קרן אורה נזיר פ

ופוטר בנוקשה. אבל בתערובות מחייב שפיר דילפינן בק"ו מנזיר וס"ל בכל האיסורין דהיתר מצטרף:

ובעיקר דברי ר"י בטבול יום יש לדקדק דאמר בד"א כשהיה גוש בקערה אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור מפני שהוא רוצה בפיזורו פתח בקערה וסיים במדוכה והיה נראה דבקערה בכל גוונא הוי גוש אחד אע"פ שהן מפוזרין דהמקפה מחברן ועושה אותן גוש אחד אבל כשהוא במדוכה דאין להם חיבור ע"י מקפה טהור אבל מדברי הרא"ש ז"ל נראה דאין חילוק בין קערה למדוכה וכמו שכתבתי לעיל:

ואפשר לפרש דברי ר"י לשיטת התוספות ז"ל דר"י קאי ארישא דהשום מועט וכשהוא גוש בקערה היינו כשהוא במקפה פסל מקום מגעו ע"י צירוף היתר לאיסור או דאיכא כזית בכא"פ אבל כשהוא מפוזר במדוכה ואין צירוף היתר אפי' מקום מגעו טהור דליכא כביצה וז"א אלא לשיטת ר"ת ז"ל דבעינן לטומאה ג"כ צירוף היתר אבל לשיטת ר"י ז"ל דלענין טומאה לא בעינן צירוף דפחות מכביצה נמי מקבל טומאה מדאורייתא והא דאיצטריך לצירוף היתר היינו כדי שלא יתבטל אגב המקפה א"כ במדוכה ודאי מקום מגעו טמא וכן לשיטת רש"י ז"ל ועדיין צ"ע בזה:

ע"ב תוס' בד"ה וכזית בכא"פ דאורייתא כו' וכ' דודאי מודה אביי בשיעור כזית בכא"פ בלא תערובות וכמתני' דכריתות אלא כשהוא מעורב ס"ד דאביי דלאו דאורייתא הוא ולפרש"י ז"ל דמיירי כשהוא מעורב ממש א"ש דס"ל לאביי דבטל הוא בהיתר אפי' איכא כזית בכא"פ אבל לפר"ת ז"ל דמיירי הכא כשהוא בעין ולא נתערב אלא נראה צף על המקפה א"כ היכי ס"ד דאביי שלא יצטרף בכא"פ כיון שהוא בעין בלא תערובות ולזה כתב וכיון דאפי' אם היה מלקט ואוכלו בעין לא היה מיחייב וכשיטתם דאין דרך אכילה כ"ש כשאוכלו עם המקפה כיון דאין ההיתר מצטרף. ודבריהם ז"ל מגומגמים ויש בהם חסרון אבל כוונתם כמ"ש ומטעם זה הוכרחו לסברתם דאינו לוקה אם ליקט האיסור ואכלו:

בא"ד ומ"מ קשה לרשב"ם כו' תיפוק ליה משום טעם כעיקר כיון דאפי' הטעם אינו מתבטל כ"ש הכא דהעיקר אינו מתבטל ותי' דלסברת אביי השתא בטעם כעיקר ג"כ לא יתחייב אלא אם אוכל לטעם כזית בבת אחת וכבר כתבתי לעיל לדקדק במה שנראה מדבריהם דלאביי אם אכל דבר המעורב בבת אחת מודה דחייב דלענ"ד צ"ע בכל שהוא חייב כשאוכלו בבת אחת ודאי חייב נמי בכא"פ וכיון דלאביי נמי אינו מתבטל ברוב היתר אם אוכלו בבת אחת מ"ט לא יצטרף גם אם אוכלו בכא"פ ונהי דבתערובת כזית בכא"פ י"ל כיון דא"א שיאכל בבת אחת כ"כ וכיון דא"א שיתחייב ע"י אכילתו בבת אחת פטור נמי כשאכלו בכא"פ:

אבל היכא דיכול לאכול בבת אחת ובגוונא שכ' שהבליע כזית יין בשני זיתים פת כיון דאם אכלו בבת אחת חייב לא ידענא טעמא לפטור אם אכלו בכא"פ כיון דביטול לא שייך בהא וצ"ל דסברא בעלמא הוא דבתערובות צריך שיאכל בבת אחת דוקא אבל מלתא בלא טעמא הוא והתוס' ז"ל לקמן בד"ה שרה ענבים כתבו דאביי לא ידע השתא מברייתא דמוקי לה למשרת לטעם כעיקר עיי"ש:

