קרן אורה שבת לא

שתדחה י"ט ולפי מה שפי' ר"י ז"ל הכא במכילתין דמילה אתיא בק"ו היינו מנדרים ונדבות ואפ"ה גלי רחמנא דמילה שלא בזמנה לא דחי י"ט א"כ ה"ה רציחה וכן לפירש"י בהך דאמר רבא דאתיא בק"ו והנה בריש כתובות פליגי רב פפי ורב פפא אליבא דרב יהודה דשרי למיבעיל בתחילה בי"ט רב פפי משמיה דרבא אמר דה"ה בשבת שרי ורב פפא אמר דווקא בי"ט משום מתוך אבל בשבת אסור ואמר לי' רב פפי מאי דעתיך משום מתוך א"כ יהא מותר לעשות מוגמר בי"ט משום מתוך ומשני דבעינן דבר השוה לכל נפש והקשו התוס' וכי לית ליה לרב פפי האי סברא דמתוך הא היינו טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן ולפמש"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך כו' אבל לא בשאר מלאכות וא"כ או דס"ל לרב פפי דהבערה לא מדמינן להוצאה או דמודה דאמרינן מתוך בהבערה כמו בהוצאה אלא דאיכא במוגמר ג"כ משום מכבה דאמרינן התם מתוך שהותרה הבערה ל"ד אלא עיקר מילתי' מכיבוי הוא וגבי כיבוי לא אמרינן מתוך ומש"ה מוגמר אסור אבל לרב פפא דס"ל דאמרינן מתוך גבי חבורה א"כ גבי מוגמר נמי נימא מתוך ומשני ליה רב פפא משום דבעינן דבר השוה לכל נפש אבל רב פפי ס"ל דאי אמרינן מתוך אית לן למימר אפילו אם אינה שוה לכל נפש ויש ליישב בזה ד' הרמב"ם ז"ל שכתב בטעם מוגמר משום מכבה ולא משום מבעיר והוא בביצה כ"ב אמר לי' רב נחמן לרב הונא ולימא מר מפני שמבעיר א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר א"כ מבעיר נמי אית בי' ולפי הנ"ל ניחא דפסק כרב פפי דאמרינן מתוך אפילו אם אינו שוה לכל נפש ובזה א"ש נמי טעמא דרב יהודא שם בביצה דאמר ע"ג חרס מותר דמכבה ליכא ובהבערה אמרינן מתוך ורב נחמן ורב הונא ס"ל כרב פפא דלא אמרינן מתוך אם אינו שוה לכל נפש ובזה לא צריכינן למש"כ הלח"מ דרב הונא ורב נחמן ס"ל כר"ע דלא אמרינן מתוך בהבערה דא"כ מאי פריך רב נחמן לרב הונא ולימא מר משום שמבעיר דילמא רב הונא ס"ל מתוך אלא כדכתיבנא דרב נחמן ס"ל דאליבא דכ"ע לא אמרינן בכה"ג מתוך כיון דאינו שוה לכל נפש ונפלאתי שלא הביא הלח"מ הך דכתובות עי' בפ"ד מהל' י"ט. והנה שיטת התוס' במים לרחיצה דב"ה מתירין לצורך פניו ידיו ורגליו משום מתוך אבל לצורך כל גופו אסור מה"ת דאינו שוה לכל נפש כמו מוגמר ולפמש"כ בשיטת הרמב"ם ז"ל דגם במוגמר ודדמי לי' הוי אמרינן מתוך א"כ איסור רחיצה ע"כ מחמת בישול המים דלא אמרינן בה מתוך אלא דדעת הרמב"ם ז"ל דרחיצת כל גופו נמי מותר מה"ת דהוי ככל אוכל נפש ובזה פליגי ב"ש וב"ה ב"ש סברי אוכל נפש דווקא אבל הנאה שחוץ לגוף לא הוי בכלל אוכל נפש וב"ה סברי דמה שחוץ לגוף נמי בכלל אוכל נפש הוא עיין בפי' המשניות בביצה. וכן משמע שם בביצה דמיבעי להו הא דתנן ועושה מדורה להתחמם כנגדה אי ב"ש נמי מודו בהא ושני ליה בין