קרן אורה שבת לז

לצורך השבת דהא לר' יהודא אפילו יושב ומצפה הוי מוקצה וצ"ל דזה לא חשיב דחי' בידים דוודאי עומד הוא לשאול ועיין בתוס' ישנים ד"ה מי יימר דמיזדקק לה בעל. והתוס' ז"ל כתבו בזה שני מיני מוקצה או שאינו אסור אלא לה לבדה באכילה ולענין אכילה מוקצה היא או שאסרתן אכ"ע ועיין בר"ן ז"ל שדעתו אם אסרה על עצמה אסור אכ"ע ועיין בש"ג ובט"ז ובמ"א סי' ש"ח בזה והי' נ"ל לקיים דברי שניהם דהר"ן ז"ל איירי בשאלת חכם וכ"א בשלו יכול להקצות מדעתו ומיתסר אכ"ע כיון דאינו ראוי למה שהוא עומד אבל אשה לא נראה לי כלל שיהיה ביכולתה לאסור הנאתה מככר ויאסר אכ"ע דעיקר הבית היא הבעל וכיון דלדידיה חזי חזי נמי לכ"ע וא"כ בתרומה ביד ישראל כ"ע מודים דמותר בטלטול דהוא עומד ליתן לכהן ולכהן חזי ואף דלא משמע כן בדבריהם על כל פנים נכון לומר כן והנה איבעי' לן לעיל בחטין שזרען בקרקע אליבא דר"ש מהו כיון דדחי' בידים ואמר ר"י אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר והקשו התוס' אמאי לא קאמר אלא גרוגרות וצמוקים ומדברי הירושלמי למדתי ישוב ע"ז דשם אמרו אין לך דבר שהוא בעין ואסור אלא שמן שבנר ונראין הדברים דחטין שזרען בקרקע יש להם צד אחד חמור מגרוגרות וצמוקים וצ"א קל כי דחייתן הוא דחי' גדולה מגרוגרות וצמוקים שנותנן בקרקע שיפסדו לגמרי ובגרוגרות וצמוקים סופן לאכילה אבל יש ג"כ קולא בחטין כי גרוגרות משתנים ומתייבשים אבל החטה אינה משתנה כ"ז שלא השרשה והוי ממש דומיא דשמן שבנר דתחילת נתינתו הוא כדי שיכלה שם אבל בעינו הוא ע"כ ס"ד דכמו דלר"ש שמן בשעה שהוא דולק אסור משום מוקצה כן נמי מודה בחטין שזרען בקרקע ואמר ר"י שמן שבנר שאני דהוקצה למצותו והנה לפי מאי דס"ד חטין שזרען בקרקע חמירי מנר אחר שכבה כמש"כ התוס' ז"ל. ולמסקנא נר לאחר שכבה חמיר דבזה לא קי"ל כר"ש משום דביה"ש נעשה בסיס לדבר האסור ובחטין שזרען בקרקע קי"ל כר"ש ועיין לקמן גבי הטומן לפת וצנונות ודו"ק:

ועתה נדבר קצת בדיני מוקצה מחמת מיאוס. ראה זה דבר חדש ראיתי להר"ן ז"ל בביצה פרק אין צדין על הא דאמר רב יהודא אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס והוכיחו מזה הראשונים דקי"ל בי"ט דמוקצה אסור וכתב הר"ן ז"ל דל"ד דע"כ לא פליגי ר"י ור"ש אלא היכא דהוקצה ביה"ש דר"י ס"ל מיגו דאיתקצאי ביה"ש אסור אפילו בשעה שרוצה להשתמש ומבטל הקצאתו ור"ש ל"ל מיגו אבל גבי שפוד לא איתקצאי אלא באמצע י"ט ע"כ צ"ל דאיסור טלטול הוא משום דבטלה דעתו נראה מדבריו ז"ל דבמוקצה מחמת מיאוס נמי פליגי במיגו דאיתקצאי וקשיא לי א"כ אמאי פשיטא להו בירושלמי שהבאתי לעיל דלא מהני תנאה במוקצה מחמת מיאוס כיון דעיקר הטעם הוא מחמת מיגו וכי אתני עלייהו לא איתקצאי כלל ועוד דר"מ ע"כ ס"ל מיגו דאיתקצאי מדאסר נר הדולק ואפ"ה פליג עלי' דר"י במוקצה מחמת מיאוס ע"כ טעמיה משום דס"ל דאין אדם מקצה מדעתו כלל לנר ישן וה"נ לר"ש אם לא שנאמר דדווקא בדחי' בידים אית ליה לר"מ מיגו דאיתקצאי תקצאי ומדברי התוס' בד"ה ה"נ מסתברא נמי לא משמע כן והנה פליגי אמוראי לקמן בשרגא דנפטא ורב יהודא אמר דאסור אפילו לר"ש והיינו משום דמאוס טפי ואפילו ר"ש מודה בזה ורבה ורב יוסף אמרי דשרי משום דחזי לכסויי ביה מנא וא"כ אפ"ל דשפוד נמי מאיס טפי וליכא עליו תורת כלי כלל ועיין בטור וב"י ז"ל בזה:

עוד הערה קטנה בדין כלי שמלאכתו לאיסור שנראה מל' רש"י ז"ל גבי קינה של תרנגולין הילכך הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משמע מלשונו דלר' יהודא דאית ליה מוקצה אסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו וכבר עמד ע"ז הפני יהושע דלא מצינו פלוגתא בזה בין ר"י לר"ש וכבר האריכו בזה תוס' פרק במה מדליקין בסופו ופירש הפני יהושע כאן לשון רש"י ז"ל בד"א אבל עוד משמע כן מלשון רש"י בסוף מכילתין דאמרינן אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים נטלין ופירש"י ז"ל אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ור' שמעון הוא וזה יבואר אי"ה לקמן בפרק כל הכלים המקום יעזרני. וגם צריך לדקדק מאי דאיצטריך ליה לעולא למימר על שירים ונזמים מהטעם הואיל ואיכא עליה תורת כלי יותר מעל שאר כלים שמלאכתן לאיסור בהא דאמרינן ניצוצות אין בהם ממש יש לפרש כשיטת הרמב"ן ז"ל כיון דלא חשיבי לא בטיל הכלי לגבייהו ולשון הירוש' ניצוצות אין בהם צורך:

הדרן עלייהו סוגין דמוקצה ובעז"ה נתחיל לפרש פרק במה בהמה הפני יהושע ז"ל מפקפק אי איסור הוצאה בבהמה הוא מה"ת מפני דהוצאה מלאכה גרועה היא. ול"נ בפשיטות דמה"ת היא כדמוכח בסוף מכילתין לענין מחמר ועוד מוכח כן בכמה מקומות:

חמור יוצא במרדעת אמר שמואל והוא שקשורה לו מע"ש כו' עי' בתוס' מש"כ בטעמא דהאי מילתא ומיבעי' להו תו מהו ליתן מרדעת ע"ג חמור בשבת ופי' התוס' משום טירחא ובתוס' ישינים כתבו משום גזירת שימוש בבע"ח. והנה הרא"ש ז"ל הביא בזה דברי הירושלמי ויליף מינה דטעמא דשמואל דאמר והוא שקשורה לו מע"ש הוא משום דאסור לקשור בשבת דמשתמש בבע"ח והקשו בירושלמי מהא דקושרין חבל בפרה ומשני דאתיא כראבר"ש דמתיר בצדי האילן וה"נ מותר בצדי בהמה ופסק כן להלכה ואוסר ליתן רסן על גבי בהמה וקשה לי א"כ בדיעבד אם עבר וקשר בשבת אמאי אסור לצאת בו וכי משום קנס אתינן עלה ועוד הא לקמן בפרק אלו קשרים אמר רב בהדיא דמותר לקשור בפרה אלמא דלית בה משום משתמש בבע"ח וכן פסקו הפוסקים שם בלי שום חולק וצדדים קי"ל דאסורים ולדבר זה הערני חכם א' אלא נראה דבזה לא שייך כלל משתמש בבע"ח כיון שהוא עושה דבר לצורכה. ובזה מיושב קושית התוס' ישינים על הא דתולין טרסקל מ"ש מהא דאסור להניח נר ע"ג דקל בשבת דהתם הוא לצורך תשמישו ולא הבנתי מה שהצריכו התוס' דוקא אם מנענע הענפים דהא אסור להשתמש באילן ובצדדיו אפי' אם אינו מנענע והרא"ש ז"ל כותב דאיסור דהנחת נר הוא משום גזירה שמא יעלה באילן ליטלה וקשה לי א"כ הא דמתיב רב משרשיא לרבא מהא דנעץ יתד באילן כו' טעמא דנעץ יתד הא באילן עצמו אסור אלמא דצדדים אסורין דילמא התם נמי טעמא משום גזירה שמא יעלה באילן ועי' בט"ז סי' ש"ה שכתב לדעת הטור דהא דאין תולין טרסקל היינו נמי מהאי טעמא דאתי להשתמש בבע"ח ולא זכיתי להבין דהא אדרבה מדברי הרא"ש מוכח דבנתינת מרדעת ולתלות טרסקל אין בזה משום שימוש בע"ח כיון דבלא קשירה הוא. הן אמת דהוא ז"ל כתב בדעת הטור דמאי דמיבעי' לן מהו ליתן מרדעת היינו משום דילמא אתי להשתמש בבע"ח וכשיטת התוס' ישינים. ולפ"ז צ"ל כל שהוא משום תענוג גזרו ביה וכל שהוא משום צער לא גזרו ביה ולפ"ז תיקשי מהא דמקשינן מבהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים ולפי הנ"ל בלא"ה תיקשי אמאי אסרינן הא הכא ליכא חשש תשמיש בע"ח אלא וודאי טעמא משום טירחא הוא. והנה לענין לאסור לכתחלה לקשור בשבת בלא"ה אסור משום קשר של קיימא וכן נראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות והא דחשו בה בירושלמי לשימוש בבע"ח היינו לענין טרסקל ולקשור חבל בפרה אפי' קשר שאינו של קיימא כדאיתא התם בירושלמי. שוב ראיתי במ"א סי' של"ו שהעיר ג"כ על דברי הרא"ש ז"ל לענין הנחת נר ע"ג דקל ע"ש בס"ק ב' אלא דלשונו ז"ל צריך ביאור מש"כ שם וכמש"כ בסי' שט"ו דמותר לקשור חבל בפי פרה. ובעיקר הדברים מה דאמרינן בירושלמי דיש בזה חשש תשמיש בבע"ח איכא לספוקי בזה אי זה גופא מה שנקשר החבל על הפרה חשיב תשמיש בבע"ח כמו הנחת הנר על הדקל דחשיב משתמש באילן או משום דבשעת קשירה נשען האדם עליו כמ"ש הרא"ש ז"ל. ואם נאמר דהחשש הוא מחמת שנשען עליו א"כ אפשר לחלק אליבא שיטת הש"ס דילן דלקשור מרדעת על חמור גזרינן בה שמא ישען עליו אבל חבל בפי הפרה אפי' ישען עלי' לא הוי אלא צדדים ועכ"פ צריך ליזהר כשנותן הרסן שלא ישען וכן בשעה שקושר החבל בפרה אבל לא גזרינן הקשירה משום שמא ישען ועי' בחגיגה דף ט"ז דפליגי בזה רב פפא ורב אשי אי הראש הוי בכלל צדדים אבל בשיטת הירושלמי נראה דמשום החבל והטרסקל חשיב משתמש בבע"ח דלהשען איכא פלוגתא בסוף מס'