קרן אורה נזיר פב

אסור כזית בכא"פ משום דכללא דמלתא דהאיסור לא בטיל במין בשאינו מינו וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שכ' דביותר מכזית בכא"פ ג"כ אסור מה"ת משום חצי שיעור ש"מ דלאו משום צירוף הטעם הוא דהוי כזית בכא"פ מה"ת דאי משום צירוף נתינת טעם מנ"ל דאסרה תורה ביותר מכזית בכא"פ דלמא לא אסרה תורה אלא בצירוף טעם מעליא מכזית בכא"פ אבל לא בפחות וכ"ת א"כ אפי' ביותר מס' יאסר ד"ת דהא עכ"פ איכא ח"ש ז"א דהיכא דלא טעים טעמא דאיסורא בשעת אכילתו הוי כמין במינו דלא אסרה תורה אפי' בכזית בכא"פ וכמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש. מ"מ היכא דנתערב יבש ביבש חתיכה בחתיכות וכ"א ניכר לעצמו מותר לאכול מה"ת כ"א לעצמו דכל דפריש מרובא פריש ותלינן דהיתרא אכיל ולא משום דבטיל האיסור לגמרי ודברים אלו עמוקים ורחבים מני ים וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים ז"ל ואני לא כתבתי אלא לביאורא דשמעתין ועיין תוס' פרק גיד הנשה דף צ"ט שהקשו מהא דב' קופות הא טכ"ע דאורייתא ע"ש מש"כ לתרץ דמיירי במין במינו וכדבריהם כאן ולא ידעתי אמאי לא הקשו מהא דמדוכה דוודאי משמע דאיירי במין בשאינו מינו וכמ"ש התוס' ז"ל הכא:

וכבר הקשו ז"ל הכא בשמעתין לעיל בד"ה וכזית בכא"פ כו' הך קושיא ותירצו כנ"ל:

דף לז גמ' וממאי דלמא הוא דאיכא כזית בעינא וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מת"ק כו' וכתבו התוס' ז"ל בד"ה וכ"ת כו' דאי טעם כעיקר אתי לאשמעינן בשאר איסורין נמי ואין זה מובן דלאו דוקא הוא כיון דעיקר קרא בנזיר כתיב ריבויא דמשרת להכי אשמעינן ר"ע הכא להאי דינא ובפסחים שם קאמר הש"ס הכי מאי למימרא דלמא קמ"ל דאפי' ע"י תערובות וצריך לדקדק חילוף הסוגיות בזה ונראה דסוגיא דשמעתין ס"ל דע"י תערובות לא איצטריך לאשמעינן דיין הנבלע בפת לאו טעמא הוא אלא ממש ופשיטא דאסור להכי קאמר דאתי לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית ואע"ג דשיטת התוס' ז"ל לקמן דבאכילה לא פליגי ולכ"ע בכזית מ"מ לא עדיף יין שנבלע בפת כאילו היה בעין דלת"ק דוקא ברביעית ה"נ לת"ק בעינן לצרף כדי רביעית וע"כ צ"ל כן דהא עיקר פלוגתא דת"ק ור"ע לא שמעינן אלא מהא דאמר ר"ע דסגי בכזית אלמא דכשתיה חשבינן לה ולת"ק בעינן כדי רביעית דוקא אבל ר"ע דברייתא דמיירי בהיתר מצטרף לאיסור יש לומר דלרבנן נמי סגי בכזית כיון דע"י צירוף היתר היינו הפת הוא דמחייב גם היין בכלל אכילה הוא וגם זה אינו נראה אלא לרבנן צריך כדי שיעור רביעית כיון דהאיסור הוא יין דשיעורו ברביעית נהי דמצרפינן ליה היתרא מ"מ אינו חייב אלא כשיעורו ובפסחים לא ניחא ליה להש"ס למימר דאשמעינן דסגי בכזית דא"כ לישמעינן ביין לחודיה מאי איריא דקאמר בשרה פתו ביין להכי קאמר דרבותא אחריתי קמ"ל אע"ג דע"י תערובות וכן הוא לשיטת הרמב"ם ז"ל דאיצטריך קרא לכזית בכא"פ אע"ג דממשו של איסור מעורב ולישנא דלצרף כזית היינו לצרפו בכא"פ ועיין תוס' פסחים שם בד"ה ודלמא מיין לחודיה ע"ש ומסיק דמברייתא שמעינן דלר"ע היתר מצטרף לאיסור דאמר מפת ומיין ופרש"י ז"ל שם בפסחים ורבנן פליגי עליה והיינו היכא דלא פשט הטעם בכל הפת דאי פשט בכל הפת לא הוו פליגי רבנן דטעם כעיקר וכן מבואר בש"מ בשמעתין בשם הרא"ש ז"ל כשיטה זו דהיכא דאיכא טעם אין זה בכלל היתר מצטרף לאיסור אלא הכל נעשה איסור וכבר כתבתי בזה בפתיחת הדברים ולפ"ז קשה מאי קאמר הש"ס דלמא דאיכא כזית יין בעינא הא בפחות מכזית סגי אלא דפשט הטעם בכזית פת וחייב משום טכ"ע ואין לומר דבכה"ג חשיב בכלל אכילה ולא הוי פליגי רבנן ואמרי דבעי רביעית דז"א דאטו מה שנאסר מפני הטעם עדיף ממה שנאסר מפני ממשו והיכא דנבלע כזית יין בפת ס"ל לרבנן דבעי רביעית ואם לא נבלע אלא חצי זית בכזית פת לא בעינן אלא כזית וי"ל דא"א לאוקמי להא דר"ע משום טעם כעיקר דא"כ לא שייך לישנא דכדי לצרף כזית ואיזה צירוף שייך הכא כיון דהפת עצמו נעשה איסור:

