קרן אורה שבת כו

שורין דיו או ואלו תנן ואי לרב יוסף טעמייהו דב"ש הוא משום שביתת כלים א"כ איך אפשר למנותן בכלל י"ח דבר שהם גזירות דרבנן כמשאז"ל וי"ח דבר גזרו ב"ב ושביתת כלים דאורייתא היא ולכאורה קושיא גדולה היא לשיטת התוס' ז"ל אם לא שנאמר דהא דאסרינן לב"ש כלים דלא עבדי מעשה הוא רק מדרבנן גזירה משום כלים דעבדי מעשה עכ"פ לענ"ד נראה דרב יוסף ס"ל דבשביתת כלים דעבדי מעשה כ"ע מודים דאסור ומתניתין איירי בכלים דלא עבדי מעשה ומשום גזירה ואפשר עוד לדון בזה דלרבה ורב יוסף זה הדרש בכל אשר אמרתי לכם תשמרו לרבות שביתת כלים אינו אלא אסמכתא ומדרבנן ורבה מפרש לרבות שביתת כלים היינו דעת ב"ש דאוסר להניח לגמור המלאכה בכלי משום גזירה ורב יוסף מפרש שביתת כלים היינו שישבתו הכלים מצד עצמן וע"כ היינו בכלים דעבדי מעשה ולכ"ע ורב אושעיא הוא דקאמר דשביתת כלים דאורייתא אליבא דב"ש מדאסרי אפילו בכלים דלא עבדי מעשה ש"מ דבכלים דעבדי מעשה מה"ת אסורין במלאכה. והנה יש לי לדקדק מהא דאיתא בתוספתא ובירושלמי דב"ש השיבו לב"ה אי אתם מודים לנו דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום משמע דבהאי שניהם שוין וא"כ תיקשי לרב אסי דאמר לקמן דשיעור כדי שיצולו הוא כמאכל בן דרוסאי ולדידיה הא לב"ש אכתי אסור עד שיצולו לגמרי כיון דאחר מאכל בן דרוסאי ג"כ חייב משום מבשל הא יש בו משום שביתת כלים נמצא דפליגי ב"ש וב"ה גם בהא דאין צולין וצריך אני בשביל זה להביא שיטת הירושלמי בטעמייהו דב"ש וב"ה בכל הני מילי דב"ש דרשי כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך עשוי' קודם שבת אבל אסור להתחיל עם השמש והמלאכה תגמר בשבת אפילו מאליו וב"ה דרשי ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי וקאמר התם דב"ש מקיימין קרא דב"ה פותקין מים לגינה ומוגמר וגפרית וקילורית ורטי' דמודו ב"ש בזה דמותר דלא אסרי ב"ש אלא להתחיל מלאכה וגמרה יהי' בשבת משום שנא' ועשית כל מלאכתך אבל בכל אלו כבר נגמר כל המלאכה מבעוד יום כמו במוגמר וגפרית מלאכת ההבערה או אפשר במוגמר וגפרית לא חיישינן כלל להבערתן דההבערה היתה מבעוד יום הרבה. ובזה יש ליישב קצת מה שהקשו על המ"א במש"כ בד' התוס' ד"ה ולימא וקאמר עוד התם אבל אין נותנין חטים לרחיים של מים אמר ר' חגי מפני שמשמעת קול משמע דאפי' לב"ש איצטריך טעמא דמשמעת קול וזה משום דכבר התחיל לטחון מבעוד יום כדמסיים התם כר' יהודא דשפופרת ע"ש ומכאן משמע דבשבת איכא איסורא דאורייתא ליתן לתוך הרחיים דומיא דשמן שבשפופרת ומביא התם דב"ה השיבו לב"ש מקירות בית הבד דמודו בזה דמותר ומשני משום דכבר נעקרה כל טיפה ע"י הטעינה ואין עוד מלאכה בזה וב"ש השיבו לב"ה מהא דמודו דאין צולין בשר בצל כו' והשיבו ב"ה תמן דרכו להתהפך אמר ר' יודן נצלו כמאכל בן דרוסאי אסרו