קרן אורה נזיר עה

ה"נ גבי הקטרת שאור אסור מן התורה ואין כאן מקומו בזה:

והא דמשמע משמעתין דחכמים לא דרשי ריבויא דכל כבר הקשו התוס' ז"ל בפ' אלו עוברין דמצינו בכמה דוכתי דדרשינן כל לכ"ע ועיין בכריתות דמרבינן מכל דם כוי וכתבו ז"ל התם דלא פליגי אלא לרבות דבר שהוא נגד המסתבר היינו דהיתר מצטרף לאיסור והתוס' ז"ל כתבו לקמן דח"ש ג"כ לא מסתבר לרבויי ואפ"ה מרבי ר"י מכל ומנ"ל כיון דכל איצטריך לרבות חלב כוי ומש"כ בפסחים דלאיסורא בעלמא לכ"ע מרבינן מריבויא דכל א"כ אטו אחלב כוי לא לקי אלא ודאי ריבוי מעליא הוא והא דלא לקי אח"ש הוא משום דכתיב אכילה בכל האיסורין וסייעתא להרמב"ם ז"ל דפסק כברייתא דשאור לכ"ע וכ"כ הלח"מ ז"ל בפ"א מהל' חו"מ:

אלא דאכתי יש לדקדק מנ"ל לר' יוחנן לרבות מכל חלב ח"ש ואמאי לא מרבי דהיתר מצטרף לאיסור דאשכחינן להאי חומרא בשאר איסורין בנזיר וחטאת אבל ח"ש לחוד מנ"ל וי"ל דכוי וח"ש מענין אחד הוא דכוי ג"כ קצת כעין ח"ש הוא דבא מחיה ובהמה. וכבר דברנו מזה במקום אחר ולפי שיטת התוס' ז"ל דהיתר מצטרף לאיסור אינו אלא ע"י תערובות א"ש בלא"ה דלא מרבינן ליה אלא מקראי דמשמע לשון תערובות כגון משרת דכתיב גבי נזיר וכל אשר יגע בבשרה דחטאת ומחמצת דכתיב גבי חמץ אלא דגבי שאור מרבינן עירוב מכל שאור וה"נ הוי מצי לרבות מכל חלב וצ"ע ובפירושא דשמעתא יתבאר עוד בפרט הזה:

ונבוא לביאור פרט השני כזית בכדי אכילת פרס ורב דימי הוא דמפרש להאי מלתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היא בכל האיסורין ומשמע דמסברא פשיטא ליה הכי כיון דאכיל כ"כ שיש בו איסור כזית ולא שהה אלא כדי אכילת פרס הרי אכל איסור כזית. והנך תרתי דיני בין היתר מצטרף לאיסור בין דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לא שייכא להך מלתא דטעם כעיקר דמצי מיירי בגוף האיסור שנתערב בהיתר ואי היתר מצטרף לאיסור מיחייב על כזית לחוד מן התערובות ולמאן דאמר דבעינן כזית בכאכ"פ היינו שיאכל כ"כ מן התערובות עד שיהיה בו איסור כזית בכאכ"פ:

אלא דאי נימא דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ אפי' יש בו כזית בכאכ"פ אמאי לא ליבטיל ברוב היתר דבשלמא אי טעם כעיקר דאורייתא הרי חזינן דאיסורא כמאן דאיתיה ומש"ה כי אכל כזית בכדי אכילת פרס חייב לכ"ע ואפי' כרת חייב בהנך איסורי שיש בהן כרת דהוי כאוכל כזית בכדי אכילת פרס בלא תערובות. אבל אי טעם כעיקר לאו דאורייתא ליבטיל האיסור ברוב ונראה דהא שייכא בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש ז"ל בחולין ביבש שנתערב חד בתרי אי יכול לאוכלן כולן בבת אחת דלמאן דס"ל דיכול לאוכלן בבת אחת והאיסור ג"כ נעשה היתר ע"כ צ"ל דמין בשאינו מינו שאני משום דטעם כעיקר דאורייתא ולא אמרינן גביה דליבטיל ברוב אבל למאן דס"ל דאסור לאוכלן בבת אחת ואיסורא כמאן דאיתיה י"ל דאפילו טעם כעיקר לאו דאורייתא מ"מ כי אכיל לאיסורא כזית בכדי אכילת פרס חייב דקאכיל איסור כזית. ולפ"ז יש לומר דאפי' במין במינו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כיון דאיסורא כמאן דאיתא דמי ואכיל כזית איסור בכאכ"פ וראיתי בהר"ש ז"ל פ"ב דטבול יום במתניתין דשום ומקפה שכתב כן דגם במין במינו כזית בכאכ"פ מה"ת ע"ש דבריו באורך ומצאתי קצת מדברי שכתבתי לענין היתר מצטרף לאיסור ג"כ בדבריו שם ומפרש הכי הא דאמר ר"י בעבודת כוכבים טעמו וממשו אסור ולוקין והיינו בכדי אכילת פרס היינו במין במינו ואפי' בתערובות יבש ביבש כמו חטים בחטים והכריח כן מהא דאמר ר"י שם טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין ואי במין בשאינו מינו הא לוקה אטעם כעיקר וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם במסכת ע"ז ובכמה דוכתי ור"ת ז"ל מפרש נמי להא דר"י במין במינו אלא שפירש טעמו וממשו היינו היכא שמכירו אבל בתערובות בטל ברוב ושיטתו ז"ל יתבאר לקמן ומה שתירץ הר"ש ז"ל שם על הא דפריך הש"ס בחולין גבי גיד שנתערב בין הגידים וליבטיל ברובא:

ותי' דמיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס. קשה קצת מחתיכה בחתיכות התם דפריך נמי ליבטיל ברובא ומשמע אפילו חתיכה אחת בב' חתיכות שייך ביטול ברוב אלא בלא"ה קושיית הש"ס התם א"ש דנהי דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא מ"מ כמה בני אדם מותרין לאכלן דלענין זה בטל ברוב וכמו שכתבתי. ודוקא לאכלן כולן בבת אחת הוא די"ל דאסור מה"ת אפילו במינו דאיסורא כמאן דאיתא אבל כמה בני אדם ודאי דמותרים דמהיכי תיתי למימר דלא בטיל ברוב לענין זה ושפיר פריך הש"ס אמאי תנן סתמא התם דכולן אסורים:

והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מאכלות אסורות פירש להא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו אין לוקין היינו היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס וטעמו וממשו היינו בדאיכא כזית בכאכ"פ דזה חשיב ממשו של איסור אבל כל שאין בו כזית בכאכ"פ או שאין בו אלא טעם בעלמא אינו אסור אלא מדברי סופרים וזה דוקא במין בשאינו מינו אבל מין במינו ברובא בטיל והכל מותר משמע דס"ל כהרא"ש ז"ל דהאיסור בטל לגמרי ונעשה היתר וא"כ לשיטתו תיקשי מנ"ל דבמין בשאינו מינו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא כיון דטעם כעיקר ס"ל דלאו דאורייתא א"כ מנ"ל לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו בתרווייהו ליבטיל ברובא כיון שאין האיסור ניכר אלא דהוא ז"ל כתב בפ"ה מהל' נזירות דממשרת ילפינן כזית בכדי אכילת פרס וכן לענין חמץ כתב דמכל מחמצת ילפינן כזית בכדי אכילת פרס וכיון דילפינן מקראי מסתברא דלא איתרבי אלא במין בשאינו מינו דכל מחמצת ודאי מיירי במין בשאינו מינו וכן משרת דנזיר ששרה פתו ביין ג"כ היינו מין בשא"מ אבל מין במינו לא ילפינן מינה אבל מדבריו ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות נראה קצת דהיכא דנתערב גוף האיסור וישנו בעין כגון יין שנתערב בדבש מסברא קים לן דלוקה בכזית בכאכ"פ וכי איצטריך קרא דמשרת לשרה פתו ביין דאין היין בעין וה"א דזה כמו טעמו ולא ממשו קמ"ל דזה נמי חשיב ממשו כיון דהיין עצמו נבלע בפת אבל גבי חמץ בפ"א מהלכות חמץ משמע דאפילו לתערובת ממשו של איסור צריך קרא דכל מחמצת והיינו דכתב התם דאין בתערובות חמץ אלא לאו בעלמא אבל לא כרת אפילו יש בו כזית בכאכ"פ וכ"כ במנין המצות שלו ובאמת מוכרח הוא ז"ל לומר כן דמקרא ילפינן לה לפי שיטתו דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ היכי קים לן הכי מסברא דכזית בכאכ"פ לא בטיל וכי היכי דמין במינו בטיל ה"נ במין בשאינו מינו ליבטיל ברובא וע"כ מקראי ילפינן לה ועי' בלח"מ פ"ה מהל' נזירות:

אלא דיש לדקדק לפ"ז מנ"ל דבכל האיסורין לוקה בכזית בכאכ"פ אי משום דילפינן מנזיר ונהי דלא תיקשי הא אין מזהירין מן הדין משום דלא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא אבל הא קשיא הא הוי נזיר וחמץ ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דחמץ מנזיר ודאי מצינן למילף דאיסור חמור הוא מנזיר וע"כ אתי לב' כתובים וי"ל דחמץ לא מצינן למילף מנזיר כיון דעיקר איסורו מחמת חימוצו הוא ה"א כל שהוא בתערובות לא מיקרי חמץ להכי איצטריך קרא בגופיה ושפיר מצינן למילף כל האיסורין מנזיר ואכתי קשה דא"כ רבנן נמי דרשי כל כר"א. וילפינן מיניה כזית בכאכ"פ. א"כ מאי קאמר הש"ס כמאן כר"א דדריש כל הא רבנן נמי דרשי כל ועי' בלח"מ פ"א מהל' חו"מ שכתב דהא דכתב הרמב"ם ז"ל קרא דכל מחמצת הוא לאו דוקא הרי בדבריו ז"ל במנין המצות מבואר דדרשה גמורה היא ובלאו מיוחד מנאו לתערובות חמץ וי"ל דתערובות חמץ כגון זה דאיכא כזית בכדי אכילת פרס שמעינן מכוליה קרא דכל מחמצת כו' דאי תימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דעיקר קרא דכל מחמצת אתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וכדאמרינן בפסחים דא"כ היכי מנאו בלאו מיוחד לתערובות חמץ כיון דעיקרו לנתחמץ מחמת דבר אחר ומריבויא דכל הוא דמרבינן תערובות אין זה לאו מיוחד אלא ודאי משמע דעיקרו אתי לתערובות חמץ ובכזית בכאכ"פ ור"א דריש כל ומרבי דלוקה אכזית מתערובות לחוד משום דהיתר מצטרף לאיסור ועי' בכ"מ ז"ל שם שהאריך לפרש דהרמב"ם ז"ל פסק כר"א ע"ש בכמה אנפי אבל העיקר כנ"ל ופסק כחכמים וכ"כ הה"מ ז"ל שם ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין נתחמץ מחמת דבר אחר וגם יש לדקדק לפ"ז דכל מחמצת אתי לתערובות חמץ בכזית בכדי אכילת פרס א"כ תיקשי מנ"ל לר' יהודה קרא לאחר זמנו הא איצטריך כל מחמצת לתערובות בשלמא אי נימא דאתי לנתחמץ מחמת דבר אחר וחמץ גמור הוא י"ל כדאמרינן התם בפסחים דף כ"ח דזה נפקא לן מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת ואפ"ה עיקר קרא אתי לאחר זמנו אבל לתערובות חמץ ודאי דצריך קרא לגופיה והדברים עתיקים בזה וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל:

ולפי שיטה זו א"ש הא דאמר אביי וכזית בכאכ"פ דאורייתא. דמשמע דס"ל דלאו דאורייתא הוא ואי נימא דמסברא קים להו הכי א"כ מ"ט דאביי דמספקא ליה בהא אבל למש"כ דמקרא ילפינן לה י"ל דהוי ס"ל לאביי דרבנן דר"א פליגי בכל תערובות חמץ אפי' בכזית בכאכ"פ ומאן דמחמיר ס"ל דהיתר מצטרף לאיסור ובכזית מן התערובות לחוד לוקה ויש עוד לדקדק לשיטה זו דר"א דדריש משרת להיתר מצטרף לאיסור מנ"ל דלהכי הוא דאתי דלמא לא מרבינן אלא כזית בכאכ"פ דבנזיר ליכא למילף מחמץ דקיל איסוריה כי היכי דלדידן אתי משרת להכי וכמש"כ הרמב"ם ז"ל ואין לומר דגילוי מלתא בעלמא הוא כמו לדידן בכל איסורין וכמש"כ לעיל דא"כ תיקשי לדידן למה לן משרת להכי נילף מחמץ דגילוי מלתא בעלמא הוא אלא ע"כ איצטריך לאשמעינן דאפילו שרה פתו ביין דאין היין בעין אפ"ה חייב בכזית בכאכ"פ וכמש"כ לעיל א"כ לר"ע נמי איצטריך להכי וי"ל דר"ע ס"ל טעם כעיקר דאורייתא וכדיליף לקמן מגיעולי עובדי כוכבים וא"כ לדידיה לא איצטריך קרא בנזיר לשרה פתו ביין דהא אפילו טעם בעלמא ג"כ הוי כעיקר לדידיה והיכא דאיכא טעם כזית בכאכ"פ לוקה וע"כ משרת אתי דהיתר