אלא ודאי בעי ר"ע צירוף מיין לחודיה אלא דאכתי תיקשי לשיטת רש"י ז"ל למה ליה לר"ע לצרף כזית מיין לחודיה הא אפי' ליכא כזית מיין אלא שפשט הטעם בכזית פת נמי ליחייב משום טכ"ע וע"כ משמע מזה כשיטת הראשונים ז"ל דאין ההיתר נעשה איסור ע"י טעם אלא צריך שיהיה טעם מכזית איסור ונראה דבזה נמי תליא מחלוקת אחריתא אי יין שנבלע בפת בכלל טעמו של איסור הוא או ממשו דלשיטת רש"י ז"ל דאפילו חצי זית יין שנתן טעם בכזית פת חייב שפיר מיקרי טעמו ולא ממשו דהא ליכא ממשו של איסור אלא חצי זית ואפ"ה חייב משום טעמו בכזית אבל להך שיטתא דבעינן שיהיה טעם מכזית איסור א"כ יין שנבלע בפת ודאי לאו טעם מיקרי אלא ממשו של איסור וכי איצטריך קרא לטעם בעלמא כמו שרה ענבים במים וכבר כתבתי בזה ועוד יתבאר בשמעתין לקמן. ובירושלמי בשמעתין איתא על הא דר"ע דמתני' אם יש בו כדי לצרף כזית חייב אמר ר' חנינא והוא דשרייה בכזית יין ופי' הפ"מ דאתי לאשמעינן דוקא יין ולא מזוג ואין זה נראה דמזוג מאן דכר שמיה והתם לקמן מלתא אחריתא היא במזוג שם ונראה יותר דר"ח אתי לאשמעינן דדוקא אם שרה אותו בכזית יין וכדאמרינן הכא לתנא דמתניתין דלמא איכא כזית יין:

תוס' בד"ה טכ"ע מנ"ל כו' דטפי מסתבר לאוקמי לטכ"ע כיון דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין הוכפלו דבריהם ז"ל כאן דטכ"ע לשיטתם הוא נזיר ששרה פתו ביין כיון שאינו בעין לא חשיב אלא טעם וכבר דקדקתי לעיל א"כ רבנן דילפי ממשרת טכ"ע אמאי שינו ונקטו במלתייהו ענבים ששרה אותן במים ולא נקטי להך דר"ע גופא שרה פתו ביין וי"ל דמשמע להו הכי מדבעי למילף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא ואסור וסתמא דגמרא משמע דבין בבשר בין בחלב אין אסורין אלא משום טעם בעלמא וכמו שכתב רש"י ז"ל בע"ז גבי הא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו ע"ש והתוס' ז"ל כתבו שם דכשאוכל הבשר הרי הוא אוכל ממשו של איסור כדאיתא פרק כל הבשר דף ק"ח משמע מדבריהם לחלק בין חלב שנבלע בבשר דהוי כממש והא דאמרינן הכא דבשר וחלב הוא טעמו ולא ממשו היינו החלב שאין בו אלא טעם בשר וכן כ' המפרשים בכוונת דבריהם אבל לשונם לא משמע הכי' מש"כ דכשאוכל הבשר הוא אוכל ממשו של איסור ומאי אריא כשאוכל הבשר הא בכל איסורין כן כמו יין שנבלע בפת גם מש"כ כדאיתא פרק כל הבשר דף ק"ח לא מצאתי שם מבואר כן ואדרבה הש"ס קרי לה התם טעמו ולא ממשו ועיין מעדני יו"ט פרק גיד הנשה ובב"י סי' צ"ח אבל לפי מש"כ לעיל נראה דשפיר מיקרי טעמו ולא ממשו בין הבשר בין החלב כיון דנאסר הבשר אפי' במעט חלב כדתנן התם במתניתין ע"כ היינו משום דטעם החלב יש בכל החתיכה דאי משום ממשו של החלב ליבטל בחתיכת הבשר וע"כ עיקר איסורו מפני פשיטת טעמו לחוד אבל בעלמא כגון נזיר ששרה פתו ביין דמחייב על כזית היין שנבלע בו שפיר הוי טעמו וממשו. והיינו דאמר אביי התם אמתניתין דטיפת חלב ש"מ דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי לאו דאורייתא מנ"ל דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב דילמא אפילו לא נתנה טעם נמי אסור אלא דיש לדקדק התם בהא דמסיק אביי דאי דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפילו בלא נתינת טעם נמי לדידיה דלא ס"ל הך דדרך בישול אסרה תורה בלא"ה היכי מצינן למילף מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו דאורייתא מנ"ל דבעינן בבשר בחלב נתינת טעם דילמא אפילו בלא נתינת טעם אסרה תורה והיה נראה ליישב בזה פירש"י ז"ל התם שכתב דלאביי חידוש הוא דכל חד לחודיה שרי והקשו התוס' ז"ל התם דהא מסקינן הכא ובפסחים דזה לאו חידושא הוא ומידי דהוי אכלאים כו' אבל לפי הנ"ל ניחא דוודאי לרבא דיליף מדרך בישול דבעינן נתינת טעם שפיר מצינן למילף בעלמא מבשר בחלב ולא מצי למימר דחידוש הוא באיסורים משום דכל חד לחודיה שרי דאשכחן איסור כה"ג בכלאים אבל לאביי דלא יליף דרך בישול שפיר קאמר דאי מדרבנן דלית לן קרא אחרינא ומבשר בחלב ליכא למילף דחידוש הוא כיון דכל חד לחודיה שרי ומנ"ל דבעינן נתינת טעם אדרבה מידי דהוי אכלאים דנאסר בתערובות כ"ש וה"נ בבשר בחלב אלא ש"מ דטעמו ולא ממשו דאורייתא בעלמא מקרא אחרינא ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים ושפיר ילפינן מינה לבשר בחלב דלא נאסר ג"כ אלא בנתינת טעם ולא בכ"ש ויתיישב בזה קושית התוס' בפסחים שם בד"ה ורבנן תימא לרשב"א כו' לאביי למה להו לרבנן למילף בק"ו מנזיר נילף מבשר בחלב כיון דס"ל דלאו חידוש הוא ולפי הנ"ל ניחא דאביי נמי ס"ל דמבשר בחלב לא גמרינן כיון דלא כתיב גביה נתינת טעם י"ל דחידוש הוא כמו כלאים ובתערובות כ"ש נאסר והא דקאמר ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא היינו מעלמא וכיון דבעלמא דאורייתא ממילא אמרינן דבשר בחלב ג"כ לא נאסר אלא בטעמא כן היה נראה נכון אבל לא משמע כן מד' רש"י ז"ל שם בד"ה אי חידוש הוא כו' שכתב שם אלא לאו חידוש הוא דאהכי קפיד רחמנא ומידי דהוי אכלאים והא דלא נאסר אלא בנתינת טעם ילפינן מזרוע בשילה כיון דלאו חידוש הוא משמע מדבריו דלמסקנא ס"ל לאביי דלאו חידוש הוא אלא דאכתי קשיא ליה נהי דלאו חידוש הוא דומיא דכלאים אכתי מנ"ל דאינו נאסר אלא בנתינת טעם דילמא אפילו בכ"ש דומיא דכלאים להכי כתב כיון דלאו חידוש הוא ילפינן מזרוע בשלה אבל אין זה מוכרח חדא דילפותא מזרוע בשלה אינה אלא אסמכתא וכמש"כ התוס' ז"ל בפ' גיד הנשה ועוד כיון דהא דלאו חידוש הוא היינו משום דהוי דומיא דכלאים אכתי מנ"ל דטעם כעיקר ואינו נאסר אלא בנתינת טעם דילמא אפילו בתערובות כ"ש דומיא דכלאים וצ"ע:

גמ' יליף מבשר בחלב אין לדקדק מכאן כשיטת רש"י בפסחים דהיכא דאיכא טעמא אפילו ליכא טעם של כזית של