירת דלי בחבל אין בה אלא משום שבות משום דלאו מעשה אומן הוא אתיין דברי ר' יהודא כפשטן דלהכי לא גזר ר"י דגרדי אטו חבל דעלמא משום דחבל דעלמא נמי אין בו אלא משום שבות משום דלא מיקרי קשר של קיימא כיון דלאו מעשה אומן הוא וזהו דאמר ר' יהודא כל קשר שאינו של קיימא היינו שאינו מעשה אומן אין חייבים עליו ודברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים מסוגיא דפסחים דרמינן התם דר"י אדר"י ורבנן אדרבנן מהא דלא יקוב אדם שפופרת דהתם רבנן גזרו ור' יהודא לא גזר והכא גבי עניבה רבנן לא גזרו ור"י גזר ואי נימא דקשירה דהכא הוי מלאכה גמורה א"כ מאי פריך דר"י אדר"י דילמא התם לא גזר ר"י משום דאפילו אם יסתפק ליכא איסורא דאורייתא אלא חשש מוקצה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' שבת וכי תימא דלר' יהודא איכא איסורא דאורייתא משום מכבה דאיהו ס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב ז"א דהא הרמב"ם ז"ל פסק ג"כ דמלאכה שאצ"ל חייב עליה ומסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה כמ"ש בפי"ב ואפ"ה כתב הטעם משום מוקצה ש"מ דליכא בזה משום מכבה ועי' בלח"מ שם בפ"ה:

שם גמרא התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי הרמב"ם ז"ל פי' כאן דלא כפירש"י ז"ל אלא חבל דעלמא אסור לטלטלו וחבל דגרדי מותר לטלטלו ונראה משום דהוי קשיא ליה קושית התוס' דהא רבנן גזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא לזה פירש דאין בזה שום קשירה כלל אלא הטעם משום טלטול. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שגירסת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל הי' הכא חבל דגרדי דאמר רב יהודא כלי קיואי מותר לטלטלן ולהכי כתב הרי"ף ז"ל על הא דרב יהודא ואוקימנא בחבל דגרדי ולולי זאת אין דברי הרי"ף ז"ל מובנים שוב ראיתי במאור ז"ל שכתב כן:

הדרן עלך ואלו קשרים ובעז"ה נתחיל לפרש פרק כל כתבי הרמב"ם ז"ל פסק בכתובים בכל לשון כרב הונא דאין מצילין ובכתובים שלא בדיו פסק דמצילין כפשיטות הש"ס מהא דתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים כו'. ויש לדקדק הא ע"כ הרמב"ם ז"ל מפרש לה להך ברייתא לענין הצלה כפירש ר"י ז"ל דלכתחלה וודאי בעינן ספר ודיו גם בס"ת כמבואר מדבריו בה' תפלין וא"כ מנ"ל דלמ"ד בכתובים בכל לשון אין מצילין דילמא ה"ה בכתובים בסם בסיקרא דאין מצילין וברייתא אתיא כמ"ד דמצילין וי"ל כיון דרבה בר רב הונא אמר ליה אי תניא תניא ש"מ דלכ"ע מצילין בכתובים בסם כו'. והנה הרמב"ם ז"ל לא כתב אלא היו כתובים בסם ובסיקרא ולא כתב קומוס וקנקנתום משום דבאלו יש מהן שניתנו לקרות כמו מי קנקנתום כמו שכ' ז"ל בה' תפלין ועיין בזה בתוי"ט במס' ידים והדברים ארוכים בזה בדברי הראשונים ז"ל ועי' ברשב"א ז"ל:

דף קטז גמרא איבעי' להו הגליונים של ס"ת מצילין או אין מצילין ומסיק דעל מקום הכתב שנמחקים לא קמיבעי' ליה דודאי אין מצילין דבטלה קדושתו כי קמיבעי' לי' שלמעלה ולמטה ובין דף לדף ופירש רש"י ז"ל דקאי אספר תורה שנמחק נהי דמקום הכתב בטלה קדושתו שלמעלה ולמטה אפשר לא בטלה קדושתן ופריך ותיפוק ליה משום ההוא ומקשה אספר שנמחק נציל אותו משום הגליון ומשני דגייז ושדי שנחתך הגליון. ולכאו' דחוק לאוקמא הא דס"ת שנמחק דאיירי שנחלקו הגליונו' ועוד כיון דבטל' קדושת הספר עצמו לא ליבטיל קדושת הגליונות. והי' אפשר לפרש דמיבעי' ליה בגליונות מספר שלא נמחק ופריך ותיפוק ליה משום ההוא היינו דצריך להציל משום הספר ומשני דגייז ושדי והגליונות הם בפני עצמן ועליהם קמיבעיא ליה ונראה דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש כן דמילתא דפשיטא היא דהגליון בפ"ע אין להם קדושה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפי' כן וכתב בפשיטות דאין מצילין משום דאיפשיטא ליה מהא דבמס' ידים משמע דאין מטמאין את הידים אלא כשהן מחוברי' לספר ועוד צ"ע בזה. שוב מצאתי בריש מס' ידים שפי' בהדיא כמו שכ' דמיבעי להו בגליון שנחתך וברוך השם שכוונתי לדעת קדושים וכתב עוד שם אמאי לא פשיט הש"ס מתוספתא דידים ע"ש אף דיש לומר דנהי דאין מטמאין את הידים מ"מ מצילין אותן מפני הדליקה כמו אם היו כותבין בסם ובסיקרא דאין מטמאין את הידים ומצילין אותן מפני הדליקה ועי' בירושלמי בזה. והא דבעי מיניה יוסף בר חנן מר' אבוהו הני ספרי דבי אבודן מצילין או אין מצילין ופירש