דדבר שדרכו להתהפך עד שיצלה כל צרכו אמר ר' מנא לא מסתברא דלא מותר דאינון יכלין למימר להון היאך אתם משיבין לנו מדבר שדרכו לצלות כל צרכו מבע"י לדבר שאין דרכו לשרות כל צרכו ונראה הכוונה דאי נימא דעד שיצולו היינו כל צרכו דווקא א"כ ע"כ לב"ש נמי טעמא משום דדרכו להתהפך דאי משום ועשית כל מלאכתך כמאכל בן דרוסאי סגי כדאיתא להדיא שם הלכה יו"ד דנצלה כמאכל ב"ד מותר להחזירו על גבי כירה קטומה ואין בו משום בישול עוד מאי השיבו לב"ה אלא ש"מ דכדי שיצולו היינו כמאכל ב"ד ועיין בק"ע. בזה יש לדקדק לשיטת הירושלמי תיקשי מגיגית נר וקדירה ושפוד לב"ש מאי איכא למימר וצ"ל דגיגית כבר נעשית מלאכתו בימי החול ואין זה בכלל ועשית כל מלאכתך וכן נר וקדירה פירש"י ז"ל שאי אפשר שלא תצטמק וזה לשיטתו דיש בישול אחר בישול אבל לפי מה שהוכחתי לשיטת הירושלמי דאחר מאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום בישול א"כ אין קושיא מקדירה ושפוד פירש"י ז"ל מדלא פליג ב"ש אהא דמשלשלין את הפסח ולכאורה אמאי לא פריך מתנור שהפסח נצלה בו וי"ל דהתנור הוא בשל קדירה אבל לשיטת הירושלמי קשה אמאי מודו ב"ש בפסח אם לא שנאמר דקרא דועשית כל מלאכתך אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא ועיין בהלכה דמשלשלין את הפסח בירושלמי שם ועפ"ז היה נראה לפרש גם שיטת הש"ס דילן לרבה דהגזירה היא שלא לגמור המלאכה בשבת ולא משום דילמא אתי למיעבד משחשיכה וירווח לן בזה קושיית הרשב"א ז"ל לרבה נמי תיקשי גיגית וקדירה וכן משמע לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג הלכה א' שלא נאסר לנו מלאכה אלא בעצומו של יום ויצמח לנו מזה ישוב נכון לשיטת הרי"ף ז"ל דבהא דאין צולין פסק דדי כמאכל ב"ד ולענין לשהות אוסר אפילו מצטמק ויפה לו והוא כנ"ל דע"כ ב"ש וב"ה שוין בהא דאין צולין כמש"כ לעיל ולפמ"ש לכולהו טעמי דב"ש בין לרבה בין לרב יוסף אינו אסור אלא עד שיצולו כמאכל ב"ד דיותר אין בו משום מלאכה וע"כ לב"ה נמי די בהאי שיעורא והשתא תיקשי דב"ש אב"ש דגבי שהי' אסרי תבשיל שבשל כל צרכו לכ"ע אלא ע"כ צריך לחלק בין בשר בצל וביצה לתבשיל דבשר בצל מצטמק ורע לו וכדאיתא להדיא בירושלמי בהלכה יו"ד ולפי שבש"ס דילן אמרו דביצים הוי מצטמק ויפה לו ע"כ צריך לומר דלא שייך בהו חיתוי מחמת שיתקלקל וכמש"כ הרמב"ם ז"ל ועיין פני יהושע בכירה שכתב דהך דאין צולין איירי בגרוף וקטום לשיטת הירושלמי ותמיהני שלא הביא דברי הירושלמי גופא בהלכה יו"ד שמחלק כנ"ל וכ"ז אפשר לומר לדעת הרי"ף ז"ל אבל לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל דשייך בישול אפילו אחר מאכל ב"ד כמו שפירש"י דבריו ז"ל כל הראשונים הדק"ל דאדרבה מדב"ש נשמע לב"ה דהא לב"ש ע"כ עד שיצולו היינו כל צרכו וא"כ ה"ה לב"ה בעינן כל צרכו. