קרן אורה נזיר צד

ז"ל ועוד דאטו ברייתא ס"ל דלא בעינן כעין תער א"כ מנ"ל לרב חסדא דבעינן כעין תער וכן יקשה הא דאמרינן לקמן לרבי דתער אתי לעבור עליו בב' לאוין ואמאי לא קאמר דאיצטריך לכעין תער. ולפי ד' התוס' יו"ט ז"ל דלמסקנא לכעין תער הוא דאתי א"כ מנ"ל דתגלחת האחרונה בתער דוקא ומש"כ התוס' י"ט ז"ל דמעד מלאת נפקא כרבי א"כ לא פליגי כלל ת"ק ורבי ולא משמע הכי בכולה שמעתין ועוד דלרבי נמי תיקשי מנ"ל דתגלחת האחרונה דוקא בתער ואמאי לא סגי בכעין תער כמו קודם מלאת וי"ל דלהא לא איצטריך קרא דפשיטא דבתגלחת אחרונה בעינן שלא ישייר משערו דגילוח כתיב ביה ועיין פני משה בירושלמי ושם איכא מ"ד דתגלחת מצוה בנזיר טהור לא בעינן דוקא תער ע"ש ולקמן יבואר עוד בזה:

דף מ' גמ' והכתיב תער לא יעבור לעבור עליו בב' לאוין עיין רש"י שפי' דאת"ק פריך ויותר נראה פי' התוס' ז"ל דארבי פריך ואידך פירושא של רש"י ז"ל ג"כ אינו מובן ע"ש ועיין בש"מ שפי' לעבור עליו בב' לאוין שאם גילח בתער ותלש בידו לוקה שתים דהוי כמו זג וחרצן והרמב"ם ז"ל לא כתב דאיכא ב' לאוין משום דלרבי הוא דאמרינן הכי אבל לת"ק ליכא ב' לאוין וכן מוכח מדברי התוספתא הובא בירושלמי בשמעתין יש תולש ב' שערות וחייב משום ד' לאוין נזיר. ומצורע וי"ס:

ומקיף והא מקיף אינו חייב אלא בתער ואפ"ה לא חשיב אלא ד' לאוין. וגם בזה יתבאר לקמן בס"ד:

אמר רב חסדא ללקות באחת כו' לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ופי' התוס' ז"ל דובתער קאי אמלקות. דאינו לוקה אלא כעין תער היינו שהעבירו לגמרי מעיקרו אבל לענין סתירה אפי' נשאר מקצתו כל שלא נשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו סותר והיינו כברייתא דלעיל דלענין סתירה הוי שיעורא פחות מכדי לכוף כו' וכעין תער הוי לשיטתם כל שנשאר מקצת שער. וא"כ אשכחן לדידהו סתירה היכא דלא עביד איסורא היינו אם העביר שערו שלא כעין תער ואפ"ה סותר ומסברא הוא דאמרינן הכא דהא דסותר הוא משום שאין לו שער לגלח תגלחת מצוה וכל שלא נשאר כשיעור שער בכ"מ צריך למ"ד יום כדי לגדל שער. ובירושלמי אמרינן איפכא דלסתירה אינו סותר בשאר מעבירין אלא בתער לחוד והיינו משום דדרשינן תער דכתב רחמנא היינו לסתירה בעינן דוקא תער והכי משמע פשטיה דברייתא נזיר שמירט כו' חייב כדאיתא בתוספתא ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער אבל סוגיא דילן לא ס"ל הכי' אלא אמלקות נמי קאי וכדפריך בתער אין כו' והקתני לרבות כל המעבירין והנכון בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דבתער אכולהו קאי בין אמלקות בין אסתירה וכעין תער היינו שלא שייר כדי לכוף ראשו לעיקרו ונפ"מ בזה גם בב' שערות המעכבות בתגלחת מצוה דלשיטת התוס' ז"ל דכעין תער היינו השחתה לגמרי מעיקרו א"כ בתגלחת מצוה דצריך תער. כל שנשאר קצת מב' שערות אפי' אין בהם כדי לכוף כו' ג"כ מעכבות אבל לדברי הרמב"ם ז"ל כל שלא נשאר כדי לכוף כו' כבר קיים מצותו ובכל הראש אין מצותו אלא שלא לשייר כדי לכוף כו' וכן מבואר בירושלמי דשיעור ב' שערות לעכב היינו שיש בהם כדי לכוף כו'. ע"ש דמיבעי ליה בשייר ב' שערות ויש בהם ב' פעמים כדי לכוף ואח"כ גילח כדי סימן אחד ושייר כדי סימן אם קיים בזה מצות גילוח אי לא וי"ל דהתוס' ז"ל נמי מודו דלענין עיכוב כל שלא שייר כדי לכוף כו' אינו מעכב כי היכי דמיבעי ליה בירושלמי ואפי' אם שייר כדי לכוף כל שקיים בו מצות גילוח בכדי סימן ובכל הראש כה"ג ודאי לאו גילוח הוא ה"נ לשיטת התוס' ז"ל אע"ג דבכל הראש בעינן תער שלא שייר כלום מ"מ ב' שערות אינן מעכבות אלא אם שייר כדי לכוף כו'. דהוי שיעור שער אך אכתי נפ"מ לענין כל הראש דלד' הרמב"ם ז"ל אין מצותו אלא שלא לשייר כדי לכוף כו' ולהתוס' ז"ל צריך שלא ישייר כלום ומ"מ קשה הדבר לומר דלדברי הרמב"ם ז"ל אפי' בכל הראש אם לא שייר כדי לכוף כו' קיים מצות גילוח. והרי קיי"ל בכל דוכתא בשיעור שערות להחמיר בכדי שינטל בציפורן או בפי הזוג דהוי זוטר מכדי לכוף כמבואר באורך בד' המשנה למלך בפ"ב מהל' אישות שיטות הראשונים ז"ל בזה וגם אטו הני ב' שערות האמורות בנזיר ומצורע ולוים לעיכוב יצאו מן הכלל ולכ"ע בעינן בהו דוקא שיעור כדי לכוף כו' אבל פחות מזה קיים מצות גילוח בתער ועוד דלד' הרמב"ם משמע דדרכו של תער לשייר מעט פחות מכדי לכוף כו' א"כ מספרים ודאי משיירין יותר כמבואר לקמן בשמעתין והיכי אמרינן התם דכדי שינטל בפי הזוג הוא שיעור קטן מכדי לכוף כו' ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

