קרן אורה שבת לח

ביצה בירושלמי ומסיק דאדם בריא מותר להשען או הדין דמסתמיך ציבחר וא"כ למה ניחוש הכא שמא ישען דאפילו ישען לא יהי' בכל כחו אלא דבש"ס דילן בחגיגה דף ט"ז נמי מסקינן דאסור סמיכה אינה אלא בכל כחו והנה הני תרתי לישני בירושלמי נראה דפליגי דמ"ד כהדין דמסתמיך ציבחר ס"ל דאין חילוק בין בריא לתש ולא שריא אלא כהדין דמסתמיך ציבחר והיינו כההיא דאמרינן בש"ס דילן אקפו ידייכו וא"כ לפי שיטת הש"ס דילן אין חילוק בין בריא לתש. ולפ"ז קשה מה שהביא הג"א בסוף ביצה לחלק בין בריא לתש והמ"א הביא כן להלכה בסי' של"ו ולפי הנ"ל אין חילוק. ועוד יש לדקדק בזה דע"כ לא מחלק הירושלמי בין בריא לתש אלא גבי בהמה דהוי טעמא משום שביתת בהמתו אבל באילן לא ידעינן ויש לישב:

בירושלמי מפרש הא דאין העזים יוצאות חנונות משום דאין בהמה יוצאת בקמיע אע"פ שהוא מומחה. ונראה משיטתו דבהמה אסור לצאת אפילו בקמיע שהוא מומחה לבהמה. וראיתי בש"ג סוף פרק במה אשה שכתב לחלק דהא דמותר ללחוש לחשים לצורך רפואה ואין בהם משום דרכי האמורי היינו דוקא רפואות גופו אבל רפואות ממונו אפילו בכה"ג אסור והביא ראיה מהא דתנן בפרק בהמה המקשה דאין קוברין את השליא וקשה לי הא בפירוש איתמר התם מימרא דאביי ורבא כל שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי משמע דטעמא דמתניתין נמי היינו משום דאין בו משום רפואה ועוד מדשרינן בש"ס דילן לצאת בהמה בקמיע מומחה וקמיע מלחשים הוא כמש"כ הש"ג שם בעצמו והי' נראה לומר דדעת הירושלמי כן הוא דבבהמה אפילו בחול יש בו משום דרכי האמורי ע"כ אסור בשבת לצאת והדבר צ"ע ועיין עוד בש"ג בשם מז"ה שכתב לחלק בין לוחש שיתרפא או שלא יחלה דזה גרע ובירושלמי פרק במה אשה לענין לקרות פסוק על המכה מחלק איפכא דקודם שנפגע מותר לומר שיר של פגעים ועי' בק"ע שהגיה אין קורין פסוק בשם והוא תמוה דהא פליגי בזה בסנהדרין ורב ור"ח ס"ל דאפי' בלא שם אסור ע"ש. ואין הזכרים יוצאים בעגלה אמרו בירושלמי מפני שהוא עושה חריץ ולא הבנתי למה להו האי טעמא ואמאי לא אמרו משום משוי כמשמעות הש"ס דילן:

דין תכשיטין לא תצא אשה בחוטי צמר ובחוטי פשתן כו' אמרינן בגמ' דטעמא משום דחייצי בשעת טבילה ואתי' לאתויי אי מתרמי לה טבילה ולא בעיר של זהב כו'. נראה מפשט המשנה דהני לא הוי טעמייהו משום חציצה אלא דילמא שלפא ומחוי דגזרינן בכל תכשיטין וכן פירש"י והתוס' ז"ל וצ"ל אף דשירים ונזמים וטבעות חוצצין אם מהודקים המה עכ"פ דרך להלוך בהם גם כשהן רפוים ובזה לא שייך גזירה דחציצה מ"מ אסורין משום גזירת תכשיטין ובירושלמי פרק במה בהמה פריך מהא דתנן הכא לא תטבול בהם עד שתרפם אהא דתנן גבי שיר של בהמה ומזין עליהם וטובלין במקומן ומשני כאן ברפוים כאן באפוצים והיינו הך דאמרינן דשיר וטבעת דרכו להיות רפוי וחוטין דרכן להיות אפוצים אלא דבש"ס דילן נמי פרכינן לעיל גבי שיר של בהמה והאיכא חציצה ומשני בשריתכן משמע דדרך השיר להיות מהודק ולפירש"י התם אתי שפיר אבל לפי' ה"ר פיר"ת קשה לכאורה אם לא שנחלק בין שיר של בהמה לשיר של אדם והנה בירושלמי איתא בטעם גזירת תכשיטין מפני שהנשים שחצניות ומראה לחברתה ולמדו הראשונים מזה דבאיש ליכא גזירת תכשיטין אבל הדבר קשה דבירושלמי גופא איתא ואיש ע"י שאינו שחץ מותר נשמעינא מן הדא מעשה בר"ג כו' וגערו בו חביריו משום תכשיט ש"מ העשוי לכך ולכך וש"מ אחד האיש ואחד האשה וש"מ אפילו במקום שאם יצתה פטורה אסור בחצר והפירוש הפשוט הוא ש"מ העשוי לכך ולכך היינו דעשוי לתשמיש ולתכשיט דה"א כיון דעשוי נמי לתשמיש לא גזרינן בה משום תכשיט:

הדרן עלך פרק ה' ובעז"ה נתחיל לפרש פ' כלל גדול פרק ז' משנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו':