הנאת כל גופו לאבר אחד ע"כ דהוי ס"ד לב"ש דהוי כאוכל נפש דלב"ש לית להו מתוך וא"כ היינו טעמא דב"ה באבר אחד נמי משום דהוי כאוכל נפש ולפי שיטת התוס' דהנאת רגליו עדיף מהנאת כל גופו צריך ליישב סוגיא דביצה דמשמע שם דהנאת כל הגוף עדיף וע"כ צריך לחלק בין מדורה להתחמם ובין רחיצה וא"כ לענין מאי מחלק הש"ס בין אבר אחד לכל הגוף ויש ליישב ואחר כל האריכות הנ"ל עדיין לא יצאתי בזה חובת העיון ככל הצורך כי הלכה עמוקה היא זו:

ובדין הואיל נראה מד' הרמב"ם ז"ל דלא מהני אלא לפטרו ממלקות אבל איסורא דאורייתא איכא דכתב ז"ל דשוחט לחול או לעכו"ם אינו לוקה משום הואיל. ושוב כתב באותו הפרק דאסור לבשל לעכו"ם דכתיב לכם ולא לעכו"ם וכן נראה מד' הרב המגיד בפ"א מהל' י"ט ולפ"ז הא דמהני ע"ת ע"כ כרב חסדא דצרכי שבת נעשים בי"ט וכן נראה מד' בפ"ו מהל' י"ט שכתב שם דאסור זה לאפות ולבשל מי"ט לשבת אינו אלא מדרבנן שלא יאמרו דמותר ג"כ מי"ט לחול ואי משום טעמא דהואיל אפילו מי"ט לחול נמי אינה אלא מדרבנן ואי מיירי בגוונא דליכא למימר הואיל כמו סמוך לחשיכה לד' התוס' א"כ אפילו לשבת אסור מה"ת אלא נראה דס"ל דצרכי שבת נעשים בי"ט וכן בדין דהא מסקינן בפסחים דר"א ור"י פליגי בהאי סברא אי אמרינן הואיל ור' יהושע ס"ל דלא אמרינן הואיל וא"כ ע"כ צריך לומר אליבי' דצרכי שבת נעשים בי"ט מדאופים מי"ט לשבת וא"כ מנ"ל דר"א פליג עלי' דר"י בהא אלא דאכתי תיקשי הא משמע בפסחים דלרבה דאית לי' הואיל אין בזה אלא איסור דרבנן דהיינו טעמא דעירוב תבשילין לרבה וע"ז יש לומר דכ"ז לפי מאי דאכתי לא ידעינן דפליגי בזה תנאי אבל למסקנא דפליגי תנאי בהואיל ובהך דצרכי שבת נעשים בי"ט לא מצינו דפליגי א"כ מסתברא דהא דשרי להכין מי"ט לשבת הוא מחמת טעם דצרכי שבת כו' ובאופה מי"ט לחול שפיר איכא איסורא דאורייתא מדכתב רחמנא לכם ולא לעכו"ם אלא דא"כ אמאי שרי ר"א לאפות חלה בטומאה משום הואיל כיון דטעמא דהואיל לא מהני אלא למלקות וי"ל דע"כ לא דמיין אהדדי הנך מילי דאמרינן בי' הואיל להדדי דהא בביצה גבי עיסת הכלבים אמרינן ביה הואיל אפילו לכתחילה ע"ש ואפ"ל דבאופה מי"ט לחול או לעכו"ם ילפינן מלכם דאיכא איסורא דאורייתא כיון דבאמת לא באו לו אורחים אלא דמלקות אין בה דהוי כמו התראת ספק אולי יבואו אורחים אבל בהואיל דר"א וכן הואיל ואפשר לפייסן בנבילה דיש מקום לומר דחזיא לדידיה מותר אפילו לכתחילה ועיין בלח"מ פ"א מהל' י"ט. והנה מהא דאמרינן הואיל ויכול לפייסן בנבילה משמע דאי לאו הכי לא הוי שרינן אף דחזי גם לדידיה אלמא דאם אפה לצורך בהמה אף דחזיא לדידיה אסור ולא דמי לאופה מי"ט לחול דאמרינן הואיל דיש לו שהות לאפות לצורך חול אחר י"ט. ובזה א"ש מש"כ התוס' הא דמתירין ב"ש להחם חמין לרגליו היינו דווקא אם שתה מהן. ולכאורה אפילו לא שתה