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי בשר בצל וביצה עד שיהיו ראויים לאכילה היינו באמת כל צרכו אלא דלא חיישינן למצטמק ויפה לו אבל מה אעשה שהראשונים פירשו דבריו כשיטת הרי"ף רבו וצריך לעיין בד' הראשונים בזה ואכתי תיקשי על דבריו מהא דבפת סגי עד שיקרמו פני' בתנור ומשמע דאפילו לב"ש סגי בהכי דהא ר' אליעזר מתלמידי ב"ש הוא והוא מיקל עוד אלא דלפי שיטת הירושלמי דר"א לא אמר אלא לענין שבת אבל לענין לחם הפנים בעינן שיקרמו עליון ותחתון אלמא דלא מיקרי לחם עד שיקרום כל פניו ואפ"ה סגי לענין שבת בפנים המדובקים בתנור לפ"ז ע"כ צ"ל דל"ל לר"א טעמייהו דב"ש אלא שמא יחתה לבד והרמב"ם ז"ל פסק דבחד פנים סגי ועיין בפי' המשניות שלו ובט"ז סי' רנ"ד וכן פסק הטור ונחלקו בזה המפרשים אי כת"ק וכפי' רש"י או כר"א וכפי' התוס'. והנה מיבעי לי לפירושו דקרמו פניה משמע חד פנים כלחם תודה ולחה"פ מאי שאמרו במשנה קרמו פניה אי סגי בחד פנים או בעינן כל הפנים ומלשון התוס' במנחות דף נ"ז משמע דבכל הני פליגי ר"א וחכמים והכא הביאו התוס' ד' הירושלמי דבלחה"פ מודה ר"א דבעינן כל פני' ואפשר לומר דלכאורה לשיטת רש"י ז"ל אדרבה איפכא דבכל הני אפילו ר"א מודה דסגי בחד דבכולהו תני קרמו פני' סתמא כמו הכא בד' ת"ק וא"כ הא דאמרינן בד' ע"ח במנחות דקרימת פנים חד שיעורא הוא עם כל שפירסה ואין חוטין נמשכין היינו לענין לחמי תודה ולחה"פ אבל לענין שבת לא סגי בהכי לר"א ולשיטת התוס' הוי איפכא דת"ק מצריך כל פנים ור"א אומר דסגי בפנים המדובקים בתנור ואיתמר בירושלמי דבלחה"פ ר"א מודה וא"כ לענין שבת לא בעינן האי שיעורא דכל שפירסה דזה נאמר דווקא גבי לחמי תודה ועיין בהג"מ פ"ג מהל' שבת ובמחבר ורמ"א סי' רנ"ג ותראה שיש קצת עיון שם. עוד יש להעיר בזה במאי דמשמע שם במנחות דמצה נא היינו שיעור קרימת פנים וכל שפורסה ואין חוטין נמשכין והוא ראוי לאכילה מדיוצא בו ידי חובת מצה ובשיעור נא דפסח כתב הרמב"ם ז"ל דלא חזי לאכילת אדם כלל משמע הא חזיא לאכילה וכשיעור מאכל ב"ד שיקרא ראוי לאכילה לפי דעת המפרשים לא הוי נא ומנ"ל הא ומירושלמי דמכילתין משמע דבעינן דווקא נצלה כל צרכו. נחזור לראשית דבר דעתי נוטה דלרבה נמי טעמייהו דב"ש מפני שהמלאכה נעשית בשבת ולא משום דילמא אתי למיעבד משחשיכה וארוח לן בזה הא דתנן ושוין שטעונין קורת בית הבד דהוצרך רש"י לפרש דמרסקין אותן קודם הטעינה וזה לא מצינו בש"ס אבל לפי הנ"ל ניחא דאנן לא חיישינן אלא אמה שנעשה בשבת וע"ז קאמר מ"ת דכל מידי דאתי ממילא ש"ד וזה הוא שאמרו בירושלמי כבר נעקרה כל טיפה וטיפה וכיון דאתי ממילא בטעינת הקורה פ"ר תו לית בה משום מלאכה אפילו אם הקורה ממהרת סחיטתה כל השבת כיון דבלא"ה אתי ממילא וקאמר ר' ישמעאל הוא דמתיר לגמור ביד משתחשך בשום ובוסר שרסקן ומודה ר' יוסי ב"ח