קרן אורה נזיר פא

שרבה על האיסור ובין מב"מ ואין בו נתינת טעם דאינו מצטרף אלא כשההיתר שוה לאיסור צ"ע מנ"ל חילוק זה כיון דלא ס"ל השתא טכ"ע לחייב על ההיתר לחוד וא"כ מ"ש דבמין בשא"מ אין האיסור מתבטל אפי' ברוב היתר ובמין במינו בטל ההיתר וצ"ל דהתוס' אזלי בזה לשיטת דבריהם לעיל דאביי נמי ס"ל טכ"ע אלא דלא מחייב דוקא אם אוכל כזית טעם בבת אחת אבל אינו בטל ברוב היתר וכיון דלא בטיל מצטרף נמי ההיתר אע"פ שהוא הרוב והר"ש ז"ל שם בטבול יום לא ניחא ליה לאוקמיה הך דקופות במין במינו דא"כ מאי פריך לרב דימי הא מב"מ לכ"ע בטיל ברוב וכזית בכא"פ לאו דאורייתא וכמו שהקשו התוס' ז"ל לקמן וחילק שם במין בשאינו מינו דאם העירוב הוא דרך נתינת טעם כמו כותח ומקפה ומדוכה מצטרף אפי' רוב היתר אבל קופות אע"ג דהוי מין בשאינו מינו כגון קמח שעורים עם קמח חטים דאין בעירוב נתינת טעם אינו מצטרף ברוב היתר וי"ל עוד דאפי' אי נימא דלא ס"ל לאביי טכ"ע השתא מ"מ מסברא בעלמא משמע ליה לחלק דבמין במינו דאין בו נתינת טעם בעינן שלא יהיה רוב היתר אבל במין בשאינו מינו דאיכא נתינת טעם מצטרף אפי' ברוב היתר דהכי משמע מריבויא דמשרת דמרבינן מיניה סתמא שאם שרה פתו ביין חייב ודוחק הוא לומר דקרא לא מיירי אלא בשוין וגם זה לא מסתבר שיצטרף לעולם אפי' משהו איסור בהיתר דא"כ מצינו דברים שאסורים במשהו מה"ת וכמו שכתב המלחמות ז"ל בפסחים אלא מסתברא דכל שיש בו נתינת טעם מצטרף היתר לאיסור ולפ"ז הא דאיצטריך קרא לטכ"ע ע"כ לאו לאשמעינן דלא בטיל דכבר שמעינן לה דלא בטיל מהא דמרבינן דהיתר מצטרף לאיסור ולא איצטריך קרא אלא לאשמעינן דטעמו של איסור כממשו הוא וכמו שהארכתי לעיל בזה אבל אם התערובות הוא בלא נתינת טעם מסתברא דאינו מצטרף אלא היכא דלא נפיש היתרא ולאו משום דבטיל בנפיש היתרא דהא איירינן הכא במין בשאינו מינו וכמו שכתב הר"ש ז"ל ועוד דכבר כתבתי לעיל שיטת הר"ש ז"ל במסקנא שם דאפילו מין במינו לא בטיל וכזית בכא"פ דאורייתא גם במין במינו ואפ"ה אין ההיתר מצטרף היכא דאיכא רוב היתר כיון דלא נתן האיסור טעם בהיתר ולפי שיטה זו צ"ל הא דניחא לאביי מאי דפליגי רבנן בכותח היינו משום דאביי לא אמר אלא לר"ע דהיתר מצטרף אבל רבנן פליגי עליה וכ"כ הר"ש ז"ל שם וכ"כ רש"י ז"ל הכא לחלק בין תבלין דעבידי לטעמא להך דקופה אלא דמש"כ דתבלין משום דעבידי לטעמא לא בטלי אין זה מוכרח דזה מדרבנן הוא ולא היה צריך לזה אלא משום דיש באלו נתינת טעם וכמו שכתבו התוס' ז"ל:

