קרן אורה שבת כט

זימנא לולב שבעה וסוכה יום א' אבל אם נפרש דבנוסח הברכה פליגי א"ש. והנה לרבב"ח אמר ר' יוחנן דלולב יום א' משום דשאר הימים דרבנן הם א"כ תיקשי למאי נ"מ אמר ר"י לעיל דערבה יסוד נביאים היא ולמש"כ לחלק בין תקנת נביאים לתקנת זקנים א"ש. ועוד יש לומר דר"י מודה בעלמא דמידי דרבנן בעי ברוכי ורק גבי לולב ס"ל כיון דמברך על יום ראשון שהוא מה"ת שוב אין לברך על שאר הימים אלא דבירושלמי שם משמע דלולב בשאר הימים עדיף מנר חנוכה כיון דלולב עיקרו מה"ת וי"ל דהיינו דוקא לענין נוסח הברכה ולזה וודאי לולב עדיף אבל לענין עיקר הברכה וודאי חנוכה עדיף. ובזה יש ליישב מה שהקשה הק"ע בירושלמי דהא רב הונא תלמידו של רב ואמאי לא בירך אלא יום ראשון הא לולב עדיף מחנוכה ולפמש"כ ניחא דלולב שאני דתקנת חכמים הוי טפל לעיקר המצוה והיינו דיליף רב הונא התם מדמאי דדמאי נמי הוי כסייג לשל תורה ע"כ לא תקינו בה ברכה והוא מעין סברת אביי בספק דדבריהם והנה הרמב"ם ז"ל כתב בהל' חנוכה שינוי' דאביי דספק דדבריהם. לא בעי ברוכי והשיג עליו הראב"ד משינוי' דרבא דדוקא דמאי דרוב ע"ה מעשרין הם וכן נחלקו הם ז"ל בסוף ה' מילה לענין ספק מילה ועיין בכ"מ שם שהביא תשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל בזה. ולי נראה ליישב בפשיטות דהנה בסוכה בשמיני איכא תרי לישני אליבא דרב ללישנא קמא ס"ל לרב דצריך לברך אסוכה בשמיני ולישנא בתרא ס"ל דצריך לישב בסוכה אבל לא לברך ע"כ אביי דמשני אליבא דרב ספק דדבריהם לא בעי ברוכי ע"כ ס"ל כלישנא בתרא אליבא דרב דסוכה בשמיני א"צ לברך וה"נ בי"ט שני לא היה צריך לברך אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ורבא דמשני רוב עמ"ה מעשרין הם היינו משום דס"ל כלישנא קמא אליבא דרב דצריך לברך אסוכה בשמיני וא"כ אמאי אין מברכין על הדמאי אלא ע"כ צ"ל משום דרוב ע"ה מעשרין הן וא"כ לדידן דקי"ל דברוכי לא מברכינן א"כ גם בי"ט שני לא היה צריך לברך אלא על כרחך טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בי' ועיין בלח"מ ז"ל בהלכות חנוכה שהאריך בזה. והנה ראיתי שדברי הרמב"ם ז"ל חלוקים על מש"כ לחלק בין תקנת נביאים לתקנת זקנים והוא ז"ל השוה אותן חנוכה והלל ומגילה והדק"ל אליבא דריב"ל אדריב"ל וגם ממתניתין דמגילה דמקום שנהגו לברך יברך למ"ד דאין צריך לברך אמילי דרבנן צ"ל דברכה שלאחריו שבח הוא ולא נאמר בה וצונו אלא דלפ"ז לא הוי פריך הש"ס הכא מי"ט שני ופירש"י ז"ל דהיינו קידוש היום ובה לא נאמר ג"כ וצונו. הן אמת דהתוס' בסוכה כתבו סברא זו לדחות מה שהביאו ראיה דמברכין אמנהגא כמו הלל דר"ח מי"ט שני דלא הוי אלא מנהגא ודחו התוס' דבברכת י"ט לא נאמר וצונו ולא ידעתי איך יתיישב לדבריהם מאי דפריך הש"ס הכא מי"ט שני ובאמת