שם גמ' ותגלחתן מצוה פשיטא מהו דתימא משום עבורי שער ואפי' סך נשא קמ"ל והקשו התוס' ז"ל דמסיפא שמעינן לה וכולן שגלחו שלא בתער וצ"ל דאי מההיא הוי אמינא מאי שלא בתער שלא כעין תער שלא העביר מעיקרו אבל בעינן תער אפילו סך נשא עכ"ל. וא"כ ק"ק לדבריהם ז"ל דילמא לפי האמת הכי פירושא שלא בתער היינו שלא כעין תער אבל כעין תער אפילו בשאר מעבירין יצא' ותגלחתן מצוה אתי למעוטי דוקא סך נשא ומדבריהם נראה דסך נשא הוי בכלל שאר מעבירין וכיון דאימעיט סך נשא ה"ה דבכל מעבירין כעין תער הוא דאימעיטו אבל לא משמע הכי מדקאמר למעוטי סך נשא דווקא והיינו משום דזה וודאי לאו תגלחת הוא דשער ממילא נפיל וסד"א דמשום עבורי שער הוא ואפילו בנשא קמ"ל דבעינן תגלחת דווקא ואפ"ה ה"א דאפילו שלא בתער אלא בשאר מעבירין נמי קמ"ל דשלא בתער נמי לא יצא ולא זו אף זו קמ"ל ומטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל דסך נשא אינו לוקה בנזיר אלא עובר בעשה דגדל פרע והיינו משום דלא קעביד מידי ושער ממילא עבר וכן כתב בא"מ ועי' תוס' י"ט בפ' י"ד דנגעים שכ' דמש"ה תני ותגלחתן מצוה משום דבנזיר תגלחת אינו מעכב ולא ידענא למה הוצרך לזה דהא אתי לאשמעינן דתגלחת מצוה ולא עבורי שער גם מש"כ שם דלא נודע מנ"ל דתער מעכב ג"כ אינו מובן וכי קדשים הוא דבעינן שנה לעכב וכיון דאמרה תורה דווקא בתער ממילא דעיקר מצוה הכי היא וק"ל:

שם גמ' אמר ליה רבא מברניש כו' וליפרוך כו' עיין תוס' בד"ה אין קרבנו בדלות שהקשו ליתי נזיר וניליף במה הצד ממצורע ולוים ע"ש דדבריהם ז"ל מגומגמים בטעיות והקשה בא"מ הא אמרינן לעיל אין דנין קל מחמור ואין זו קושיא דזה הוא מה שתי' התוס' ז"ל שכן כל גופן טעון תגלחת דזה הוא החומר גבי מצורע כמו שפי' התוס' ז"ל לעיל וי"ל עוד כיון דתוך מלאת נאסר אפי' שלא בתער ה"א דאחר מלאת ג"כ סגי אפילו שלא בתער והא"מ ז"ל הקשה למה לי תער בלוים נילף במה הצד מנזיר ומצורע וגם זה לא תיקשי דליכא יתורא דקרא גבי לוים ועוד דשעה מדורות לא ילפינן והא"מ כתב בשם אבן עזרא ז"ל דבלוים לא היה הקפת הראש והשחתת זקן ולא משמע הכי בגמרא דא"כ היכי בעי למילף מצורע מלוים דבתער דילמא שאני התם דלא עבר על לאו דהקפה והשחתת זקן אבל במצורע מנ"ל דשרי לעבור על לאוין אלו אבל מהא דאיצטריך ראשו וזקנו במצורע אע"ג דכתיב וגלח את כל שערו לאתויי דמגלח גם פאת ראשו וזקנו משמע דמכל בשרו לחוד ה"א דחוץ מראש וזקן א"כ גבי לוים מנ"ל דידחה עשה דידהו ל"ת דהקפה והשחתה אע"ג דכתיב והעבירו תער על כל בשרם היינו חוץ מזקן וראש וי"ל דילפינן ממצורע דאתי עשה ודחי ל"ת דראש וזקן ה"נ עשה דלוים דחיא ל"ת. והא דלא ילפינן מעשה דלוים דעשה דוחה ל"ת בעלמא משום דמראשו וזקנו דכתיב גבי מצורע הוא דשמעינן לה אלא די"ל דעשה דלוים ליכא למילף מעשה דמצורע דעשה דלוים אינו שוה בכל אע"ג דלאו דראש וזקן ג"כ אינו שוה בכל מ"מ עשה דמצורע עדיפא דשוה בכל ובאגדה גבי קרח משמע נמי דהעבירו כל שערם כדאיתא שם שלא הכירוהו ובעבור זה הסיתו אשתו למחלוקת ע"ש:

שם גמ' ע"ב האי תנא מעיקרא אמר ללמדו כו' והדר אמר כו' האי לישנא לאו דווקא דהא דאמר לעיל ללמדו ממצורע א"א הוא ברייתא והא דבעי למילף דדינא הוא שקלא וטריא דהש"ס והכי פריך מאי מספקא ליה להש"ס במצורע ובעי למילף מדינא הא בברייתא לעיל משמע דבמצורע פשיטא דבתער ומשני הא רבנן ברייתא דלעיל רבנן דילפי מזקנו דמצורע דליכא למימר דברייתא אתיא כר"א דיליף מראשו ומנזיר דהא ברייתא דלעיל ס"ל דבנזיר חייב בכל המעבירין א"כ מנזיר לא שמעינן דמצורע בתער ובחנם הקשה בזה הא"מ ז"ל ונשאר בצ"ע ע"ש:

שם תוס' בד"ה ומ"ט דרבנן ע"ש שהקשו מנ"ל דאתי למצורע כהן לדחות עשה ול"ת דילמא לא אתי אלא לישראל לחוד דליכא אלא לאו דהשחתה גרידא וכ' דהעיקר לתרץ דלישראל לחוד לא איצטריך דנפק"ל מראשו דאתי לרבנן לדחות לאו דהקפה וע"כ לא איצטריך אלא לכהנים דאיכא עשה ול"ת והוא דלא כמסקנא דשמעתין דאמרינן דלרבנן איצטריך זקנו לאשמעינן דמצורע בתער וא"כ הדק"ל מנ"ל גבי כהן דעשה במצורע דחי לאו ועשה ואמאי לא קאמר הש"ס לקמן דלהכי איצטריך זקנו למידחי עשה ול"ת דלא שמעינן מראשו ונהי דהא לא תיקשי מנ"ל דאתי לכהן דילמא לישראל לחוד ולאשמעינן דבתער די"ל כתי' קמא דקרא סתמא כתיב בין בישראל בין בכהנים אבל מ"מ איצטריך זקנו לגלויי דאפילו עשה ול"ת דחי אבל באמת בכל מקומות דאיתמר האי שמעתא עביד הש"ס צריכותא אחריתא בריש יבמות עביד הש"ס צריכותא דכהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתירות ובשמעתין עביד בש"ס צריכותא לגלויי דמצורע בתער ולקמן בפ' ב' נזירים אמרינן דאיצטריך לעשה ול"ת ועי' תוס' יבמות שם וא"כ ע"כ צריך לומר כתי' קמא של התוס' ז"ל ודו"ק:

שם גמ' יכול אפילו במספרים כו' יכול אפי' במלקט ורהיטני כו' משמע דמספרים מיקרי גילוח אבל אין בו