וסלקא מסקנא הכא דהא דהשום והמקפה מיירי דאיכא כזית בכא"פ וקצת קשה על הרמב"ם ז"ל שלא ביאר זאת בפ"ח מהל' טומאת אוכלין אלא כתב למתניתין סתמא:

בד"ה א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כו' ולדידיה ניחא דהא דמקפה אתי כר"א דדריש כל דהיתר מצטרף לאיסור אבל רבנן דלא דרשי כל פשיטא דפליגי אבל רב דימי דאמר דלוקה לר"י מסברא ולא אשכחן בזה דפליגי תנאי משמע מדבריהם ז"ל דהא דבעי אביי למימר דבכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור היינו לר"א דאמר בחמץ היתר מצטרף ואין זה מובן דמחמץ היכי מצינן למילף לשאר איסורין דלמא שאני חמץ דחמיר ועוד דאביי לרב דימי הוא דקאמר הכי דאמר בשם ר' יוחנן חוץ מאיסורי נזיר לחוד אבל כוונתם ז"ל כמש"כ בפסחים דמנזיר לא שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דלא נפיש היתר וכגרסת הש"ס לקמן לר"א דמרבי בחמץ נמי דהיתר מצטרף וע"כ אתי אפי' היכא דנפיש היתר דאל"ה לא איצטריך קרא דמנזיר שמעינן וס"ל לאביי כיון דכבר שמעינן בכל האיסורין דהיתר מצטרף בק"ו מנזיר כיון דגלי רחמנא בחמץ לר"א דאפילו היכא דנפיש היתר מצטרף ה"ה בכל האיסורין וההיא דמקפה אתי כר"א דהיתר מצטרף אפילו היכא דנפיש היתרא והשתא א"ש נמי הא דפליגי רבנן בכותח כיון דלא דרשי כל לא שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור היכא דנפיש היתרא. אלא דאכתי לא הוי צריכי לזה לאוקמי הא דמקפה כר"א לשיטתם דמיירי כשהוא בעין א"כ לא חשיב נפיש היתרא וכמו שכ' הרא"ש ז"ל שם בפ"ב דטבול יום דיכול לאכול מקצת מזה ומקצת מזה ע"ש:

ובעיקר סברת התוס' ז"ל דלר"א איתרבי בחמץ אפי' אי נפיש היתרא דלהיכא דלא נפיש היתרא מנזיר ילפינן א"כ מאי קאמר הש"ס לקמן דנזיר וחטאת הוי ב' כתובים ואמאי לא נימא ג"כ דקרא דחטאת אתי לאשמעינן אפי' היכא דנפיש היתרא ולא הוי ב' כתובים ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין אי"ה:

אבל עוד כתבו התוס' ז"ל התם בפשיטות דאליבא דאביי ניחא הא דפליגי רבנן בכותח דע"כ לא בעי אביי למימר דהיתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין אלא לר"ע דדריש משרת להיתר מצטרף לאיסור וילפינן שאר איסורין מנזיר אבל לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר לא ס"ל כלל דהיתר מצטרף והיינו רבנן דכותח:

וי"ל עוד לפי מה שכתבתי לעיל בשם בעה"מ ז"ל דלרבנן איכא מיעוטא בחמץ דאין היתר מצטרף מדאימעיט מכרת ה"ה דאימעיט מלאו בלא"ה א"ש לאביי הא דפליגי רבנן בכותח דבחמץ איכא מיעוטא אבל לרב דימי דמשום כזית בכא"פ אתאן עלה ומסברא בעלמא א"כ גם גבי חמץ לא מסתבר למעוטי כזית בכא"פ אפי' מכרת ומ"ט פליגי רבנן עליה דר"א אבל כבר כתבתי דלפי מאי דס"ל לאביי השתא דבכל האיסורין היתר מצטרף ה"ה דבחמץ היתר מצטרף דאל"ה מנ"ל למילף מנזיר נילף מחמץ דאינו מצטרף ודו"ק:

בד"ה הנח לכותח הבבלי כו' ונראה דאי מתרמי הכי מודו דחייב אלא דבהכי לא איירי וא"א לומר כן לשיטת הראשונים ז"ל דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לוקה על כזית ממנו וכמו שהביא הרא"ש ז"ל שיטת הר"ר חיים בפ' גיד הנשה דא"כ אכתי תיקשי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כיון דאיכא תערובת כזית בכא"פ. אלא אפי' לפרש"י ז"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ואין זו אכילה מ"מ לילקי עליה בכזית לכ"ע כיון דאיכא תערובת איסור כזית בכא"פ דהא סברת הר"ח כתב הרא"ש ז"ל דמסתבר דלא אתרבי טכ"ע אלא היכא דאיכא איסור כ"כ כזית בכא"פ וא"כ בכותח הא יש בו איסור כזית בכא"פ ומאי איכפת לן אם אין דרך לאוכלו כאחת וי"ל דע"כ לא כתב הר"ח ז"ל דלוקה בכזית מן התערובות אלא היכא דאיכא טעם ג"כ והיכא דאיכא ממשו של איסור כזית בכא"פ וטעמו ג"כ לוקה על כזית לחוד אבל הכא בכותח ע"כ צ"ל דלא הוי טעם גמור אלא קיוהא בעלמא וכמו שכתב הטור בא"ח סי' תמ"ב מש"ה אינו לוקה לרבנן אלא היכא דאכל כזית איסור בכדי אכילת פרס וכותח אין דרך אכילתו בכך ומש"ה פטרי רבנן. אלא דא"כ לא דמי הך אכילת פרס דאתמר גבי שום ושמן לאכ"פ דאתמר גבי כותח דגבי כותח אינו לוקה אלא באוכל כזית איסור בכא"פ וגבי שום ושמן לוקה בכזית מן התערובות לחוד כל שיש כזית איסור בכא"פ דהתם ודאי איכא טעם שום ושמן במקפה. ועוד דא"כ מאי פריך אביי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח דלמא דוקא בשום הוא דקאמר רב דימי דכזית בכא"פ דאורייתא משום דאיכא נמי טעמא וטעם כעיקר אבל בכותח דליכא טעמא דלמא מודה רב דימי דכזית בכא"פ לאו דאורייתא דכיון דליכא טעמא מיבטיל בטיל:

בד"ה אית ספרים דגרסי כו' כאן שינו בדבריהם דאביי מוקי הך דמקפה כר"א וכמו שכתבתי לעיל בכוונת דבריהם והקשו אמאי לא משני הכא דאתיא כרבנן דפליגי בכותח וס"ל דאין היתר מצטרף היכא דנפיש היתרא ותי' דלא ניחא ליה לאפלוגי תרי ברייתא וכן הגיה הא"מ ז"ל' ואין זה מובן דהא דשום ומקפה מתני' היא בטבול יום והך דמדוכה ברייתא היא ואמאי לא ניחא ליה לאוקמי הא כר"א הא כרבנן ומ"ש דהך דשתי קופות לקמן משני הכא דאיירי בנפישי חולין אע"ג דשניהם מיירי מענין אחד הך דמדוכה והך דקופה ובהני תרתי דמדוכה ומקפה דלא מיירי כלל מענין אחד לא ניחא ליה לאפלוגי ונראה דלשיטה זו לא גרסינן הך קושיא דאלא מאי כו' לא בכותח ולא במקפה וכי משני בתר הכי בקופה דלאביי ניחא משום דנפישי חולין הך שינויא קאי נמי אכותח ומדוכה וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בפסחים שם ועיין מהרש"א ז"ל שם אבל דבריהם הכא שכתבו לקיים גירסא זו ע"ד שיטה זו אינו מובן וכמש"כ ולקמן בד"ה שתי קופות יבואר בדבריהם שיטה אחרת:

בד"ה שתי קופות כו' והקשו דא"כ דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור לאביי אלא כשהאיסור שוה עם ההיתר א"כ הא בכותח נפיש היתרא ע"כ כוונת קושיתם ז"ל דא"כ מ"ט דר"א דאמר דהיתר מצטרף לאיסור בכותח הא נפיש היתרא ודבריהם אלו הם שיטה אחרת דלא כמש"כ לעיל דלר"א לא איכפת לן אפי' נפיש היתרא מצטרף אלא דהשתא ס"ל דלכ"ע לא מצרפינן היכא דנפיש היתרא ולזה הקשו מ"ט דר"א בכותח ועוד הקשו במדוכה דפריך אלא מאי. לישני נמי הכי ותי' דבמקום שיש נותן טעם כמו כותח ומדוכה אז ההיתר מצטרף אע"פ שהוא רבה משא"כ בב' קופות שאינו בנותן טעם היכא דנפיש היתרא ודאי בטיל האיסור והא דלא הקשו הכא ממקפה דאמר אביי דהיתר מצטרף והא נפיש היתרא וי"ל דניחא להו במקפה לשיטתם דמיירי כשהוא בעין וכמש"כ לעיל דלא שייך בזה נפיש היתרא אבל עיקר סברתם לחלק בין מין בשאינו מיגו דאיכא נותן טעם דבזה מצטרף ההיתר. אע"פ