בלא"ה אין כ"כ ראיה מי"ט שני דאף בזה"ז הוי מנהגא מ"מ כיון דבדורות הראשונים הוי מחמת תקנה א"כ גם זו שלא לשנות ממנהג האבות תקנה חשובה היא ועיין ברא"ש ז"ל פרק היה קורא שמביא מהא דמברכין בי"ט שני של פסח על אכילת מצה ובי"ט שני של ר"ה על תקיעת שופר וכבר כתבו התוס' בסוכה דמי"ט שני של ר"ה אין ראיה דהכל קדושה אחת היא אבל מאכילת מצה ראיה היא. שוב ראיתי שהר"ן ז"ל בסוכה הקשה על התוס' ממצה וגם כתב לדחות ראייתם מי"ט שני כמש"כ לעיל ודעתו נוטה דאין לברך אמנהגא וכבר כתבו בזה הראשונים אם הלכה רופפת בידיך צא אחר המנהג ועדיין צריך פרט הזה חיפוש וצלילה במימי הש"ס כי עמוק הוא ומי ימצאנה ודוק היטב בכל הנ"ל:

סוגיא דשמן שריפה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט מנה"מ אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקי' כו' מת"ל עד בקר ליתן בוקר שני לשריפתו כו'. והנה מסוגיין משמע דהא דאצטריך קרא היינו משום דה"א דעשה דוחה ל"ת. ולכאורה איצטריך קרא כי היכי דלא נימא מתוך כו' לא מיבעי' לשיטת רש"י ז"ל דלא בעינן צורך קצת וודאי הוי מצינן למימר מתוך אלא אפילו לשיטת התוס' ז"ל דבעינן צורך קצת נותר של פסח הוי כצורך קצת כמו שריפת חמץ שכתבו התוס' בריש פסחים דהוי צורך קצת הואיל ומצוה לבערו ואכתוב בקיצור העולה מסוגיא דביצה בדין נדרים ונדבות דאמרינן התם לב"ה דא"ל מתוך השוחט עולת נדבה לא לקי והקשו התוס' הא אפילו ב"ה מודו דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ותירצו דהיינו משום דכתיב לכם ולא לגבוה ואין בהם אלא עשה דלכם לבד ואין בהם לאו דל"ת כל מלאכה ומ"ד אליבא דבית הלל דנדרים ונדבות קריבים בי"ט משום דכתיב לה' כל דלה' דריש לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים ויפלא בעיני מש"כ התוס' ז"ל הכא דהיינו טעמא דמ"ד דנונ"ד קריבים דעיקר שחיטתן לאדם הא מ"ד קריבים היינו אפילו עולות וי"ל דאיכא תנאי נמי דס"ל דשלמי נדבה קריבים ועולות לא אבל גם אליביה דהאי תנא אינו מוכרח לומר דס"ל דעיקרו לאדם ע"ש ובביצה והנה הש"ס מדמי הכא ולקמן בפ' ר"א ובפסחים כל הני מילי להדדי שריפת נותר וקדשים פסולים ונדרים ונדבות בי"ט ומילה שלא בזמנה ופירש"י ז"ל דילפינן חד מחבריה דמצוה שאפשר לקיימה לאחר י"ט אינו דוחה הל"ת די"ט וא"כ לרב אשי לא צריך כל הני קראי וא"כ ע"כ צ"ל דלית ליה לרב אשי מתוך כו' דאי אית ליה מתוך ודאי אצטריך קרא והיה נראה לומר בהאי סברא דמתוך במה שנחלקו רש"י ותוס' ז"ל אי בעינן צורך קצת אי לאו ונראה לי דהכי הוא עיקר הדבר דכל שהותר לצורך אוכל נפש הותר נמי לצורך אחר אשר לצורך י"ט איזה צורך שיהיה אבל עכ"פ צריך שיהי' צורך האדם עצמו אבל אם הוא לצורך אחר כמו שריפת קדשים דעיקר שריפתן הוא לקיים המצוה לא