קרן אורה נזיר צט

הוא דהוי פסיק רישא ולא ימות כדמפרש בגמרא עכ"ל ולא הבנתי דאדרבא בגמרא משמע דהאיסור משום כוונה הוא וי"ל דמפרש הכי דסורק מתכוין להשיר נימין מדולדלין. היינו להסיר ערבובי שער זה מזה ומפני זה פ"ר הוא להשיר שער אבל לא שיתכוין להשיר השער ובירושלמי איכא מ"ד דבכה"ג אפילו פספוס אסור דאיתא התם תני חדא מפספסים בקילקין ותני חדא אין מפספסין ומשני כאן בבריא כאן בתש פי' קילקין היינו מי ששערו מעורב יותר מדאי ובזה אסור אפילו פספוס בתש כיון דמתכוין להסיר ערבוב שערו באדם תש וודאי משיר שער אפילו ע"י פספוס ועיין פי' הפ"מ אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאיסור סורק הוא משום כוונה להשיר שער ורש"י גריס הכי בגמרא להשיר נימין כו' ועיין בא"מ:

ר' ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ופליג את"ק דמתיר לחוף אפי' בנתר וחול ור' ישמעאל ס"ל דבאדמה אסור לחוף מפני שמשרת השער. ובגמרא מיבעי לן מפני שמשרת קאמר אבל אי ידעינן אדמה דלא מתרא מותר לחוף או דילמא מפני המשרת קאמר וכל מיני אדמה אסורין. וצריך לדקדק בטעמא דר"י אי משום דס"ל דהוי פ"ר או משום דס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור. וקצת נראה דטעמא משום פ"ר דאי משום דבר שאין מתכוין א"כ למה קאמר ר' ישמעאל מפני שמשרת כו' הא ת"ק נמי מודה דפעמים משרת אלא דהוי דבר שאין מתכוין והוי ליה למיתני ר"י אוסר לחוף באדמה משום דדבר שאין מתכוין אסור ולפי שיטת התוס' ז"ל דת"ק נמי מיירי בנתר ואדמה יש לדקדק עוד למה ליה למימר כלל לא יחוף באדמה לימא סתמא ר"י אומר לא יחוף וצ"ל דלשיטת התוס' ז"ל נמי בכלל דברי ת"ק כל חפיפה בין ביד בין בנתר ואדמה ור' ישמעאל מודה בחפיפה ביד אבל באדמה פליג וע"כ היינו דבאדמה ודאי משרת והוי פ"ר דאי משום דבר שא"מ אפילו חפיפה ביד ליתסר דהא טעמיה דת"ק הוא משום דדבר שא"מ מותר בכל חפיפה אפילו ביד וא"כ לר"י ליתסר אפילו חפיפה ביד אלא ש"מ דטעמיה דר"י הוא משום דס"ל דבאדמה הוי פסיק רישא:

אבל הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש דר"י לא פליג עם ת"ק דת"ק מיירי בחפיפה ביד או בצפרנים דזה מותר משום דבר שא"מ ור' ישמעאל אמר דבאדמה לא יחוף מפני שמשרת כו' והוי פ"ר והיינו דפסק כר' ישמעאל ועיין בכ"מ ובלח"מ ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות. אבל קשיא טובא לשיטתו מהא דאמרינן בשבת דף נ' גבי הא דפליגי התם אי חפין הכלים בנתר וחול ומוקי לברייתא דמתיר כר"ש דאמר דבר שא"מ מותר ופריך עליו מהא דתני בסיפא דהך ברייתא אבל לא יחוף ראשו בנתר וחול ואי ר"ש הא תנן נזיר חופף ומפספס כו' אלמא דת"ק דמתניתין מתיר אפילו באדמה היינו נתר וחול וראיתי בלח"מ פ"א מהלכות שבת שהרגיש בזה וכתב דהוא ז"ל פסק כרבי ישמעאל דאוסר לחוף באדמה והיינו משום דס"ל דהוי פ"ר והיינו דלא כתב להתיר חפיפת הראש בנתר לענין שבת אבל בפי' המשנה לא משמע דס"ל דפליגי דא"כ למה מפרש חופף ומפספס דת"ק דוקא ביד או בצפרנים הא ת"ק מתיר אפילו באדמה אלא ודאי משמע דס"ל דליכא פלוגתא בזה כלל ות"ק ביד או בציפורן הוא דשרי וא"כ קשה כנ"ל מאי פריך התם ממתניתין דשרי ביד אנתר וחול דהויא אדמה דאסור לכ"ע דהוי פ"ר ועוד קשה אפילו לשיטת התוס' ז"ל דר"י פליג את"ק באדמה ומטעם דהוי פ"ר א"כ אמאי לא מוקי התם הא דלא יחוף ראשו כר"י דהכא אבל לענין כלים ס"ל כר"ש דהוי דבר שאין מתכוין. ואי נימא דטעמא דר' ישמעאל משום דדבר שאין מתכוין אסור א"ש דלא מצי לאוקמי התם כר"י:

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דטעמא דתרווייהו איסור סריקה וחפיפה באדמה הוא משום דוודאי משיר השער והוי פ"ר ע"ש אלא דקשה לפ"ז מש"כ שם ואם עשה כן אינו לוקה וכיון דהוי פ"ר אמאי אינו לוקה הא גבי שבת חייב מיתה בפ"ר וכמבואר בדבריו פ"א מהלכות שבת ובשלמא אי נימא דטעמא דסריקה אסור הוא משום דקמכוין י"ל דמש"ה אינו לוקה כיון דלאו פ"ר הוא וא"כ הוי כהתראת ספק דשמא לא ישיר את השער וכן נראה בכל דבר דלאו פ"ר אע"ג דמכוין לית ביה לא חיוב מיתה ולא מלקות אבל אי משום פ"ר אמאי לית ביה מלקות והיה נראה לומר דע"כ לא מיחייב בפסיק רישא אלא כגוונא שכתב הרמב"ם ז"ל דצריך לו ראש של עוף לשחוק התינוק וקוטע ראשו בשביל זה אע"ג דאין כוונתו לקטיעת הראש עצמו אלא בשביל שחוק התינוק מ"מ הרי קעביד מלאכה זו לבדה בידים וחייב עליו אף בלא כוונה אבל בכגון זו דמתניתין דאין עושה השרת השער לבד אלא עיקר המלאכה הוא הסריקה וממילא בא גם לידי השרת שער בזה אין כאן איסור דאורייתא דלא קעביד מלאכת איסור לבד והדברים ארוכים בזה וכבר נתארכו הדברים בספרים הראשונים והאחרונים בענין זה ואין כאן מקומו להאריך בזה ועיין בזה במנחות גבי פלוגתא דרבה ורבא גבי נתכוין להעלות תינוק והעלה תינוק ודגים ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת:

ועיין בא"מ שכתב ליישב דברי רש"י בשבת שכתב דסורק אסור משום פ"ר ואפ"ה צריך למימר הכא דמתכוין להשיר נימין דאל"ה הוי פ"ר דלא ניחא ליה דמותר לדברי הערוך ז"ל וז"א דדוקא גבי שבת הוא דס"ל הכי אבל לא בשאר איסורין:

משנה היה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת בירושלמי אמתניתין אמרינן דהא דאינו חייב אלא אחת היינו היכא דהתחיל בשתית מים והתרו בו אם תשתה הכוס יין ג"כ תתחייב עשרה מלקיות דיש בו עשרה זיתים אפ"ה אינו מקבל התראה בדעת הזאת ואינו חייב אלא אחת אבל אם לא היה לפניו אלא כוס יין לבד ואמרו לו אם תשתהו תתחייב עשרה מלקיות מקבל התראה בדעת הזאת וחייב עשרה מלקיות והביא הר"מ ז"ל והרע"ב ז"ל בפירוש המשניות במס' מכות לדברי הירושלמי הנ"ל אבל בחיבורו לא כתב כן ונראה דמש"ס דילן מוכח דלא ס"ל הכי וכמש"כ לעיל גבי אוכל אשכול של ענבים דחייב חמט משום ה' שמות וע"כ מיירי שהתרו בו משום כולם. ואי כדברי הירושלמי מאי אריא משום דהוי ה' שמות הא אפילו בשם אחד אם התרו בו משום חמשה זיתים חייב חמש וכן מצינו איסורים רבים כגון חלב שור וכשב ועז ולחם וקלי וכרמל דשקיל הש"ס וטרי אי חייב על כל אחת ואחת וע"כ התרו בו על כל אחת ואחת וא"כ מאי אריא משום תרי מיני הא בלא"ה חייב משום ה' התראות אלא די"ל דהירושלמי דוקא קאמר שיתרו בו שתתחייב עשרה מלקיות וכי מקבל עליו חייב כולם אפילו באיסור אחד והני דוכתי מיירי שלא אמרו לו מספר המלקיות אלא התרו בו אל תאכל חלב שור וכשב ועז וכדומה דאי לאו דהוי תרי מיני לא היה חייב אלא אחת ומדברי הירושלמי האלו סייעתא למש"כ לעיל גבי אשכול של ענבים דהיכי חייב חמש הא ע"כ לא אכיל לה באכילה אחת וא"כ אכילה השניה הוי לאחר כ"ד של התראה וכתבתי שם דכל שהתחיל לאכול האיסור תכ"ד חייב ג"כ על אחר כ"ד והרי מוכח כן מדברי הירושלמי הנ"ל דנהי דהתרו בו שיתחייב עשרה מלקיות מ"מ אכילות האחרונות הוי אחר כ"ד אלא ש"מ דכל שהתחיל לעבור על ההתראה מיד חייב על הכל גם לאחר כ"ד:

ואחר העיון כבר נאמרו דברים אלו בש"ס מכות דף כ' גבי הא דתנן הקורח ה' קרחות חייב על כל אחת ואחת כו' ופריך הש"ס שם ה"ד אי בחמש התראות פשיטא אי בהתראה אחת לא מיחייב אלא חדא וכדתנן היה שותה יין כו' ומשני דסך נשא ה' אצבעות והניח כולן בבת אחת דהתראה אכולהו קאי ומשמע מפירוש רש"י ז"ל שם דבזה אחר זה אם לא היה רק התראה אחת אינו חייב אלא אחת. אע"ג דילפינן מקרא דחייב על כל קרחה וקרחה מ"מ ע"י התראה אחת אינו חייב אלא על הראשונה שהיתה תכ"ד של התראה וש"מ דאפילו התחיל לעבור תכ"ד אינו חייב על אחר כ"ד אלא צריך שיהיה כולן תכ"ד של התראה ואי לאו דאיתרבי דחייב על כל קרחה וקרחה לא היה חייב אלא אחת כמו בב' זיתי חלב בבת אחת והכא חייב על כל אחת ואחת:

אבל התוס' ז"ל כתבו התם דגם בזה אחר זה חייב על כל או"א אפילו בהתראה אחת ולא מצי למימר אישתלאי כל שהתחיל לעבור תכ"ד. וכתבו שם דהוי מצי לאוקמי אפילו בזה אחר זה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים משמע דס"ל כפי' רש"י שכתב שם דחייב על כל קרחה והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת ובתר הכי כתב לאוקימתא דהש"ס דסך נשא ה' אצבעות אע"פ שלא היתה אלא התראה אחת חייב על כאו"א משמע דבגוונא אחריני ליכא אלא מלקות אחת ומוכח מכאן דלא כהירושלמי דלעיל דהתראה זו שמתרה אותו דיש בו עשרה זיתים ותתחייב י' מלקיות לא עדיף מהתראה אחת גבי קרחה דבקרחה כל חדא הוי כאיסור בפ"ע וכיון דהכא אינו חייב אלא על זו שהיתה תכ"ד של התראה ה"נ בדינו של הירושלמי כן הוא אבל לשון הרמב"ם ז"ל קצת קשה מש"כ והוא שהתרו בו על כל קרחה דא"כ פשיטא כדפריך הש"ס ולמה לי קרא להכי וגם עיקר שיטה זו דבהתראה אחת בזה אחר זה לא מיחייב אלא חדא אפילו באיסורין שחילקן הכתוב כמו גבי קרחה קשה מאוד וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם מהא דעשרה יוחסין וגם מהא דלעיל באשכול של ענבים תיקשי ג"כ אמאי חייב חמש וכמו שהקשיתי לעיל ועוד תיקשי מהא דתנן התם דחייב על הראש שתים ועל הזקן חמש וה"ד אי בהתראה אחת אמאי לקי על כל פאה ואי בשהתרו בו על כל פאה א"כ פשיטא ובנזיר נמי הדין כן. ודוחק לאוקמי התם שגילח מכולם בבת אחת דזה דבר שא"א אם לא בחמשה בני אדם וגבי פאת הראש כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות עבודת כוכבים דחייב שתים אפילו בבת אחת והתראה אחת והתם י"ל שפיר בבת אחת דבב' ידיו גילח לב' הפאות כאחת ועיין מהרש"א ז"ל שם במשנה דחייב על הזקן שתים כו' בפירש"י שם אבל בגילוח הזקן דאיכא ה' מלקיות ע"כ א"א אלא בזה אחר זה וממ"נ אי בהתראה אחת אמאי לוקה חמש ואי בהתרו בו לכל פאה פשיטא ושם במשנה פליג ר' אליעזר ואמר אם נטלן כאחת אינו לוקה אלא אחת אבל אם הגביה ידו לכל פאה גם ר"א מודה דחייב על כל פאה וע"כ צ"ל דר"א מיירי בהתראה אחת לכולם