תוס' בד"ה העושה שני בתי נירין. דקדקו אמאי מפרש השיעור במשנה בהני יותר מבכל מלאכות. ונראה דבכל מלאכות השיעור הוא משום דבפחות מזה לא חשיב אף דעושה כל המלאכה לפחות מכשיעור כמו לכשיעור כמו מוציא פחות מכגרוגרת ובזה אפילו חצי שיעור אסור מה"ת אבל בעושה בית ניר אחד הוא דבר שאינו מתקיים ולא הוי מלאכה כלל ואין בזה חצי שיעור ע"כ תנינהו במתניתין אלא דבסוף הבונה משמע דאות אחת הוי בכלל חצי שיעור דכל התורה גבי פלוגתא דר"ג ורבנן בכתב אות בשחרית ואות בין הערבים:

תוס' בד"ה הקושר והמתיר. התוס' נסתפקו במתיר אי בעינן ע"מ לקשור ולהרא"ש ז"ל פשיטא ליה דבעינן ע"מ לקשור כמו דהוי במשכן. והתוס' הביאו ראיה לזה מהא דבעינן לעיל סותר ע"מ לבנות וכן לענין כיבוי בפרק במה מדליקין ולענ"ד נראה דהא דתנינן במתניתין בהני תרתי בקורע ובמוחק ע"מ לתפור וע"מ לכתוב היינו משום דבל"ז הוי בכלל מקלקל ולכ"ע פטורין ולא משום דגמרינן להו ממשכן דלא הי' שם קריעה אלא ע"מ לתפור דא"כ קורע בחמתו אמאי חייב אלא וודאי קריעה בעצמה מלאכה היא אלא דע"פ רוב אין בזה תיקון אלא ע"מ לתפור. ולפ"ז לא יצאו אלו השני מלאכות קריעה ומחיקה מכלל שאר מלאכות והכין הוא כללא דמילתא בכל המלאכות אם הוא מקלקל פטור אם אין בזה שום תיקון ואם התיקון הוא בדבר אחר כמו הכיבוי לצורך השמן והנר או סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דבמלאכה עצמה אינו מתקן אלא דמתקן הוא במקום אחר בזה פליגי ר' יהודא ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דמשמע בפ' במה מדליקין דלר"ש אפילו ע"מ לבנות במקומו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה מדפטר כחס על הפתילה וכתבו התוס' שם דמודה ר"ש בזה דחייב כיון דהכי הוי במשכן אבל בשאר מלאכות דהוי במשכן לצורך גופן פוטר ר"ש שלא לצורך גופן אפי' ע"מ לתקן במקומה וא"כ לכאורה בסותר מודה ר"ש לר' יהודא דחייב במלאכה שאצ"ל כיון דאליביה אין חילוק בין ע"מ לבנות במקומו או שלא במקומו ואפ"ה חייבא רחמנא ובפרט למ"ד דבמשכן הוי ע"מ לבנות שלא במקומו וזה לא מצינו בשום מקום וצ"ע בביצה פרק המביא כדי יין גבי בית מלא פירות והא קסתר אהלה ועוד בכמה מקומות בזה וכן בקריעה ומחיקה דמצד עצמן אין בהן תיקון וא"כ גם בהו לא פטר ר' שמעון מלאכה שאצ"ל ובקריעה מצינו דפליגי ר"י ור"ש גבי קורע בחמתו אם לא שנחלק אליבא דר"ש בין ע"מ לבנות במקומו לשלא במקומו אבל אכתי תיקשי למ"ד דמשכן הוי לבנות שלא במקומו ובירושלמי ג"כ איכא פלוגתא בזה ולא הי' נראה דסותר ע"מ לבנות וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב הוי מלאכה הצריכה לגופה כיון דעי"ז יתוקן יותר הבנין והכתיבה והתפירה אבל גבי כיבוי משום דחס על הפתילה משום כיבוי זה לא יתוקן יותר ההבערה אח"כ ע"כ פוטר בזה ר"ש אבל התוס' ז"ל כתבו בפרק במה מדליקין דבעינן שע"י הסתירה יהי' תיקון יותר מאלו לא הי' בנין כלל והדברים אלו צ"ע גדול וכבר דברו בזה הראשונים ז"ל והאחרונים ז"ל. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה דהא דבעינן בקריעה ע"מ לתפור הוא משום דבלא"ה בכלל מקלקל הוא והוא בפ"א מה' שבת הלכה אבל הא דמשמע מדבריו ז"ל שם דבסתירה בעינן דוקא ע"מ לבנות במקומו יש לדקדק כיון דהוא פסק כר' יהודא כחס על הנר חייב הרי דאינו צריך ע"מ לבנות במקומו כדמוכח בפרק במה מדליקין להדיא אם לא שנאמר דסתירה היא קלקול יותר מכיבוי אם הוא שלא ע"מ לבנות במקומו וקרוב הוא על חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ויש לפקפק בזה עכ"פ לא ידענא מאי דמספקא להו להתוספ' ז"ל במתיר אי בעינן ע"מ לקשור במאי איירינן אי דבלא"ה ההתרה הוי קלקול כגון דבר שצריך להיות קשור תמיד א"כ פשיטא דמקלקל הוא ואי בדבר שצריך להתיר וודאי אפילו בלא קשירה חייב על התירו וכעת לא עמדתי על בירורן של דברי התוס' ז"ל ועי' תוס' לקמן פ' המצניע:

ע"ב תוס' בד"ה זומר וצריך לעצים. הקשו מהא דאמרינן בסנהדרין לעקל ביהב"ד אני צריך ומותר לזמור בשביעית והכא אמרי' דחייב משום נוטע ותירצו דהתם מיירי דהזמירה קשה לאילן ויש לדקדק לפ"ז בלא לעקל ביהב"ד אין בזה משום נטיעה וצ"ל דעכ"פ אסור משום מראית העין ולא הקשו כאן אמאי אינו חייב נמי משום קוצר בשביעית ועי' במהרש"א ז"ל בסנהדרין שהאריך בזה ותוכן דבריו ע"פ