יחשב צורך האדם כלל וכן מילה שלא בזמנה אע"ג דאפשר לומר בה מתוך מחמת שחיטה דחבלה היא אלא דאין בה צורך אדם אבל קרבן דנדרים ונדבות וודאי הוא בכלל צורך האדם להעלות דורון לפני המקום או כמש"כ התוס' בביצה דף י"ב וא"כ לכם לא הוי אלא עשה אבל מלקות אין בה וחמץ נמי הוי צורך היום שלא להמצא בבית ע"כ אמרינן בי' מתוך למאן דס"ל האי סברא ועיין בר"ן בביצה ובש"ג שם ובבעהמ"א ז"ל וא"כ לכ"ע כל הני קראי דשריפת קדשים ומילה שלא בזמנה לא אצטריך אלא שלא נימא דעשה דוחה ל"ת לבר מקרא דאביי דאיצטריך בלא"ה משום דלא נימא מתוך. ולפ"ז יש לדקדק על מה שפירשו התוס' ז"ל דאתיא בק"ו היינו מק"ו דנדרים ונדבות ולפי הנ"ל אין כאן ק"ו דנדרים ונדבות יש בהם צורך ומותרים מחמת מתוך אבל מילה שלא בזמנה ליכא למימר בה מתוך ודוחק לומר דרבא ל"ל מתוך ואי ס"ל להתוס' דמילה שלא בזמנה נמי חשיב צורך קצת אם כן בלא"ה צריך קרא ולמה לי' לרבא למימר דאתיא בק"ו ויש להבין הא דאמר ר"ע בפסחים ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה ומאי נפ"מ ליתי עשה דתשביתו ולידחי לאו דל"ת כל מלאכה להנך דס"ל דאין בי"ט אלא ל"ת בלבד וי"ל כיון דר"ע ס"ל דחמץ בשריפה היינו משום דיליף מנותר א"כ הוי בכלל שריפת קדשים דלא שרפינן בי"ט ובזה א"ש מאי דאמר ר"ע והלא נאמר לתכ"מ הא התורה התירה דכתיב אך ביום הראשון תשביתו ולפי הנ"ל ניחא כיון דילפינן מנותר לכולי' מילתא ילפינן מנותר והנה האופה מי"ט לחול או לעכו"ם או לכלבים דל"ל בה מתוך הי' צריך ללקות אלא דרבה אמר דלא לקי משום הואיל ומיקלעי אורחין ומשמע בפסחים דליכא בזה אלא איסורא דרבנן וקרא דלכם ולא לעכו"ם ע"כ איירי בשל עכו"ם או סמוך לחשיכה לשיטת התוס':

אבל שיטת הרמב"ם ז"ל בזה נפלאה היא דהוא ז"ל כתב בפ"א מהל' י"ט דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ועיין במ"מ מש"כ בזה ובלח"מ והי' דהרמב"ם ז"ל לא ניחא ליה בתירוץ התוס' ז"ל בנדרים ונדבו' דמתוך אהני לענין מלקות ולכם אתי לאיסורא כיון דהתירא הוא למה יאסר ואם נאסר תו ל"ל בה מתוך ואפילו מילקי לקי אלא ע"כ מסוגיא דביצה דף י"ט משמע דלא אמרינן מתוך בשארי מלאכות וא"כ צריך להבין טעמו של דבר מ"ש הוצאה משאר מלאכות אלא ע"כ אפילו למ"ד דטעמא דב"ה גבי הוצאה הוא מחמת מתוך היינו נמי משום דכתיב לא תוציאו משא ביום השבת אלא דרבה ס"ל דילפינן מזה דאין איסור הוצאה כלל בי"ט ורב יוסף ס"ל דאיכא איסור הוצאה אם הוא עושה לצורך החול אבל משום דרוב הוצאות הם לצורך היום ומותרות ע"כ כתיב ביום השבת ולהכי בהבערה נמי דכתיב ביום השבת ג"כ אמרינן בה מתוך ויש להביא ראיה לזה מד' הירושלמי סוף ביצה הביאו אותו הראשונים מהו להדליק נר של אבטלה תני לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הא בי"ט