מהן דב"ש נמי אית להו הואיל כמש"כ התוס' בפסחים ועיין ברשב"א ז"ל פ' כירה בסוגיא דאנשי טבריא אלא כיון דנצרך לרגליו לא אמרינן בזה הואיל אלא דהרמב"ם ז"ל כ' להדיא בפ"א דמבשל לצורך בהמה אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלעי אורחים ועיין בב"י סי' תקי"ב מש"כ בזה וצ"ל דעכ"פ איסורא איכא ואהני הואיל ויכול לפייסן בנבילה למישרי לכתחילה אבל בחמין לרגליו אף דאיכא למימר הואיל עכ"פ לא היו ב"ש מתירין לכתחלה ע"כ פירשו התוס' דווקא אם שתה מהם ובירושלמי שם בביצה פליגי אליבא דב"ה אי בעינן ראויין לשתי' ולמסקנת הש"ס התם משמע כשיטת התוס' דרחיצת כל הגוף אסור מה"ת. ואי תיקשי לפמש"כ דהואיל ואי מיקלעי אורחים לא מהני אלא למלקות אבל איסורא דאורייתא איכא א"כ מאי פריך בביצה לרב חסדא והא לית לי' הואיל דילמא דוקא הואיל ואי מיקלעי אורחים לית לי' אבל הואיל דיכול לפייסן בנבילה אית לי' וי"ל דלא שני ליה להש"ס לחלק תדע דמדמינן האי הואיל דמיקלעי אורחים לשוחט למולים ע"מ שיתכפרו בו ערלים דפסיל רב חסדא מטעם הואיל ואי בעי מתקן נפשיה. וכן לפי' המפרשים בהואיל דר"א ור' יהושע היינו הואיל דאי בעי מיתשיל וכן פי' הרא"ש ז"ל הן אמת דרש"י ז"ל דחי להאי פירושא ועוד תיקשי על האי פירושא הא מסקינן בתמיד נשחט דף ס"ב דמודה רב חסדא דלחומרא אמרינן הואיל והדברים עמוקים אין ענינם פה. וגם דבר זה מה שהסכימו התוס' ז"ל דאם וודאי לא יבואו אורחים כגון סמוך לחשיכה מודה רבה דלא אמרינן הואיל צ"ע גדול לדעתו ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה קצת דאפילו סמוך לחשיכה אמרינן הואיל שכתב הואיל ואלו באו לו אורחים הי' ראוי להם וכ"ז צ"ע בפוסקים ועיין במ"א שדעתו בד' הרמב"ם ז"ל דלא כרב חסדא בצורכי שבת בי"ט ומטעם הואיל הוא דכתב דאיסורו מד"ס ולשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן ועיין בבעה"מ ובמלחמות פ' אלו עוברים שהאריכו בזה קצת ומד' המלחמות נראה דפלוגתא דרב חסדא ורבה בצרכי שבת בי"ט תליא בפלוגתא דתנאי אי י"ט ושבת שתי קדושות או קדושה א' ויש לעיין בסוגיא דעירובין פ' בכל מערבין ועיין בתוס' שם שהקשו על ר"א במאי דהוי בעי הש"ס למימר אליביה בפסחים דלית ליה הואיל א"כ היאך אופין ומבשלים משבת לי"ט דהא לדידי' ס"ל איסור הכנה מדאין מערבין לכתחילה מי"ט לשבת ותירצו דלפי מאי דס"ד בפסחים צ"ל דהא דאין מערבין בתחילה מי"ט לשבת הוא משום דאסור למיקני שביתה בי"ט אבל הכנה לית ליה ולפי מאי דמשמע מד' המלחמות דלמ"ד י"ט ושבת שתי קדושות וודאי איכא איסור הכנה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' הא ר"א אית לי' שתי קדושות וא"כ היאך הוי ס"ד למימר אליבא דר"א דלית ליה הואיל אבל באמת סברת המלחמות אינה אמורה אלא לשיטת רש"י ז"ל דמפרש לה להא דרב