קרן אורה שבת כה

דפריך וכי לוקין על לאו שבאל ומסיק התם מר קאים בדעתי' ומר קאים בדעתיה. ונראה לשיטת הירושלמי דאל יצא לא איירי כלל בהוצאה כשיטת הרמב"ם ז"ל ואי תיקשי מה שהוכיחו התוס' מהא דמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה דילפינן מהוצאה דשבת והיכן כתיב הוצאה בשבת אם לא אל יצא. וי"ל דבאמת לא ילפותא היא אלא ר' אמי קאמר לה מסברא כי היכא דבהוצאת שבת בעינן הנחה ובלא"ה לא מיקרי הוצאה לחיובי ה"נ לענין הוצאה מחבורה לחבורה ועוד אפ"ל דר' אמי דריש ליה לקרא דאל יצא להוצאה ע"כ נאמר הוצאה כתיב בי' בשבת אבל לדידן מסברא ילפינן מהדדי. ובזה יש ליישב קצת מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל גבי פרים הנשרפים דאיירי בנגררים כדמוקי לה ר' אמי ולפי הנ"ל ניחא דר' אמי לשיטתיה דהוצאה כתיבה בשבת א"כ ילפינן הוצאה הוצאה מש"ה פריך מפרים הנשרפים אף דלא דמיין להדדי דהני לחיוב מלקות והוצאה דפרים הוא לענין טומאה מ"מ ילפינן מהדדי ע"כ מפרק לה בנגררים אבל למאן דדריש אל יצא לתחומין ובשבת מסברא ידעינן דאינו חייב אלא ע"י עקירה והנחה א"כ אין לנו לדמות אלא הוצאת בשר הפסח מחבורה לחבורה דאיירי ג"כ לחיוב מלקות אבל לא פרים הנשרפים דאיירי לענין טומאת המוציאין. ועדיין צ"ע בזה יותר. ומה שחילקו התוס' בין תולדה דהוצאה לשאר תולדות משום דמלאכה גרועה היא לענ"ד בלא"ה לא דמי לשאר תולדות דשאר תולדות הם מעין האב אבל ד' אמות ברה"ר אין זה מעין הוצאה מרשות לרשות. ומה שהקשו מהכנסה דבפ' הזורק אמרינן בה סברא ובפ' במה טומנין אמרינן דהוי במשכן נראה דר' יוחנן בהזורק לא ס"ל האי ברייתא דבעי למילף דמיקרייא מלאכה ומהא דהכניסו קרשים לא שמעינן דמיקרייא מלאכה. והך ברייתא ס"ל כמ"ד דנגד מלאכתו שבתורה אמרו ותרוייהו איצטריך כמש"כ התוס' ועדיין צ"ע בזה ובירושלמי יליף גם הכנסה מנדבת המשכן וקרי להכנסה והושטה אב:

דף יג ע"א גמרא איבעי' להו נדה מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו כו'. נראה דעיקר האיבעי' הוא מהא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה ומיבעי ליה כי היכא דעבדו הרחקה באכילה אי עשו כמו כן הרחקה בשינה ובקירוב בשר ודאי אסור כמו בכל העריות משום לא תקרב וכדאיתא בספרא וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' א"ב וכי קמיבעי ליה בהוא בבגדו והיא בבגדה ובשאר עריות ודאי לא קא מיבעי לי' דאסור כמו שפי' רש"י ז"ל כיון דאסרה תורה אפילו יחוד בעלמא כש"כ קריבות כזו אפילו ע"י הפסקת בגדים אבל בנדה דקירוב בשר אסור בה ויחוד מותר מיבעי' ליה ע"י שינוי בגדים אי אסרו חכמים משום סייג או לא כיון דיש שינוי ע"י הבגדים ופשיט רב יוסף מהא דהעוף אינו עולה עם הגבינה על השולחן אלמא דעבדו הרחקה בכל האיסורין וה"נ עבדו הרחקה וקאמר שאני התם דליכא דיעות אבל היכא דאיכא דיעות אפשר לא עבדו הרחקה כ"כ והא דלא קאמר שאני התם דליכא שינוי אבל היכא דאיכא שינוי משום דאי ס"ל דצריך למעבד הרחקה אף באיכא דעות שינוי לא מהני הכא כיון דבקירוב בשר אסור מה"ת צריך לעשות סייג אף בהפסקת בגדים אלא צ"ל דבדיעות א"צ סייג וקאמר ה"נ מסתברא מהא דשני אכסנאין אלמא היכא דאיכא דעות לא גזרו ופריך מהא דבעינן דוקא אין מכירין זא"ז אבל מכירין אסור אלמא דאפילו בדיעות עבדינן הרחקה ומסיק דדיעות המקורבות לאו דיעות הם ועבדינן הרחקה אבל הכא ע"י שינוי אף דמכירין זא"ז הוי כדיעות מרוחקות ולא עבדינן הרחקה כמו באכסנאים ובעי מיפשט לאיסורא מלא יאכל הזב עם הזבה אלמא דעבדינן הרחקה אפילו באכילה משום הרגל עבירה א"כ פשיטא דיש לאסור שינה אפילו בבגדים ומסיק דשינוי בגדים עדיף ואכילה יחד מרגיל יותר לעבירה ומסקנא מקרא דיחזקאל דאיתקיש אשה נדה לא"א לענין קריבות וכל קריבות שאסור בא"א אסורה נמי בנדה ולפ"ז שינוי לאו כלום הוא בדיעות מקורבות וא"כ באכילה ג"כ לא מהני שינוי ודעת הראשונים דמהני שינוי באכילה וילפינן לה מבשר וחלב דמותר ע"י שינוי לחד פירושא בחפיסה אחת עיין בחולין בד' התוס' שם ולפי דבריהם צ"ל דדווקא הכא בשינה אסרינן הוא בבגדו כו' משום דהוי בכלל לא תקרבו כדמקשינן לאשת איש אבל באכילה שפיר מהני שינוי וקאמר הש"ס ופליגא דר' פדת כו' עיין בתוס' ז"ל שצידדו לומר דלר' פדת אפילו בא"א מותר הוא בבגדו כו' והוא פלאי דממתני' דקדושין דאיתמר התירא דהוא בכסותו בבתו גדולה דווקא משמע דבכל עריות וודאי אסור אפילו הוא בכסותו. וכן בדין דלא גרע מיחוד בעלמא דאסור בעריות ולישן במטה אחת וודאי פריצותא יותר מיחוד אפילו בפתח לר"ה ונראה פשוט דהכי פירושא בשלמא אי נימא דקריבות ערוה אפילו שאינה של גילוי עריות אסרה רחמנא בין בנדה בין בשאר עריות מש"ה שפיר מצינן לאקושי נדה לא"א לענין הוא בבגדו דגם זה בכלל לא תקרבו אבל לר' פדת דקריבות שאינה של גילוי עריות לא אסרה תורה ולדידיה יחוד חמיר וא"כ היכי מצינן למילף נדה מא"א דילמא א"א שאני דיחוד אסור בה ע"כ אסור בה כל קריבות אבל נדה דמותרת ביחוד מותר נמי לישן הוא בבגדו כו' כמו האב עם בתו ועיין תוס' בע"ז דף י"ז שכתבו שם וכי לית ליה לר' פדת דנדה אסורה היא בבגדו כו' הא תנן לא יאכל הזב עם הזבה ואין זה מובן הא משנינן הכא שאני התם דליכא שינוי ובעובדא דעולא יש להסתפק אי דווקא באחותו וס"ל דמותר להתייחד עם אחותו או משום דס"ל כר' פדת דלא אסרה תורה שאר קריבות ואין אסור אלא מדרבנן למי שלבו נוקפו ונ"מ למעשה פלטי בן ליש דמשום אימת מלכות עשה זאת ואיסורא לא עביד אבל מד' הרמב"ם נראה דדוקא באחותו והדומה לה איתמר הא דעולא וגם ע"ז סיים דדרך טפשים הוא ואין להאריך בזה. ובירושלמי איתא דמצורע עם מצורעת ג"כ אסורין באכילה יחד ותמה הק"ע על הרמב"ם ז"ל למה השמיט לזה ונראה דדעתו דלא החמירו בזה דאין איסורו חמיר כ"כ אלא עשה בלבד מפני שהוא כמנודה ע"כ לא החמירו בזה ודו"ק היטב. ויש לדקדק לפי מאי דמשמע מסוגיא זו דאכילת הזב עם הזבה חמיר מלישן הוא בבגדו וא"כ אמאי לא גזרו לאכול הזב עם הזבה אלא ע"ד י"ח דבר והוא בבגדו כו' אסור מימי יחזקאל עכ"פ ועוד מ"ש דגבי עוף וגבינה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וגבי אכילת זב וזבה הוא איפכא כמו בכל י"ח דבר:

דף טו ע"ב גמרא אתו אינהו גזור כו' נראה דלישנא דגזרו טומאה משמע דגזרו טומאה מחדש ע"כ לא מסתבר לומר דלא הוסיפו אלא לשרוף בלבד אלא צריך לומר דגזרו טומאה על אוירא ובזה יתיישב כמה קושיות המפרשים ז"ל עיין עליהם:

עוד שם שלא דנו דיני נפשות עיין תוס' ועיין פני יהושע ז"ל מ"ש בזה ויפלא בעיני כי בע"ז איתא בהדיא שני הטעמים ביחד עיי"ש:

סוגיא דאין שורין דיו דף יח תוס' בד"ה ולימא מר משום שבית' כלים עי' שיטת התוס' בזה ולענד"נ דרבה ורב יוסף בהא נחלקו רבה מוקים להא דפורסין מצודות אפילו באלו דעביד מעשה וע"כ ברייתא דשביתת כלים ב"ש היא ע"כ מוקי לברייתא דרחיים כב"ה ומשום השמעת קול וטעמא דב"ש בהנך דעביד מעשה משום שביתת כלים ובהנך דלא עביד מעשה טעמייהו משום גזירה ולרב יוסף משמע דכל הני דמתני' חד טעמא להו והכל משום גזירה ואי איירי מתניתין במצודות דעבדי מעשה א"כ פליגי בדאורייתא ועוד מאי איריא דפליגי בע"ש סמוך לחשיכה דלא מוכח מזה דב"ש ס"ל שביתת כלים דהא בלא"ה אסור משום גזירה ליפליגי בעלמא לשאולי כליו לעכו"ם אלא ש"מ דמתניתין איירי במצודות דלא עבדי מעשה ומשום גזירה וברייתא דשביתת כלים אתיא לכ"ע בהנך דעביד מעשה והשתא דאמר הש"ס מ"ת שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ומנ"ל הא אלא ע"כ משום דמפרש לטעמא דמתניתין משום שביתת כלים א"כ לב"ש בין דעביד מעשה בין דלא עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולב"ה הכל שרי תדע דלרב יוסף ג"כ טעמא משום גזירה דהא רב יוסף אמר לעיל מ"ת נתינת מים לדיו זהו גידולו רבי דאי ריבר"י הא אמר עד שיגבל ואי טעמא משום שביתת כלים עכ"פ הכלי עביד מלאכה דבו נשרה הדיו ועוד דילמא אפילו בדרבנן אסרו משום שביתת כלים כנראה מד' התוס' דלא ניחא להו אליבא דרב יוסף הא דאמרי' לקמן הנך דאי עביד להו בשבת חייב חטאת כו' ועיין בר"ן ז"ל ועוד ראיה גדולה מהא דאמר ליה לעיל אביי לרב יוסף אלו תנן וקאי אאין