ולשיטת התוס' פסחים וכמבואר מדבריהם לעיל ג"כ ע"ד זה דלר"ע בכל גוונא אינו מצטרף ההיתר אלא אי לא נפיש היתרא אפילו היכא דאיכא נתינת טעם ע"כ צ"ל דלא ס"ל לאביי השתא כלל הא דטעם כעיקר ומין בשאינו מינו נמי בטיל ברוב מה"ת ומש"ה אינו מצטרף אי נפיש היתרא דאל"כ מנ"ל דריבויא דמשרת מיירי דוקא בלא נפיש היתרא כיון דלא בטיל ברוב וי"ל דמ"מ כל שהוא רוב היתר לא מסתבר שיצטרף לאיסור המועט לחייב מלקות וכן נראין הדברים דאטו אם אכל איסור חלק אחד מס' בכזית ונ"ט חלקי היתר יצטרפו לחייבו מלקות אתמהה וכן נראה מהא דזעירי דיליף בשאור דהיתר מצטרף מהא דתני בברייתא חצי מנין דהיינו חצי זית שאור וחצי מצה לשיטת רש"י ז"ל משמע דלא מצרפינן להיתר אלא בשוין אלא דיש לדקדק הא קיי"ל דא"א לצמצם וא"כ בשוין נמי אמאי חייב מלקות דלמא ההיתר רוב הוא ואין כאן צירוף ואי בדאיכא רובא איסור א"כ ממילא בטל ההיתר ברוב ולא איצטריך קרא לזה וי"ל דאפילו ברוב איסור איצטריך קרא לצרף ההיתר דאפילו אם ההיתר בטל מ"מ אינו נהפך לאיסור לחייב עליו מלקות דמ"מ היתרא הוא היכא דאיתיה ועוד יתבאר בזה לקמן בסוף שמעתין גבי חטאת דמוקמינן לה לדידן נמי להיתר מצטרף לאיסור:

בא"ד וא"ת א"כ מה אנו צריכין שאני אומר תיפוק ליה דגם אם נפלה תרומה לתוך חולין בטילה ברוב עכ"ל הדבר תמוה דנהי דמה"ת בטיל ברוב אבל מדרבנן בעינן אחד ומאה. וע"כ לא שרינן לה אלא משום שאני אומר אפילו היכא דאיכא רוב היתר בין אי תרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן והיכא דאין כאן רוב היתר הוא דאיכא נפ"מ דאי תרומה דאורייתא לא שרינן בשאני אומר כיון דספק דאורייתא הוא ואי תרומה דרבנן אפילו בדליכא רוב היתר תלינן לקולא שאני אומר כו':

בד"ה אלא לדידך כו' תימא למאי דאוקמא לפרש במין במינו א"כ מאי פריך לרב דימי כו' וכבר כתבתי דברי הר"ש ז"ל דגבי מין במינו ג"כ כזית בכא"פ דאורייתא וכ' עוד דהכא מיירי גם בשאינו מינו כגון חטין ושעורים וכן כתבו התוס' ז"ל בפסחים אלא דיש לדקדק לפ"ז אביי דניחא ליה היכא דנפישי חולין דאין ההיתר מצטרף הא אפילו אי נפיש היתרא תיקשי נמי לאביי כיון דלא בטיל ברוב א"כ איכא איסורא דאורייתא שמא יאכל ג' זיתים כאחת דאיכא כזית איסור וחייב כמש"כ התוס' ז"ל לעיל ומסתמא דגמ' משמע דסגי בנפישי חולין מעט כל שהוא רוב נגד האיסור וכן יקשה גם למאי שכתבו התוס' ז"ל לחלק דכזית בכדי אכילת פרס חמיר ואפילו במין במינו היה להם להחמיר דאם היה ניכר היה חייב עליו מה"ת מה שאין כן בהיתר מצטרף לאיסור דאפילו אם היה ניכר אין רוב היתר מצטרף והרי לאביי איכא נמי למיחש לכזית איסור דאורייתא וכו' ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים שם שכתב דהא דנפישי חולין הכא משמע אפילו נפישי משהו וליכא אפילו חד בתרי ודבריו ז"ל נפלאים שם כמו שהגיהו עליו שם דחד בתרי לאו דוקא ועוד דהא דלא אמרינן בנפישי חולין דהיתר מצטרף לאיסור הוא ג"כ מטעם ביטול האיסור וכמש"כ התוס' ז"ל:

והקשה בש"מ אי נימא דהך דקופה מיירי במין בשאינו מינו א"כ תיקשי לר"ל דאפילו בדרבנן בעי רביה והכא במין בשאינו מינו לא מהני רביה כיון דאיכא כזית בכא"פ ומ"ט אמרינן שאני אומר ואי מקילינן ע"י רביה מ"ט אסור בלא רביה ותירץ דמ"מ בלא רביה לא מקילינן וכן מוכח מהא דמדוכה דהוי מין בשאינו מינו ואפ"ה אמרינן שאני אומר וכ' עוד שם דבמדוכה אפשר דר"ל נמי לא בעי רביה כיון דתרומת תבלין בכ"מ דרבנן משא"כ תרומה בזה"ז דבזמן הבית מה"ת יש לומר דאפילו רביה לא מהני לר"ל במין בשאינו מינו ולא משמע הכי ביבמות שם בפ' הערל דפריך התם ור"י לא בעי רביה מנטל סאה ונתן סאה דבעינן עד רובו והא שאובין דרבנן משמע דלר"ל ניחא ולפי הנ"ל הא לר"ל ג"כ לא בעינן רביה בדבר שאין לו עיקר מה"ת. והיה אפשר לומר דממדוכה לא תיקשי לר"ל דלכאורה מאי פריך הש"ס ואי כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר דלמא מיירי דליכא כזית בכא"פ אלא דלר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת א"כ כיון דכזית בכא"פ דאורייתא והאיסור לא בטיל א"כ אפילו יותר מכדי א"פ איכא איסור דאורייתא דעכ"פ ח"ש איכא וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת יש לומר דמיירי דליכא כזית בכא"פ דתו ליכא איסור דאורייתא והרמב"ם ז"ל לא כתב בהלכותיו לההיא דמדוכה וי"ל דסמך על ההיא דקופה כיון דאפילו לא רבו אמרינן שאני אומר כיון דבזה"ז תרומה דרבנן ה"ה במין שאינו מינו דאמרינן שאני אומר במידי דרבנן ועי' בתוס' יבמות שם שכתבו דהא דלא פריך שם לר"י ממשנה דתרומה משום דבנפילה אחת דלא אתחזק איסורא אפשר ר"ל נמי מודה דלא בעינן רביה אבל בירושלמי שם איתא דאדינא דמתני' שם אמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ועוד דהכא מא"ל אמאי לא פריך אביי לרב ממתניתין והר"ש ז"ל שם בפ"ז דתרומות כתב דלא פריך אלא מברייתא דאמרינן תרי שאני אומר משמע דבחד שאני אומר כמו במתניתין ניחא ליה לאביי גם אי כזית בכא"פ דאורייתא ואין זה מובן דהא ספיקא דאורייתא היא והיכי מקילינן בזה ולפי מש"כ התוס' ז"ל דהכא מיירי במין במינו ומשום גזירה אטו שאינו מינו הוא דפריך א"ש דבחד שאני אומר מודה אביי דלא גזרינן וא"ש בזה דברי הש"ע ביו"ד סי' קי"א שכתב דבמין במינו גם באיסור תורה סגי ברובא ומדברי הש"ס הכא לפי' התוספות ז"ל משמע דאפילו מין במינו לא מהני רובא באיסור תורה ולפי הנ"ל ניחא דמיירי התם בחד שאני אומר ע"ש בסעיף ד' אבל הר"ש ז"ל בטבול יום לא ס"ל כדברי התוס' ז"ל הכא אלא מוקי לה במין בשאינו מינו או במינו ג"כ כזית בכא"פ דאורייתא א"כ היכי מצינן להקל בחד שאני אומר בספיקא דאורייתא ולכאורה יש לומר בזה דאפילו במין בשאינו מינו שייך בזה ביטול מה"ת דהא ליתא נתינת טעם בתערובות והוי כמו יבש ביבש דבטיל מה"ת אפילו במין בשאינו מינו וכמו שכתבו הראשונים ז"ל ונהי דקמח מיקרי לח בלח וכמו שכתב הש"ך ז"ל להוכיח מדברי התוס' ז"ל בפסחים מ"מ כיון דאין נתינת טעם בתערובות לא הוי עדיף מיבש ביבש דהא טעמא דיבש ביבש בטל באינו מינו היינו משום דלא אמרה תורה דלא ליבטיל אלא בנותן טעם אבל לא ביבש וא"כ ה"ה קמח בקמח כיון דליכא נתינת טעם ליבטיל אלא דז"א אלא להנך דס"ל טכ"ע דאורייתא בלא אכילת פרס או אפילו לשיטת הר"ח דבעינן כזית בכא"פ מ"מ כיון דלקי אכזית מתערובות ש"מ דלא אסרה תורה אלא היכא דאיכא טעמא אבל לא ביבש ביבש דליכא טעמא אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דכזית בכא"פ אסרה תורה היינו מן האיסור עצמו ואמרה תורה דאין האיסור בטל א"כ אפי' יבש ביבש מנ"ל דהאיסור בטל מה"ת במין בשאינו מינו. הן אמת דמלשון הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מא"ס ובפ"א מהל' חו"מ משמע דאיסור כזית בכא"פ ד"ת הוא בתערובות בנתינת טעם כמבואר שם הלכות אלו בפרט אבל צ"ע מנ"ל הא דבעינן תרתי ואולי דמשמעות המקראות דמרבינן מינייהו כזית בכא"פ הכי הוא כמו משרת וכן כל מחמצת דכתיב גבי חמץ:

והיה נראה לומר בזה דאפילו אי נימא דבלא נתינת טעם ג"כ