קרן אורה נזיר עט

דבריהם ז"ל דרש"י בפסחים פי' דפריך מטעם ביטול דדימוע דרבנן הוא ואפילו מקום מגעו אמאי פסל ואמר ר"י הואיל וזר לוקה עליו בכזית ומשום דהיתר מצטרף לאיסור ובאיזה מקום שנגע פסל מקום מגעו כיון דמיירי במעורב ודחי ליה רב דימי לא משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס וכיון דשם תרומה עלה לענין מלקות ה"נ לענין לפסול מקום מגעו והתוס' ז"ל הקשו עליה מהא דתנן בפ"ד דטבול יום בעיסה שנדמעה בתרומה דלר"מ לא פסל אפילו מקום מגעו ולר"י ור"ש פסל את כולו אלמא דבמעורב לא מחלקינן בין מקום מגעו לשאר התבשיל או העיסה ופי' ר"ת ז"ל דמיירי כשהן בעין ומפוזרין כמקפה וכי פריך מקום מגעו אמאי פסל היינו משום דליכא כביצה במקום אחד ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה ואמר ר"י הואיל וזר לוקה בכזית לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור וכיון דהיתר מצטרף לענין איסור ה"ה דמצטרף לכביצה לקבל טומאה ודחי רב דימי לא משום דאיכא כזית בכא"פ והקשו לקמן בד"ה אמר ליה כו' מאי מהני הא דאיכא איסור כזית בכא"פ מ"מ הא במקום מגעו ליכא כביצה וההיתר אין מצטרף ותי' בדוחק דאם היה מלקט האיסור לבדו ואכלו היה פטור דאין דרך אכילה בכך. ואינו חייב אלא אם אוכלו עם המקפה הרי דההיתר מצטרף קצת לאיסור וה"נ מצטרף לענין טומאה ועיין תוס' ז"ל בד"ה ומשני הואיל כו' שכתבו וז"ל הואיל וזר לוקה בכזית דין הוא להחשיבה ולא יתבטל אגב המקפה ולשון ביטול אינו מובן לשיטתם דמיירי כשהוא בעין ומהיכי תיתי שיתבטל וכן כתבו להאי לישנא עוד בסוף דבריהם שם ומשום הך טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב המקפה. וביטול מאן דכר שמיה ועוד דבלא"ה לא תיקשי לימא הואיל ויכול ללקט כזית משם וכי משום זה יקבל טומאה אפי' פחות מכביצה הואיל ויכול לצבור מ"מ השתא מפוזר הוא:

ונראה דדבריהם בזה הוא לפי תי' אחר שכתב הש"מ ז"ל על קושייתם לעיל (וכן פי' הר"י ז"ל בעצמו בתוס' פסחים שם דף מ"ד ע"ש) הא פחות מכביצה נמי מקבל טומאה מדרבנן. ותי' דאי אין טומאה זו אלא מדרבנן היה לו להתבטל אגב המקפה אפי' כשהוא בעין ואמר ר"י דחשיב הוא ולא בטיל אגב מקפה הואיל וזר לוקה עליה בכזית ולפ"ז הקשו שפיר לימא דמש"ה לא בטיל הואיל ויכול לצבור כזית ממנו. ותי' כיון דאין דרך אכילה בכך אין לומר בשביל זה שלא יתבטל וע"כ צ"ל משום דהיתר מצטרף לאיסור ורב דימי משני ליה משום דאיכא כזית בכא"פ ולפ"ז א"ש נמי קושייתם לפר"ת בד"ה אמר ליה דודאי מהני הא דלוקה בכזית בכא"פ שלא יתבטל אגב המקפה וכן מבואר בדברי הר"ש ז"ל לשיטת ר"ת ז"ל דהא דפריך מקום מגעו אמאי פסל היינו משום דבטל אגב המקפה אך לא נראה לו להר"ש ז"ל שיטת ר"ת ז"ל דמיירי כשהן בעין מהך קושיא דאמאי לא קאמר הואיל ויכול ללקט ממנו כזית ודוחק הוא לומר דאין דרך אכילה בכך ובאמת דבר תימה הוא לומר דאם ליקט כזית איסור ואכלו לא יתחייב. וגם מי הכריחם לזה דאינו לוקה אם אכל הא סגי בזה דאין דרך לאוכלו כך ומש"ה לא חשיב ובטיל אגב המקפה אבל אם ליקט ואכלו למה לא יתחייב כיון שאכל כזית איסור ולקמן בתוס' בד"ה וכזית בכא"פ כו' יבואר מה שהכריחם לזה:

אבל לפי מש"כ כאן דלשון פסל משמע מדאורייתא וע"כ היינו משום דמצרפינן ההיתר וכס"ד דאביי או משום דאיכא כזית בכא"פ ובזה ג"כ ההיתר מצטרף וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה א"נ ולפי שיטה זו ע"כ צ"ל דאינו חייב אם ליקט האיסור ואכלו דאל"ה לא משני מידי בהא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס:

והר"ש ז"ל קיים פי' רש"י ז"ל דמיירי במעורבין ומה שהקשו התוס' ז"ל מעיסה שנדמעה דלמר פוסל את כולו ולמר אינו פוסל כלל תי' שם דיש לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו לר"מ דס"ל בעיסה דאינו פוסל כלל היינו משום דמין במינו לכ"ע בטיל ולרבי יוסי ור' שמעון דאמרי דפסל את כולו איכא למימר איפכא דמב"מ חמיר וכמש"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דטבול יום דאיכא מ"ד בעלמא דמין במינו לא בטיל אלא דלפ"ז קשיא לי דבנדה פ' יוצא דופן מייתי ברייתא דר"מ ור' יהודה אמרי דאינו נפסל בטבול יום ולר' יהודה הא מין במינו לא בטיל וחמיר ממין בשאינו מינו ואמאי אינו נפסל כלל אפילו מקום מגעו וכן יקשה מאי דקרי לה התם דימוע דרבנן לר"י ג"כ וכמש"כ רש"י ז"ל התם והא לר"י מדאורייתא לא בטיל ועי' תוס' שם דף מ"ז בד"ה אתי דימוע דרבנן מש"כ בזה והתוס' שם בד"ה ואינה נפסלת בטבול יום הקשו ג"כ מהא דמקפה דפסל מקום מגעו ותי' דהתם מיירי בגוש בקערה והיינו כשיטתם הכא דמיירי כשהוא בעין אלא דמש"כ דהא דפסל מקום מגעו מיירי כשהוא גוש בקערה אינו מובן דר' יהודה הוא דאמר הכא בסיפא דמתניתין דאם היה שום מרובה הולכין אחר הרוב ופסל את כולם ועלה קאמר ר"י דוקא כשהוא גוש בקערה אבל כשהוא מפוזר במדוכה טהור ופי' הר"מ והר"ש ז"ל דלא פסל אלא מקום מגעו אבל רישא ע"כ מיירי כשהן מפוזרין במקפה וכמש"כ התוס' ז"ל כאן ולהכי פריך אמאי פסל מקום מגעו הא ליכא כביצה במקום מגעו ואי מיירי כשהכל גוש אחד לא הוי פריך מידי ובאמת לפשטא דמתניתין מיירי רישא נמי כשהוא גוש בקערה דאי במפוזר א"כ מאי קאמר התם ואם היה השום מרובה הולכין אחר הרוב הא במפוזר אפילו השום מרובה אין הולכין אחר הרוב ולא בטיל המקפה וכדאמר ר"י אימתי כו' אבל אם היה מפוזר במדוכה טהור וכמו שפי' הרא"ש ז"ל שם בפ"ב דטבול יום דבעינן תרתי שיהיה רוב וגוש בקערה וא"כ רישא ע"כ מיירי כשהוא גוש בקערה ותיקשי לדברי התוס' ז"ל הכא שפי' דמיירי כשהן מפוזרין. וכן פרכת הש"ס והא לא הוי כביצה לא יתיישב לפ"ז וכנ"ל:

ואע"ג דיש לומר דהש"ס פריך שפיר במקום מגעו הא לא הוי כביצה דנהי דהכל גוש אחד בקערה מ"מ לא פסל אלא מקום מגעו ובמקום מגעו ליכא כביצה אבל לפ"ז לא הוי צריך למימר דטעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור אלא משום דיכול לאכול האיסור בבת אחת אלא ודאי משמע דאיירי במפוזר וכמו שכתבו התוס' ז"ל ומפשטא דמתניתין לא משמע כן וצ"ל דרישא דמתני' כשהשום מועט משמע ליה להש"ס דמיירי בכל גוונא בין כשהוא גוש בין כשהוא מפוזר ומש"ה איצטריך לטעמא דהיתר מצטרף לאיסור. וא"כ דברי התוס' ז"ל בנדה שכתבו דמיירי דוקא כשהוא גוש בקערה אינו מדוקדק ועדיין צ"ע:

ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים שדקדק על דברי התוס' ז"ל שכתבו דמיירי כשהוא בעין דלאו בעין ממש קאמר דא"כ לא הוי אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור לשיטת התוס' ז"ל דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא ע"י תערובות וכבר כתבתי לעיל דנראה לי דבאכילת איסור מודו התוס' ז"ל דבכל גוונא מצטרף ההיתר דבשעת אכילה מתערב הוא:

ויש לדקדק עוד לשיטת התוספות ז"ל דאביי דייק דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין מדפסל מקום מגעו אע"ג דלא הוי כביצה. א"כ יקשה לאביי מאי טעמא דר' יהודה דאמר בשום מרובה אם היה מפוזר במדוכה טהור והיינו דלא פסל אלא מקום מגעו. ואמאי הא לר"י לא מצינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין דהא בחמץ ס"ל דלא מצטרף וכמש"כ לעיל בשם התוס' מנחות וא"כ מנ"ל למילף בשאר איסורים דהיתר מצטרף לאיסור מנזיר נילף מחמץ איפכא דאין היתר מצטרף והפני יהושע ז"ל בפסחים שם הקשה כנ"ל היכי בעי אביי למימר דלר' יוחנן בכל איסורין היתר מצטרף לאיסור והיינו משום דילפינן כולהו מנזיר והא ר"י משמע דס"ל דבחמץ אין היתר מצטרף דלא אמר אלא חוץ מנזיר וא"כ מנ"ל למילף בשאר איסורין מנזיר נילף מחמץ דאין מצטרף ונראה דלא קשיא דודאי אביי דבעי למימר דבכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור לר"ע דמרבי מנזיר ה"ה דס"ל דבחמץ ג"כ היתר מצטרף אפילו למאן דלא דריש כל דאיכא למילף בק"ו מנזיר דהא מיעוט מפורש ליכא בחמץ אלא דמסברא אמרינן דאין היתר מצטרף וכיון דבנזיר איתרבי ק"ו בחמץ דמיעוט דכי כל אוכל חמץ בכרת הוא דכתיב ואע"ג דהר"ן ובעל המאור ז"ל כתבו שם בפ' אלו עוברין דרבנן דאמרי על עירובו בלא כלום לאו מסברא הוא דאמרי הכי אלא מדאימעיט מכרת ה"ה דאימעיט מלאו והוכרחו לזה דאי מסברא בעלמא קאמרי א"כ מיעוט בכרת למה לי ע"ש בבעה"מ ז"ל אביי ע"כ לא ס"ל הכי דלא מסתבר למעוטי חמץ דחמיר שלא יצטרף ההיתר ובנזיר דקיל יצטרף ומש"כ הבעה"מ ז"ל שם דאי לאו מיעוטא ה"א דהוי כמו נתחמץ על ידי דבר אחר דבלאו לא הבנתי דא"כ מנ"ל דלר"א טעמא משום דהיתר מצטרף לאיסור דלמא משום דהוי כנתחמץ ע"י דבר אחר אלא ודאי דלרבנן לא איצטריך קרא למעוטי ומסברא בעלמא אינו עובר עליו ומיעוט דכתיב גבי כרת ע"כ לא דרשי ליה כלל ועי' מהרש"א ז"ל בפירש"י בד"ה לענין כרת מש"כ שם ועי' עוד שם בדבריו ז"ל בדברי התוס' בד"ה מאן תנא שתמה על דבריהם שכתבו דלרבנן בנוקשה אפילו איסורא ליכא ומנ"ל הא בתערובות גם לרבנן איכא איסורא וכן בנוקשה לר"י ע"ש ואין דבריו מוכרחים דהא דאיכא איסורא לרבנן בתערובות הוא משום דעכ"פ איכא חצי שיעור וכמש"כ הר"ן ז"ל שם אבל נוקשה ודאי אין בו אלא איסור דרבנן אבל מה"ת מצה מעלייתא היא ונהי דלא הוי מצה מעלייתא מ"מ חמץ לא הוי אי לאו קרא ושפיר הקשו בלחמי תודה מנ"ל דהוי חמץ והרבה יש להאריך בזה וגם יש מקום עיון בפלוגתא דר"נ ור"י אי נוקשה חמיר אי תערובות חמיר ואם יעזרני ה' בסוף שמעתין אבאר עוד בזה:

וחוזר אני לענין הראשון דע"פ הדברים הנ"ל יש ליישב גם מה שהקשיתי לשיטת התוס' ז"ל בטעמא דר' יהודה אם היה מפוזר דפוסל מקום מגעו הא לית ליה היתר מצטרף לאיסור בתערובות חמץ כיון דלא דריש כל דלשיטתיה דאביי השתא דילפינן כל האיסורין מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור נהי דלא דריש ר"י כל