קרן אורה נזיר עג

דאיכא מיעוט אחרון לא נרבי יותר מהיכא דאיכא תרי פרטי וכלל בנתים ועמוק עמוק הוא מי ימצאנו לעמוד על טעמן של מדות אלו שיסודי התורה תלוין בהן ולענ"ד היה נראה דהכא ר' אלעזר הוא ולא ר' אליעזר ובכל התורה דריש ג"כ כללי ופרטי והכא דדריש במיעט וריבה היינו משום דמכל אשר יצא מגפן היין ריבוי הוא וכדאמרינן נמי בעלמא כל ריבוי הוא אפי' למאן דדריש בכללי ופרטי והשתא פריך שפיר מנ"ל הך מדה דפרט וכלל ופרט דג"כ מדה היא בתורה ועיין בכללי הש"ס סוף ברכות שהקשה אמאי לא חשיב לה ר' ישמעאל במדות שהתורה נדרשת בהן למדת פרט וכלל ופרט ותי' דר' ישמעאל לית ליה הך מדה והכי מבואר להדיא בירושלמי בשמעתין דר"א דמרבי עלין ולולבין ולא דריש לחרצנים וזג לפרטא הוא משום דס"ל כר' ישמעאל דס"ל הכי אפי' בכלל ופרט הכל בכלל ע"ש ועדיין אין הדברים ברורים ככל הצורך ודו"ק:

גמ' חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור חזר ופרט ופרש"י דאתי למעוטי דובים ואריות שאין להם תרבות ואין זה מובן דאם אינן בני תרבות לא צריך קרא להכי ומאי אריא בשומר הא גבי בעלים נמי דינא הכי וכדפליגי תנאי בזה בפ"ק דב"ק. ויש מהם בני תרבות כדאיתא התם אלא ע"כ למעוטי עבדים וקרקעות אתי וכמו שכתבו התוס' ז"ל וא"כ אמאי הוי כל בהמה כלל לענין זה הא מהך כללא גופא אימעיט לה עבדים וקרקעות ולמה ליה למדרשי' בפרט וכלל והתוס' ז"ל כתבו דכל הוי כלל בהמה לשמור חזר ופרט וגם זה קשה קצת דהוי כלל שאינו מלא דלא הוי כלל וכדאיתא בזבחים דף ד' ע"ב והתוס' ז"ל בב"מ דף נ"ז ע"ב כתבו דכל הני פרטי וכללי אסמכתא בעלמא הוא ולא משמע הכי בשמעתין:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' ע"ש שכתבו דפרט אתי למעוטי רובע ונרבע וכלל אתי לרבות חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ולא הבנתי הא בחוסם פי פרה לא נעבדה בה עבירה אלא איהו דעביד איסורא אבל הדישה לאו איסור הוא והיכי ס"ד למפסליה מפני זה והקשו ע"ז מהיכי תיתי למעט אלו מכבשים ועזים ובת"כ איתא דמן הכבשים ועזים הוי ממעטינן כל הני שנעבדה בהן עבירה ומרבי לה התם מכבשים לעולה ועזים לעולה ע"ש אבל עוד הקשו דרובע ונרבע מקרא אחרינא שמעינן לה וכתבו דמן הפרט הוי ממעטינן בן ב' שנים דכבש משמע בן שנה ומרבינן ליה מן הכלל ומהפרט ממעטינן בע"מ וגם זה אינו מובן דלא איצטריך לרבות בן ב' שנים כיון דכתיב כבש סתם והיכא דהוא בן שנה נאמר בפירוש בן שנתו וגם למעט בע"מ לא איצטריך מהני פרטי כיון דכתיב בפירוש זכר תמים ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה אי אתה דן כו' אע"פ שאין עולה באה זקנה ג"כ תמוה דלא מצינו בעולה פסול זקן יותר משאר קרבנות ובכל הקרבנות זקן פסול ובש"מ כתב דאתי למעוטי דטריפה פסול בצאן כמו בבקר ועיין בזה בתוס' חולין דף קט"ו באריכות ובהא דמשמע התם דחוסם פי פרה חשיב נעבדה בה עבירה ע"ש גירסת רש"י ותוס' ז"ל שם:

בד"ה ולילף מהאי קרא כו' וכתבו דמפרט ממעטינן חיה ומכעין הפרט מרבינן שור הבר אע"ג דרגיל בין החיות וגם זה קשה קצת למה ליה קרא להכי כיון דמין בהמה הוא וגם הא דממעט חיה מדרשא דכלל ופרט לא משמע הכי בזבחים פרק כל הפסולים דממעט לה התם מתרי בקר וצאן האמורים בפרשה ובת"כ דריש לה ר' ישמעאל להאי קרא בכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן לחוד. והדברים נפלאים וצ"ע בת"כ בזה:

ע"ב בד"ה מכדי תרי פרטי וכללי כו' עיין בזה באריכות בדברי התוס' חולין דף ס"ו ומבואר בדבריהם שם ג"כ דהכא ר' אליעזר גרסינן דדריש בעלמא ריבה ומיעט וכבר כתבתי דלי נראה דר' אלעזר גרסינן הכא:

בד"ה איכא דאלו כו' ומיהו קשה בריבה ומיעט וריבה ריבה קמא למאי אתי דהא במיעט וריבה לחוד ג"כ מרבינן כל מילי כדאמר ר"א לעיל ולפי גרסתם דבמיעט וריבה לא מרבינן עלין הקשים קצת א"כ מצינן למימר דע"י ריבה ומיעט וריבה מרבינן כל מילי יותר ממיעט וריבה. וכן אינו מספיק לפ"ז סברת ר"ת ז"ל דלהכי לא דרשינן מיעט וריבה ומיעט דא"כ מיעט בתרא למאי אתי בהא שפיר איצטריך מיעט בתרא לרבות כל מילי כמו בריבה ומיעט וריבה דמרבינן יותר ממיעט וריבה וה"נ במיעט וריבה ומיעט ולזה י"ל דלא מסתבר למימר דמשום מיעט יתירא מרבינן יותר מאילו לא כתב המיעוט שני כלל אבל בריבה ומיעט ודאי מצינן למימר דמרבינן יותר ממיעט וריבה לחוד וכבר כתבתי לעיל דהנכון כגרסת הש"מ ז"ל דבמיעט וריבה מרבינן גם עלין אבל בכלל ופרט לולבין אין עלין לא וא"ש קושיתם בפרט וכלל פרטא מאי אהני דשפיר אהני למעט עלין ובלא"ה לא הבנתי קושיתם דהא אפילו לגרסת התוס' ז"ל משמע דלא מרבינן אלא עלין אבל שבשתא שפיר אימעיט מפרטא וא"כ שפיר אהני פרטא והיכי כתבו דפרטא כמאן דליתיה ובטל לגמרי ובכלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט שפיר הקשו דכללא מאי אהני ועוד צ"ע מ"ש דבכלל ופרט בטל הכלל לגמרי ואין בכלל אלא מה שבפרט ובפרט וכלל אהני פרטא למעט מקצת כדמשמע הכא ומסתמא דהש"ס דכולה דוכתא משמע דפרט וכלל בטל הפרט לגמרי ונעשה כלל מוסיף על הפרט ולפי דברי רש"י ז"ל בסנהדרין יש לחלק דכלל ופרט הוי פרט פירושו של הכלל ולא מרבינן שום דבר מהכלל אבל בפרט וכלל לא שייך למימר דהכלל הוא פי' של הפרט ולהכי לא בטל לגמרי וממעטינן מיניה קצת וצ"ע בת"כ בזה בברייתא דר' ישמעאל:

גמ' אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין כו' חוץ מנזיר דכתיב וכל משרת כו' אני טרם אבוא לביאור סוגיא דשמעתין בפרש"י ותוס' צריך לבאר עיקרי הלכה זו בפרטיו. וג' עיקרים הם אשר הלכה זו הולכת עליהם והם א היתר מצטרף לאיסור ב היכא דנתערב איסור בהיתר ויש באיסור כזית בכדי אכילת פרס ג טעם כעיקר היינו טעמו של איסור כעיקרו והלכות עמוקות הם והשי"ת יהיה בעזרנו לבארם ואל יצל מפינו דבר אמת:

הנה עיקרו של דין היתר מצטרף לאיסור ילפינן מנזיר ממשרת שאם שרה פתו ביין ויש בו מפת ומיין כדי לצרף כזית חייב והיינו משום דהיתר מצטרף לאיסור וא"כ י"ל דע"כ לא מצטרף היתר לאיסור אלא בכה"ג שנתערב יחד וכן הוא דרך אכילה אבל אם אכל חצי זית איסור וצירף עמו חצי זית היתר שאינו מעורב לא אמרינן בזה שיצטרף ההיתר עם האיסור אבל רש"י ז"ל בפסחים כתב דאפי' אינן מעורבים מצטרפין יחד כיון דגלי רחמנא דבתערובות מצטרפי ה"ה שלא בתערובות וכן מוכרח לפי פירושו בהא דזעירי דמפרש מקצתו מנין היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה משמע אפילו אינו מעורב דבתר הכי קאמר עירובו מנין משמע דמקצתו היינו שלא בתערובות אולם התוס' ז"ל בפסחים פרק אלו עוברים הקשו על דבריו ז"ל וכתבו דמהא דדרשינן בחטאת עד שיבלע בבשרה וקרי לה היתר מצטרף לאיסור משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אלא בתערובות ואפשר לומר דבהא נחלקו ר"י ור"א דר"י מרבי בנזיר אפילו אוכלין אע"ג דאין מתערבין משום דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור אפילו בלא תערובות ור' אלעזר לא מרבי אלא משקין משום דס"ל דאין מצטרף אלא ע"י תערובות ופירשו התוס' ז"ל דזעירי יליף היתר מצטרף לאיסור בשאור מהא דמרבינן עירובו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה מעורבים וי"ל דרש"י ז"ל לא ניחא ליה בזה דמנ"ל דמרבינן אפילו חצי זית שאור כו' דלמא לא אתרבי אלא היכא דאיכא כזית שאור ואפ"ה ס"ד אמינא כיון דמעורב הוא במצה אינו עובר עליו קמ"ל וכן כתבו התוס' ז"ל בעצמם לאביי דאפילו בחצי זית לחוד חייב אפ"ה איצטריך לרבות עירובו כיון דאינו בעין ואינו ניכר:

וא"כ לזעירי נמי מנ"ל דעירובו היינו חצי זית שאור ולדברי התוס' ז"ל י"ל דמסתבר דקרא איירי בשיעור הקטרה היינו בכזית ובהא מרבינן אפילו עירובו ועוד י"ל דהיכא דאיכא כזית בתערובות לא איצטריך לרבות עירובו דממילא הוא כמאן דאיתיה וכמו שכתבו הפוסקים גבי בל יראה דכמאן דאיתיה דמי אפילו בתערובות וכן לענין טומאת משא אמרינן בבכורות דאפילו נבילה שבטלה בשחוטה מטמא במשא דכמאן דאיתיה דמי וה"נ לענין הקרבת שאור הרי הוא כמאן דאיתיה אלא דלאביי דאיצטריך לרבות עירובו ע"כ צ"ל דלא הוי כמאן דאיתיה וה"א דהיתר מבטלו וכמו שכתבו התוס' ז"ל וכך כתבו במנחות דף נ"ח דלרבא לא צריך להכי דלא בטל כיון דאיכא כזית וע"כ עירובו היינו חצי זית שאור וחצי זית מצה וקמ"ל דהיתר מצטרף לאיסור ומדבריהם אלו נראה דס"ל דלרבא נמי כזעירי ס"ל דעירובו היינו היתר מצטרף לאיסור ואין זה מוכרח די"ל דרבא ס"ל כאביי בהא דאיצטריך לרבות עירובו משום דה"א דליבטל בהיתר אלא דמשמע מדבריהם דהיכא דאיכא כזית לא מסתבר דליבטל. ודוקא לאביי דאפי' בחצי זית חייב בהא איצטריך היכא דנתערב בהיתר לאשמעינן דלא ליבטל אבל לא היכא דאיכא כזית. אבל לא ידענא לחלק בין חצי זית לאביי לכזית אליבא דרבא ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים שם פרק אלו עוברים בתוס' בד"ה כמאן כר"א ולכאורה בהקטרת שאור לא מסתבר למימר היתר מצטרף לאיסור אם אינן מעורבין דמי מחברן דבשלמא גבי אכילה י"ל כיון שאוכל ההיתר והאיסור יחד חשיב הכל אכילה אחת אבל בהקטרה אמאי לא חשיבי האי לחוד והאי לחוד ואטו אם הקריב חצי זית שאור בזוית זה וחצי זית מצה בזוית זה חייב משום הקטרת שאור וכן כי הקריבן בבת אחת ע"י מה יתחברו וצ"ל כיון דבבת אחת מקטירן חשיב הקטרה אחת אע"ג דניכר כ"א לעצמו:

ומ"מ יקשה לשיטת רש"י ז"ל מנ"ל דמצטרף אפי' שלא בתערובות כיון דכולהו קראי דמרבו דהיתר מצטרף לאיסור מיירי בתערובות. קרא דמשרת וקרא דחמץ דמרבי כותח הבבלי וי"ל דמהא גופא מוכח כשיטת רש"י ז"ל דאי נימא דדוקא בתערובות קאמר ששרה פתו ביין א"כ מנ"ל דמשום היתר מצטרף לאיסור דלמא משום טעם כעיקר וע"כ צ"ל כמש"כ רש"י ז"ל בפסחים דשרה כזית