קרן אורה נזיר עז

איצטריך קרא וכן משמע מהא דבעינן למילף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא ואסור וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש קצת דלגוף האיסור שנתערב כבר שמעינן לה מחמץ דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לא בטיל וע"כ קרא דמשרת אתי לטעם כעיקר ומהיכי ילפינן לה להאי דינא דטעם כעיקר הוא פלוגתא דתנאי ר"ע יליף לה מגיעולי עכו"ם ורבנן ילפי לה ממשרת דגיעולי עכו"ם חידוש הוא ומשמע דלמאן דס"ל טעם כעיקר לוקה על כל כזית מן התערובות כיון דאיכא טעמא דאיסורא דאי דווקא דאיכא טעמא של כזית איסור בכא"פ א"כ מנ"ל לאסור עד ששים. כל זמן דאיכא טעמא הא בזה וודאי לא אמר ר"י דח"ש אסור מה"ת דאין זה בכלל חצי שיעור כיון דכל שההערובות גדולה יותר הטעם קליש יותר ומנ"ל דאסרה תורה בכה"ג וכן מוכח לר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם וא"כ לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת אמאי נאסרו גיעולי עכו"ם הא בשיבשלו בכליהם וודאי לא יהיה כזית בכא"פ אלא וודאי טעמא דאיסורא בעלמא אסרה תורה כעיקרו ולמאן דיליף ממשרת בנזיר וודאי לוקה אטעם כעיקר לחוד אלא אפילו לר"ע דיליף מגיעולי עכו"ם ג"כ משמע דהוי כעיקרו ממש ולקי עלה דגלי רחמנא במה שהצריכה הגעלה דטעמו של איסור הוא כעיקרו לגמרי דאי נימא דמגיעולי עכו"ם לא שמעינן אלא איסורא בעלמא וכמש"כ התוס' ז"ל בחולין ובע"ג ובשאר דוכתי א"כ הדק"ל דילמא משרת אתי לטעם כעיקר ולמלקות ואין לומר כיון דשמעינן איסורא מגיעולי לא מוקמינן קרא דמשרת לזה דז"א דהא בהיתר מצטרף לאיסור ג"כ בלא"ה איכא איסורא דחצי שיעור ואפ"ה מוקי ר"ע למשרת להיתר מצטרף לאיסור ולמלקות וכן לרבנן דילפי שאר איסורין בק"ו מנזיר לאו ק"ו גמור הוא למימר דאין מזהירין מה"ד וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם להאי סברא דא"כ מאי פריך לקמן לר"ע נמי נילף בק"ו דהיתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין ואי לאיסורא בעלמא מאי נפ"מ בהאי ק"ו הא בלא"ה אסור משום ח"ש ועי' בר"ש שם פרק ב' דטבול יום אלא ודאי משמע דלא אמרינן בזה אין מזהירין מה"ד וסברא בעלמא היא דלא חמיר איסור נזיר משאר איסורין וכן מוכח מהא דאמרינן לקמן דלר"ע הוי נזיר וחטאת ב' כתובים משום דחטאת מצינן למילף בק"ו מנזיר ואי אין מזהירין מה"ד א"כ איצטריך למיכתב בחטאת דלילקי עלה אלא וודאי כי ילפינן מנזיר למלקות נמי ילפינן וכן משמע דלאו ק"ו הוא אלא גילוי מלתא מהא דאיתא בספרי הובא בילקוט פ' נשא דיליף בק"ו לכל איסורין שמצטרפין זע"ז מהאי ק"ו גופא והתם וודאי לאיסורא לא איצטריך וע"כ למלקות גמיר לה ויתבאר בזה בסוף שמעתין בס"ד וכן מוכח מהא דתנן בעיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי מצה ופי' הראשונים ז"ל משום דטעם כעיקר וכמשמעות הש"ס בזבחים פ' התערובות ובשלמא אי טעם כעיקר לגמרי ולמלקות י"ל דה"ה לאכילת מצוה דהוי טעם כעיקר ויוצא בה ידי מצה אלא אי אמרת דלענין איסור נמי לא הוי טעם כעיקר לגמרי א"כ מנ"ל דלענין אכילת מצוה הוי ג"כ טעם כעיקר דילמא באיסור לחוד הוא דאסרה תורה אלא אפי' נימא דלענין איסור טעם כעיקר לגמרי ולמלקות מ"מ איכא למידק לענין מצה וחלה וכי משום טעמא לחוד מיקרי לחם לצאת בו ידי חובת מצה ונהי דאיכא טעם מצה לחם לא מיקרי וכבר כתבתי לעיל לד' הרמב"ם ז"ל דמטעם גרירה הוא דאורז נגרר אחר חטים ולא תיקשי שמעתא דזבחים כנ"ל משום דסוגיא דמנחות דף ק"ג ע"ב גבי הא דתיבלה בקצח דס"ד דהוי רובה תבלין ופריך התם ליבטיל ברוב והקשו התוס' ז"ל התם היכי שייך ביטול בדבר הנותן טעם דהא מ"מ איכא טעם מצה וכתבו דהך סוגיא פליג אסוגיא דפ' התערובות וע"כ צ"ל דמפרשי למתניתין דעיסה מן החטים ואורז דיוצא ידי מצה היינו משום גרירה ובירושלמי שם מייתי פלוגתא דאיכא מ"ד דבעינן שיהיה רובא דגן:

ובסוגיא דמנחות שם יש לי לדקדק אמאי ניחא ליה אפילו למ"ד בתר בטל אזלינן דנהי דמב"מ לא בטיל אכתי אמאי יוצא ידי מצה ברובה תבלין הא אתי טעם תבלין ומבטלין טעם מצה ונהי דלא בטיל מ"מ ליכא טעם מצה וכמש"כ לעיל לד' הרמב"ם ז"ל דמש"ה לא מהני לענין מצה אפילו איכא כזית בכא"פ ועיין בלח"מ פי"ב מהל' מעה"ק שדקדק על הרמב"ם ז"ל שלא כתב דבעינן רוב מצה דהא הוא ז"ל פסק בפ"א מהל' אבות הטומאה דבתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ולא הוי צריך לזה דבלא"ה ע"כ צריך לומר דמיירי ברובה מצה דבכה"ג מודה הרמב"ם ז"ל דבכל גוונא מין במינו בטיל בין אי בטל הוי כמבטל או אפכא דקיי"ל כרבנן דר"י דמין במינו בטיל וע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל לחלק בהא דנבילה ושחוטה אלא לענין טומאה וכמש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל שם פ"א מה' אה"ט אבל בשאר דוכתי לא מצינו לחלק ובכל גוונא בטל ברוב ודרך אגב יש לי לדבר קצת בד' הרמב"ם ז"ל בהא דנבילה בטילה בשחוטה שכתב שם וז"ל שא"א לשחוטה שתיעשה נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר שתסרח לפיכך תיבטיל והבינו מפרשי דברי וז"ל דעיקר הטעם דבטיל הוא מה שא"א לשחוטה שתיעשה נבילה והוי מין בשאינו מינו ולהכי הקשו על דבריו ז"ל הא לדידן אפילו מין במינו בטיל ולפ"ז מש"כ אבל הנבילה אפשר שתטהר הוא מיותר אבל הדבר מבואר דהרמב"ם ז"ל יש לו שיטתא אחריתא בזה ובא ליתן טעם היכי תבטל הנבילה ובמה תטהר מטומאתה דהא כל היכי דאיתה נבילה היא ואמאי תיטהר במגע אפילו אם נגע בכולן יחד לזה כתב כיון דאפשר לנבילה שתטהר יכולה היא ליטהר גם עתה ע"י ביטול אבל שחוטה א"א שתחזור נבילה ומש"ה שחוטה אינה בטילה בנבילה וכי נגע בחתיכה תולין ולא שורפין אלא דהדבר פלאי אמאי לא כתב להאי דינא דשחוטה אינה בטילה בנבילה בפירוש והרבה יש לדבר בעיקר הך סברא אי איסור או טומאה כמאן דאיתא אחר הביטול אי לא ויש בזה סוגיא ארוכה בבכורות דף כ"ב לענין טומאה שבטלה אי חוזרת וניעורה ע"ש בתוס' ז"ל שהאריכו ג"כ בזה ואין ענינם פה להאריך בזה אך זה לבד מש"כ התוס' ז"ל שם בבכורות דהא דמטמאה במשא הוא מדרבנן בעלמא לא משמע הכי בירושלמי בפרקין דאמר ריב"ח נבילה בשחוטה בטלה מגעה דבר תורה משמע דלענין משא לא בטלה דבר תורה ועיין לעיל ד' כ"א מש"כ בד' הרמב"ם ז"ל שכתב דמועלים בדמי חטאת ועולה ושלמים שנתפרשו ואח"כ נתערבו לישב קושית הר"י קורקוס ז"ל והיינו הך דשחוטה בטילה בנבילה:

אחר כל הנ"ל בהא סלקינא דלפשטא דשמעתא טעם כעיקר לגמרי אפילו למלקות אבל כבר הקשו הראשונים ז"ל לפ"ז אמאי פליגי חכמים אר"א בכותח הבבלי וכל אינך יאסרו מפני טעם כעיקר וכן הקשו התוס' ז"ל בשמעתין בד"ה וכזית בכא"פ כו' דאפי' אי כזית בכא"פ לאו דאורייתא תיקשי ליה לאביי מטעם כעיקר. ותירצו ז"ל דלמאי דס"ד דאביי דכזית בכא"פ לאו דאורייתא ה"ה דטעם כעיקר לא שייך אלא אם אוכל כזית מן הטעם בב"א כגון שהבליע כזית יין בב' זיתים פת ואכלן בבת אחת. ואין דבריהם ז"ל מובנים דלמאן דיליף מגיעולי עכו"ם וודאי דליכא למימר הכי דבבישול בכלי איסור וודאי דליכא כזית בבת אחת ולזה י"ל דלא ילפינן מגיעולי עכו"ם דטעמו של איסור הרי הוא כעיקרו ומ"מ אינו לוקה אלא בדאיכא טעם מכזית איסור דלא עדיף טעם מעיקרו אבל הך סברא גופא ע"כ ליתא לשיטה זו דטעם כעיקר דאורייתא ולוקה על כל כזית מן התערובות הרי דטעמו עדיף מעיקרו וההיתר נמי נהפך לאיסור כל שיש בו טעמו של איסור ואילו בגוף האיסור שנתערב בלא נתינת טעם לכ"ע אינו לוקה אלא בכדי אכילת פרס:

ועוד דמה שנראה מדברי התוס' ז"ל דלאביי נמי אי אכיל לאיסור שנתערב עם ההיתר בבת אחת דחייב לדידי מספקא לי דלענ"ד אביי הכי ס"ל דאי אין ההיתר מצטרף לאיסור לא יתחייב כלל על אכילת התערובות כיון דאכיל ליה בתערובות היתר וליכא נפ' אי אכיל בבת אחת או בכא"פ דבכא"פ כבת אחת דמי ואפ"ה פטר ליה אביי כיון דאכיל ליה בתערובות היתר וה"ה אי אכיל בבת אחת ומדברי התוספות אלו משמע דיין הנבלע בפת חשיב טעם בעלמא וכנראה מדבריהם ז"ל בע"ג דף כ"ח ג"כ וכבר כתבתי לעיל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דיין הנבלע בפת לא חשיב טעם אלא עיקרו של איסור:

ולענין הך קושיא דאמאי פליגי רבנן אכותח הבבלי כתב רש"י ז"ל בפסחים דבאמת לא ס"ל טעם כעיקר ומגיעולי עכו"ם לא ילפי דחידוש הוא וכבר האריכו התוס' ז"ל בשיטתו בחולין וע"ג וזבחים ולדידי קשיא דא"כ מאי קאמר התם דלא מוקי למתניתין כר"מ דנוקשה חמיר ולא מודה בתערובות ואמאי לא מודה בתערובות הא לר"מ גיעולי עכו"ם לאו חידוש הוא ויליף מינה דנ"ט לפגם בעלמא ג"כ אסור כדאיתא בע"ג שם:

ומדברי בעה"מ ומלחמות ז"ל בפסחים נראה דטעם כעיקר לא הוי אלא היכא דאיכא כזית מטעמו של איסור תוך כדי צירופו היינו בכא"פ וכבר כתבתי מה שיש להקשות על שיטה זו ועוד יתבאר בזה בסוגיא דשמעתא בס"ד:

ושיטת הרמב"ם ז"ל כבר בארתי דמוקי לקרא דמשרת לטעמו וממשו היינו כזית בכא"פ וטעם כעיקר משמע דס"ל דלא הוי אלא מדרבנן וכ"כ מפרשי דבריו ז"ל אבל קשה אמאי לא ילפינן מגיעולי עכו"ם דהא הוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' מא"א דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא וכחכמים דר"מ שם בע"ג דלא ילפינן מינה דנטל"פ אסור משום דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה וש"מ דטעם כעיקר דאורייתא ולא אמרינן דחידוש הוא וראיתי להתוס' ז"ל שם שכתבו דרבנן דר"ש התם ורבנן דר"ע הכא תרווייהו כהדדי ס"ל והא דאמרי הכא דחידוש הוא היינו דאי לאו דכתבה רחמנא גיעולי עכו"ם היה שרי אפי' פגם פורתא ולאידך תירוצא כתבו התם דרבנן דהכא ילפי באמת לנטל"פ מאיסור שהוא לשבח כשהוא בעין עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דא"כ דילפינן מינה לעלמא א"כ לרבנן נמי אמאי לא ילפינן מינה דטעם כעיקר