קרן אורה נזיר עב

והצביה ודאי מוכרח לפרש כן דנזירות ספק לא שייך בזה דבגוף הבריה אין כאן ספק כלל וכל הדרכים שיש בו הוא כמצותיו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל אלא אפי' אי ספק חיה ספק בהמה הוא ג"כ לא א"ש כל הני ספיקות כמו זה שאמר לא חיה ולא בהמה או חיה ובהמה דליכא ספיקא בזה ומאין יבואו לנזירות ספק בזה וג' האחרונים כתב הוא ז"ל בפי' המשנה דבבא בפ"ע היא ולא קאי על הראשונים אלא אם ראה בני אדם שיש מהן נזירים ויש שאינן נזירים בזה ג"כ איכא כל הני אופני נזירות ומדמי לה לכוי דיש בו מקצת חיה ומקצת בהמה וה"נ דכוותיה ואף דאין הדבר דומה כ"כ דהכא בגוף אחד איכא כל הני דרכים ובסיפא הוי גופין מחולקין כבר דקדק כן הלח"מ ז"ל שם בפ"ב אלא דהוכרח לפרש כן לפי שיטתו דכולם נזירים ודאין א"כ זה שאמר שאחד מכם נזיר או שאין אחד מכם נזיר הרי לא נתקיימו דבריו דכולם נזירים הם וכ"ת לעיל בהיו מהלכין בדרך דלב"ש כל הראשונים נזירים ואפ"ה גם אלו שאמרו שאחד מכם נזיר או שאין אחד מכם נזיר ג"כ נזירים הם דלב"ש אפי' בטעות הוי נזיר וגם התם נראה דמפרש לה לבבא בפ"ע וכמו שכתבתי לעיל אלא דהתם מיירי דספק הוא אם יש נזיר בתוכם אי לאו או אי כולם נזירים ומש"ה הוי התם נזיר ספק ועכ"ז דחוק הוא לפרש הני תרי בבי דמתניתין דאיתמרו בחד לישנא שאחד מכם בתרי גווני וכן הא דתני בברייתא וכולן מונים ט' נזירות לא א"ש אליביה וכמו שכתב הלח"מ ז"ל:

ועיין תוס' יו"ט ז"ל שדקדק אמאי לא תני במתניתין הכא ששניכם נזירים כדתנן לעיל ובירושלמי תני לה הכא במתניתין ופריך על ברייתא דתני תשע נזירות הא אינון עשרה אי אפשר שלא נתקיימו דברי אחד מהם ופי' הפ"מ דזה שאמר שניכם נזירים לא נתקיימו דבריו דעל איזה שנים אמר ר' ייסא אמר דב"ש היא דאמר הקדש טעות הקדש וכל העשר הוי נזירים ולפ"ז מוכח כדברי הרמב"ם ז"ל דכל הט' אפילו לב"ה הוי נזירים אלא דפי' דחוק דזה שאמר ששניכם נזירים אמאי חשיב לא נתקיימו דבריו ויותר היה נראה דזה שאמר שאין אחד מכם נזיר לא נתקיימו דבריו דהא כולם נזירים ועדיין צ"ע:

פרק שלשה מינים ע"ב תוס' בד"ה וחייב על היין כו' וכתבו בזה דעיקר חידושי' דת"ק דחייב על הזגים בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע ור' אלעזר בן עזריה פליג דאינו חייב עד שיאכל ב' חרצנים וזג אחד ומש"כ דר"א סבר כר"י דחרצנים אלו הגרעינים עיין רש"י לקמן דף ל"ט וכן איתא בירושלמי ויתבאר לקמן בס"ד:

שם גמ' במאי קמיפלגי ר' אלעזר דריש ריבוי ומיעוט ורבנן דרשי כלל ופרט כו' לפי מה שפירש רש"י ותוס' ז"ל דר"א ס"ל כראב"ע דחרצנים וזג אתי עד שיאכל ב' חרצנים וזג א"כ למה ליה להש"ס למימר דר"א דריש ריבה ומיעט וריבה הא אי נמי דריש כלל ופרט נעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבי כל מילי אפי' עלין ולולבין ואדרבה לגרסת התוס' ז"ל בסוף שמעתין מרבינן יותר מפרט וכלל ממיעט וריבה אבל לפי דברי הש"מ ז"ל דמהפך הגרסא לקמן ומפרט וכלל לא מרבינן אלא לולבין ולא עלין א"ש דע"כ ר"א דמרבי עלין ולולבין דריש ריבה ומיעט ואי גרסינן ר' אליעזר א"ש בלא"ה דקים לן בשאר דוכתי דר"א דריש ריבוי ומיעוט ויתבאר בזה לקמן:

תוס' בד"ה אי מה הפרט מפורש פרי אף כל פרי וכתבו דיש מפרשים דנימעט בוסר וענבים שהתליעו ולא ניחא להו דהא פסולת פרי נמי כתיב חומץ יין ומ"ש ענבים שהתליעו מחומץ. ואין זה מובן דא"כ למה ליה לאתויי ענבים שהתליעו מכעין הפרט כיון דדמי ממש לחומץ וצ"ל דכוונתם דהיכי מצינן למימר דבעינן דוקא פרי גמור הא כתיב נמי פסולת פרי וא"כ ליכא למעוטי מפרי פסולת פרי וא"כ אפי' נימא דבעינן פרי גמור מ"מ בפסולת פרי שפיר מרבינן כעין הפרט ועוד הקשו דא"כ מה אנו מרויחין בכלל ופרט מה שלא נכתב בפירוש ואין זו קושיא כ"כ דהא ברייתא פריך הכי א"כ מה הניח לך הכתוב שלא אמרו אבל גם בזה כוונתם דהיכי ס"ד למעט הכל דא"כ למה ליה למדרש כעין הפרט כיון דלא מרבי שום דבר לכך פירשו דענבים שהתליעו שפיר מרבינן מכעין הפרט דפסולת פרי. אבל פרי אימא דבעינן פרי גמור ואפילו גוהרקי דהיינו בוסר לא ומשני דא"כ מה נרבי מפרט דפרי כיון דהכל כתיב אלא ע"כ לרבוי בוסר ג"כ ומשמע מדבריו ז"ל דאי לאו דמרבינן מכעין הפרט ה"א דבוסר לאו בכלל ענבים הוא ועיין תוס' יו"ט ז"ל בפ"ה ממעשר שני שהוכיח מכאן דבוסר הוי פרי מדנזיר אסור בו ואין זה מוכרח דאדרבה מדאיצטריך לרבות מכעין הפרט ש"מ דלאו פרי הוא אבל בילקוט איתא בשם הספרי דמענבים לא הוי ממעטינן בוסר דבכלל ענבים הוא אלא מיין הוי ילפינן מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור ומרבי התם מלחים לרבות הבוסר ור' יוסי מרבי נמי סמדר מלחים כדאיתא בירושלמי דס"ל דסמדר ג"כ פרי הוא ועיין בזה בריש כיצד מברכין דאמרינן התם דלא פליגי רבנן אר"י אלא בענבים אבל בשאר פירות מודו ועיין בדברי הרע"ב ז"ל סוף פ"א דערלה ודו"ק:

גמ' לאתויי עינבי דכרין ופירשו רש"י ותוס' ז"ל ענבים שהתליעו וקשה למה לי קרא לזה וכי מפני שהתליעו יחזרו להיתר וכ"ז שראוין לאכילה קצת באיסורן קיימי ולהך גירסא ענבי דכדום היינו שלקו בגפן י"ל דהיינו ענקוקלות דתנן בפ"א דערלה ופי' הרמב"ם ז"ל שהכם החמה כמש"כ בהל' מעשר שני ולהני איצטריך קרא דס"ד דלא הוי ענבים כלל כיון שנתיבשו בחמה והכא בהל' נזיר השמיט הרמב"ם ז"ל דין ענבים דכדום ועיין בכ"מ ז"ל:

תוס' בד"ה מחרצנים ועד זג למה לי כו' והקשו הא איצטריך לאסור חרצנים וזג אע"ג דאין ראוין לאכילה וקשה דא"כ היכי דרשינן להו לפרט כיון דאיצטרכו לגופייהו כמו לראב"ע דאמרינן דס"ל כר"א משום הכי דאיצטריך להו לגופא ועוד אי חרצנים וזג אינן ראוין לאכילה אמאי אסורין בערלה ובשבועות דף כ"ב אמרינן דחרצן אינו ראוי לאכילה בעיניה אלא ע"י תערובות ומ"מ נראה דלא איצטריך קרא להכי דמפסולת פרי שמעינן לה והכי איתא להדיא בספרי:

דף לה תוס' בד"ה דבין הבינים כו' ע"ש שפי' דהוא האוכל עצמו שבין חרצן לזג והוי ס"ד דבטלה דעתו אצל כל אדם ואין זה מובן דמהיכי תיתי למימר דלא חשיבא אכילה ואטו בערלה כה"ג מותר לאכול כיון דליכא קרא התם גם מה שפירש ר"ת ז"ל דהיינו ענבים קטנים שאין מתבשלים לעולם גם זה קשה כיון שהגיעו לכלל בוסר הרי הם בכלל ענבים כמו בערלה דלא מחלקינן בהכי ואפשר היינו ענקוקלות דתנן בערלה ובש"מ כתב ג"כ דהיינו גוף הענב והא דאיצטריך ועד להכי הוא ליתורי לפרטא בתרא. וגם זה לא הבנתי הא חרצנים וזג אתין לפרטא בתרא ומלשון הירושלמי נראה כפי' זה דהיינו גוף הענב שבין החרצן לזג דאמר התם להביא השלש שבנתים ולפי' התוס' ז"ל א"ש דהיינו דבר שלישי שבין חרצן לזג אבל לפי' ר"ת ז"ל לא א"ש לשון שלש שבנתים אלא דמשמע התם דלא מרבינן שלש שבנתים אלא למ"ד דלא דריש מחרצנים ועד זג לפרטא והיינו לר"א ולראב"ע וא"כ י"ל דהא דאיצטריך לרבות שלש שבנתים היינו דאם אכל כל גוף הענב חייב אפי' פחות מכזית. דגם זה חשוב בריה כמו ב' חרצנים וזג לראב"ע דאמרינן בירושלמי דחייב משום בריה ועיין בפי' הרע"ב והתוס' יו"ט ז"ל שכתבו כן דלראב"ע לא בעינן כזית אלא דבשמעתין משמע דמודה ראב"ע ברישא דאינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית ואינו לוקה על ענבה אחת משום בריה ובירושלמי בשמעתין משמע דלוקה על ענבה אחת משום בריה וכתב הפ"מ דהיינו כר"ש במכות וכראב"ע בחרצנים וזג ולא משמע הכי מסתימת דברי הירושלמי ונראה קצת דמפרש להא דתנן אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית קאי על צירופין אבל בענבה עצמה לוקה משום בריה וכן הוא שיטתו לענין ברכה דצריך לברך אחר ענבה אחת אע"ג דלית בה כזית. אלא דקשה לפ"ז מסתמא דמתניתין במכות דאינו חייב על חטה אחת וע"כ צריך לחלק בין בריית נשמה לשאר בריה וכדאמרינן במכות וי"ל דגבי טבל שאני דלא נאמר חטה בקרא ומש"ה לא חשיבא בריה. אבל נמלה אע"ג דלא נאמרה ג"כ מפורש אלא בכלל שרץ אפ"ה כיון דברית נשמה היא חשיבא בריה אבל הכא דענבים נאמרו בפירוש לוקה אף על ענבה אחת וחשיבה ברי' והיינו טעמא דלענין ברכה חשיבה בריה משום דגבי ברכה ג"כ נאמרו ז' המינים בפרט דגפן היינו ענב וכן שאר מינים ודברים אלו צ"ע יותר. ועיין בתשובות אחי הגאון המנוח מהר"י זצ"ל במשכנות יעקב סי' צ"ה ודו"ק וע"ע בתוס' מכות פ"ג ובתוס' חולין:

בד"ה ור"א דדריש ריבה ומיעט פרט וכלל ופרט מנ"ל כו' עיי"ש שהקשו מנ"ל דס"ל למדה זו כי היכי דרבנן לא דרשי מיעט וריבה בשום מקום ותי' דע"כ דריש הכי דאל"כ אמאי לא פליג בעלמא בהא דאין נשבעין על הקרקעות וע"כ היינו משום דדריש בפרט וכלל ופרט ומודה במדה זו וקשה דא"כ מאי שייכא הך פרכא הכא אמאי לא פריך בעלמא דר' דריש מיעט וריבה מנ"ל דאין נשבעין על הקרקעות ואדרבה מדר"א הכא ליכא לאקשויי לפמ"ש דאין הכרח דר"א דריש ריבוי ומיעוט דאפילו דריש בפרט וכלל ג"כ שפיר מרבי עלין ולולבין לגרסת התוס' ז"ל בסוף שמעתין וע"כ הא דאמרינן דר"א דריש לה במיעט וריבה הוא משום דבעלמא הכי ס"ל וא"כ הוי ליה לאקשויי בעלמא מהיכי יליף הא דאין נשבעין על הקרקעות והתוס' ז"ל בריש שבועות כתבו באמת דמאיזה קרא יליף לה והר"י ז"ל תי' דע"כ לא דריש לה במיעט וריבה ומיעט דא"כ אמאי לא דריש נמי הכא בריבה ומיעט כמו בעלמא ומנ"ל דחרצנים וזג אתי לכדראב"ע וגם זה אינו מובן דבאמת למה ליה להש"ס למימר דר"א דריש לחרצנים ועד זג לכדראב"ע דלמא דריש במיעט וריבה ומיעט ומרבי אפי' עלין ולולבין כמו בריבה ומיעט וריבה דמרבינן הכל הן אמת דלגירסת התוס' ז"ל בסוף שמעתין דמפרט וכלל מרבינן יותר ממיעט וריבה א"כ מסתבר יותר דהיכי