קרן אורה נזיר עו

מצטרף לאיסור אבל לשיטת הרמב"ם דטעם כעיקר לא ס"ל שפיר איצטריך לאשמעינן גבי נזיר דשרה פתו ביין לא חשיב טעם אלא עיקרו של איסור:

ואכתי תיקשי רבנן דילפי טעם כעיקר ממשרת מנ"ל דלמא לא מרבינן אלא שרה פתו ביין דעיקר איסור הוא אבל לא טעם בעלמא וי"ל דמשמע להו הכי פשטיה דקרא וכל משרת ענבים לא ישתה היינו ששרה ענבים במים וצריך לדקדק עוד בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשרה פת ביין ויש כזית בכאכ"פ חייב ואמאי הא הוא ז"ל פסק דבמשקין שיעורו בכדי שתיית רביעית ולא בכדי אכילת פרס ואמאי מצרפין הכא בכאכ"פ וצ"ל כיון דדרך אכילה בפת אכיל ליה שיעוריה כשיעור אכילה בכאכ"פ ועדיין קשה ממה שכתב שם יין שנתערב בדבש ג"כ שיעורו בכדי אכ"פ והא הכא תרווייהו משקין הם ושיעורן בכדי שתיית רביעית ולזה י"ל דמיירי בדבש שהוא כאוכל כמבואר בדבריו ז"ל בפ"א מהל' טומאת אוכלין ואי קשיא הא קשיא הא דאמרי רבנן בשרה ענבים במים דחייב ע"כ היינו נמי דהוי טעם של כזית או רביעית איסור וכמו שכתבתי לעיל דאל"ה היינו היתר מצטרף לאיסור והוא דבר שא"א דברביעית מים יהיה בה טעם מרביעית יין ועוד תיקשי משכר המדי וחומץ האדומי דתרווייהו משקה נינהו ולמה משערינן בזה כזית בכאכ"פ הא כתב בהל' מאכלות אסורות דכל שהוא דרך שתיה שיעורו בכדי שתיית רביעית אפי' המחה איזה מאכל ושתאו ע"ש בפי"ד ומשכר המדי תיקשי עוד לפי מה שנראה מדבריו ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא וכמו שהסכימו ג"כ מפרשי דבריו ז"ל וכן מוכח מהא דלא כתב להך דשרה ענביו במים וא"כ בשכר המדי הא אין בו אלא טעם ולא ממש וכדאמרינן בפסחים דשדו ביה מי שערי כו' ולמה ילקה עליו ויתבארו דבריו ז"ל עוד לקמן בענין טעם כעיקר:

ובפ"ו מהל' חו"מ לענין עיסה מן החטים ומן האורז דיוצא בה ידי חובת מצה אם יש בה טעם דגן. כתב הראב"ד ז"ל התם והוא שיש כזית בכאכ"פ והרמב"ם ז"ל לא כתבה והיינו משום דלא מהני שם כזית בכאכ"פ משום דבכל אכילה יש רוב אורז ואתי אכילה דרשות ומבטלת אכילת מצוה ומש"כ התוספות ז"ל בזבחים ובמנחות דדוקא מרור מבטל טעם מצה מפני מרירותו לא משמע הר אחים שם דאם כן למה היה כורך בזה"ז יאכל מצה תחלה ואח"כ אכל מצה ומרור דלא אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן דהא עכ"פ איכא טעם מרור וע"כ צ"ל כטעמו של הירושלמי דאורז נגרר א רגן וגם זה יתבאר יותר בענין טכ"ע בס"ד:

וגבי קדשים נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מעה"ק דבקדשים הוי טעם כעיקר מן התורה וכפשטיה דשמעתא דחולין ולא בעינן בזה כזית בכאכ"פ כיון דלוקה אטעמו ולא ממשו ומצטרף היתר לאיסור בקדשים לחוד כן נ"ל בביאור ד' הרמב"ם ז"ל:

ויש בזה עוד שיטה אחת בדברי הראשונים ז"ל דהיכא דאיכא כזית בכדי אכ"פ לוקה אפי' אכזית מן התערובות ופירשו כן דברי ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקה ולא הבנתי טעמו של דבר לשיטה זו כיון דאטעם לחוד ליכא מלקות או משום דלאו דאורייתא או משום דאין מזהירין מה"ד א"כ מנא ליה הא דלוקה בכזית מן התערובות כי איכא בתערובות כזית בכאכ"פ דמסברא לית לן למימר הכי וקרא לא שמענו ועי' רא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה בדברי ר' חיים ז"ל ויתבאר בזה בסוגיא דשמעתין וכבר הביא הר"ש ז"ל דברי הירושלמי בשמעתין דמוכח מינה דאינו לוקה על כזית מן התערובות לחוד אלא למ"ד היתר מצטרף לאיסור ולמאן דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור צריך שיאכל כזית מן האיסור וכשיטת הרמב"ם ז"ל:

עוד יש לי הערה קטנה בהאי ענינא למאי דמסקינן בגמ' דמש"ה פליגי רבנן בכותח הבבלי דליכא כזית בכאכ"פ אי מישטר קשטר לה משום דשוהה יותר מכאכ"פ וא"כ הא דאמרינן בפסחים שם דרב נחמן לא מוקי מתניתין כר' מאיר דמחמיר בנוקשה משום דנוקשה חמיר ליה אבל בתערובות אפשר דר"מ מיקל ולפי הנ"ל הא אשכחן לר"מ מלקות בתערובות אפי' אי מישטר קשטר ליה דהא לר"מ שיעור אכילה כאילו אוכל קליות ואפילו אוכל כל היום בלי הפסק אכילתו מצטרפת כדאיתא במשנה דכריתות אלא דבלא"ה יש לדקדק דבזבחים סוף פרק חטאת העוף משמע דר"מ נמי ס"ל שיעור אכילת פרס באכילת נבלת העוף ע"ש בדף ע' ודו"ק וידעתי כי כבר האריכו הראשונים ז"ל בענינים אלו ואני לא באתי אלא לרשום לעצמי הלכות אלו ע"פ פשטיה דהש"ס ולא נתבררו הלכות אלו עדיין וגם בדברי הראשונים ז"ל רבו הדעות בזה הש"י יאיר עינינו במאור תורתו:

ועתה נבוא לביאור עיקר השלישי היינו טעם כעיקר דילפינן לה מקרא משמע דמסברא לא הוי אסרינן טעמא בעלמא ומלתא דפשיטא היא דבין באיסור אכילה בין באיסור הנאה לא הוי אסרינן לטעמא בעלמא מסברא מתרי טעמי או משום דטעם אינו גוף האיסור והתורה לא אסרה אלא גוף האיסור אבל לא טעמו. או משום דאינו בעין ומובלע הוא במין אחר וכמו שיתבאר ולהכי אפילו באיסורי הנאה לא היה נאסר ומש"ה איצטריך למילף בק"ו לערלה וכלאים אע"ג דאיסורי הנאה הם וכן מוכח מהא דבעינן למילף מבשר בחלב דהוי איסור הנאה אלא דמהא אין ראיה דהכי קאמרינן אם טעם האיסור אינו בכלל האיסור למה אסרה תורה בשר בחלב דהא לא נאסר זה מזה אלא בטעמא מ"מ פשוט הוא דאפילו באיסורי הנאה טעם האיסור לאו בכלל האיסור הוא ולא מיבעי למאן דס"ל דטעם כעיקר הוא היינו דכל ההיתר נחשב כאיסור ולוקה על כל כזית ממנו דודאי לא אמרינן הכי מסברא בעלמא אלא אפילו אי נימא דלא לקי אלא אי איכא טעם מכזית איסור ג"כ לא הוי אסרינן ליה אי לאו קרא וכו' או משום דטעם לאו גוף האיסור הוא או מפני שהוא בתערובות ואינו בעין ונפ"מ בין הני תרי טעמי יין שנבלע בפת או חלב שנבלע בבשר דהני לאו טעמי הוא אלא גוף האיסור הוא שנבלע בפת דלהאי טעמא דמשום דטעם בעלמא לא אסרה תורה הני לא צריכי קראי ומסברא בעלמא אסירי כיון דגוף האיסור נבלע בפת ובבשר אבל להאי טעמא משום דהוא בתערובות ואינו בעין אפילו הני צריכי קראי והיה נראה דעיקר הטעם דצריך קרא הוא משום דהוא בתערובות דלטעמו של איסור ע"י בישול לא צריך קרא דזה עדיף ממי פירות של איסור דאסורין וכמו שהארכתי בזה בנדרים וע"י בישול יוצא יותר הטעם מע"י כתישה כמבואר בדברי התוס' ז"ל ברכות לענין פירות מבושלין וכדאמרינן שם בגמ' מיא דשלקי כשלקי ומברכין עלייהו בפה"א והרא"ש ז"ל כתב דגם על כל הפירות מברכין על רוטבן בפה"ע וכן משמע מפשטיה דשמעתא פרק גיד הנשה דמאן דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא הוא משום דמדאורייתא ברובא בטיל תדע דאי לאסור טעם האיסור הוא דאיצטריך קרא מנ"ל דלא ליבטל ברוב היתר דלמא לא מיירי קרא אלא בשרה ענבים כדי רביעית במים כדי רביעית דלא שייך ביטול וקמשמע לן דטעמו של איסור גם כן אסור הוא. אם לא שנאמר דנגד הטעם איך שנתערב הכל ההיתר רובא הוא ולפ"ז אם נאמר דהא דאיצטריך קרא הוא משום תערובות וביטול הוא אפי' יין וחלב של איסור שנבלעו בהיתר ג"כ צריך קרא. אבל מלישנא דברייתא דלענין טעם כעיקר נקטה שרה ענבים במים ולא נקטה לגוונא דר"א ששרה הפת ביין משמע דזה אינו בכלל טעם כעיקר ולגוף האיסור יחשב וכבר כתבתי לעיל לדקדק אמאי לא איצטריך קרא אפי' לגוף האיסור שנתערב דלא ליבטיל ברוב היתר. ואי כמו שצדדתי לעיל דאיסורא כמאן דאיתיה ולא נהפך להיתר וא"כ לא שייך ביטול אלא בטעמא בעלמא דאין כאן גוף האיסור אבל איכא למישדי בה נרגא חדא דבכמה דוכתי בש"ס לא משמע הכי:

ועוד דאפילו נימא דאיסורא כמאן דאיתיה ה"מ בדבר יבש שנתערב דכל חד לחודיה קאי אבל לא בדבר לח שאינו נאכל אלא בתערובות לעולם. ועוד דאי נימא דאיסורא כמאן דאיתיה אפילו בדבר לח שנתערב א"כ היכי יליף ר"י מדם הפר והשעיר דמין במינו לא בטיל ורבנן ילפי דעולין אין מבטלין זא"ז ומנ"ל כיון דאיסורא כמאן דאיתיה א"כ כי מזה התערובות שפיר קא מזה דבכל הזיה איכא ג"כ דם השעיר אלא ודאי כי נתבטל כמאן דליתא דמי ועיין תוס' סוטה דף ט"ז ע"ב ד"ה מביא מינו כו' מה שהקשו שם ועיין תוס' זבחים פרק התערובות ד"ה רואין לדם כאילו הוא מים ויש לדקדק בדבריהם ז"ל ואין כאן מקומו:

ובאותו ענין יש לי לדקדק לר"ל דאמר דחצי שיעור מותר מה"ת מאי נפ"מ בהא דר' יהודה דמין במינו לא בטיל לענין איסורא הא מ"מ ליכא איסורא דאורייתא בתערובות דכי אכל כזית מן האיסור לא הוי בכא"פ. ובח"ש ליכא איסורא דאורייתא ולפמ"ש לעיל דאפילו לר"י ח"ש בתערובות לאו דאורייתא תיקשי לכ"ע ועיין בר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום שהבאתי לעיל ונהי דלענין הזית דם פר ושעיר קמ"ל קרא דלא בטיל אבל לענין תערובות איסור ליכא נפ"מ כלל אי בטיל אי לא ובכמה דוכתי משמע דלר"י באיסורא ג"כ מה"ת לא בטיל מין במינו עי' חולין ד' ל"א ע"ב וביבמות סוף פ' הערל ואי נימא דר"י אמר דמין במינו לא בטיל אפילו בתערובות יבש ביבש א"ש דנאסר כל התערובות משום חתיכת האיסור אבל כבר הוכיחו התוס' ז"ל בכמה דוכתי דר"י לא קאמר אלא בלח בלח. והדק"ל מאיזה טעם יאסר התערובות מה"ת אע"ג דהא מלתא טעמא בעי הא דחמיר ליה לר' יהודה תערובות לח בלח מיבש ביבש ולדידן הוי איפכא דתערובת יבש ביבש חמיר דכזית בכא"פ דאורייתא אפי' במין במינו וכמו שצדדתי לעיל וכן הוא שיטת הר"ש ז"ל כנ"ל:

הדרנא לקמייתא מ"ט לא צריכינן קרא אפילו לגוף האיסור שנתערב דלא ליבטיל ומ"ש לעיל להוכיח משרה ענביו ביין דע"כ משום תערובות וביטול הוא דאיצטריך קרא דאי לטעם כעיקר מנ"ל דלא בטיל ברוב דלמא מיירי ששרה ענבים במים שוה בשוה בלא"ה זה אינו דא"כ יין גמור הוא ולא גרע מתמד וגם עיקר יין מזוג במים הוא מ"מ פשטיה דשמעתא נראה לטעם שהוא כעיקר