קרן אורה נזיר ע

היה הנדר ברור אצלו ודאי זילזל בנזירותו ומונה משעה שנשאל. וב"ה סברי דמונה משעה שנדר ולפ"ז אתיא מתני' כב"ה ולא תיקשי מרבנן ור"י דהם מיירי שזילזל ודאי בנזירותו אבל מסוגיא דשמעתין משמע דלא ס"ל הך פלוגתא דב"ש וב"ה מדפריך מתני' מני כו':

ומייתי התם עוד פלוגתא דר"י ורבי יוסי בזלזל בנזירותו דאין נזקקין לו אלא דבדברי ר' יוסי הגירסא התם להיפך בד"א בנזרו מרובה אבל בנזרו מועט דיו ל' יום' וכן איתא בתוספתא וע' בפ"מ מה שפי' בזה ואינו מובן. ונראה דצ"ל כמו דאיתא בש"ס דילן בד"א בנזרו מועט כו' ומסיק עוד אי בטומאה כ"ע מודו דהכל סותר אי בגלוח כ"ע מודו דאינו סותר אלא ל' יום אלא בשתה יין ומשמע מהכא דגילוח סותר אפילו בנזירות מרובה וכשיטת הרמב"ם ז"ל דלשיטת התוס' ז"ל גילוח לא סתר כלל בנזירות מרובה אם נשאר עדיין ל' יום עד השלמת הנזירות ומ"מ יש להבין הא דאמר דכ"ע מודים דלא סתר אלא ל' יום כיון דהכא משום קנסא קאמר א"כ אם עבר וגלח זמן מרובה אמאי לא נקנסיה שינהוג איסור כימים שנהג היתר וי"ל כיון דהתורה אמרה דאינו סותר אלא ל' לא קנסינן ליה יותר. וקאמר עוד בעומד באמצע נזירות אבל בסוף נזירות הכל סותר פי' הא דאמר ר"י דדיו ל' יום היינו בעומד באמצע נזירות וסגי אם ינהוג נזירות ל' יום אבל בסוף נזירות היינו שזלזל כל ימי הנזירות הכל סתר גם לר' יוסי. וכן פ' הפ"מ ונפ"מ לענין נדרים אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק לאמצע נזירות או סוף נזירות בכל גווני דיו ל' יום ועי' בק"ע וכן בש"ע סי' ר"ח לא חילק בזה ועיי"ש שהגיה הרמ"א ז"ל אם עבר במזיד ולא משמע הכי מדברי הרמב"ם ז"ל ועי' מל"מ ז"ל בפ"ד שם:

עיין בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאם נטמא או גילח באותן העשרה ימים מכין אותו מכות מרדות ולא הבנתי דמשמע דצריך להשלים קודם הבאת קרבנותיו וא"כ אמאי אינו לוקה מה"ת וכמש"כ שם לעיל דלוקה על כל איסורי נזיר קודם הבאת קרבנות וכדאיתא לעיל במכילתין. ודו"ק:

ועיין בפירוש הרע"ב ז"ל שפי' המשנה כפשטה דמונה משעה שנדר ולא קנסינן וכתב התוי"ט ז"ל דס"ל כחכמים דספ"ב דנדרים דס"ל דלא קנסינן ליה כלל והוא דחוק דא"כ למה ליה להש"ס להגיה המשנה הכא ויותר נראה דלמאי דפסק הרמב"ם ז"ל כר"י אין צריך להגיה המשנה וכדאמרינן בגמ' ועיין בפיה"מ להרמב"ם ז"ל ואין לשונו ז"ל מדוקדק שם ועי' תוי"ט בספ"ב דנדרים:

רש"י בד"ה הני מילי דסבר לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה כו' איגלאי מלתא דלאו שפיר המיר ולא הוי תמורה עכ"ל ואין דבריו ז"ל מובנים והפירוש הפשוט כמו שכתבו התוס' ז"ל:

גמ' ר"נ אמר טעותו ולא כוונתו דוקא אם טעה וסבר דתשיעי הוא עשירי למנין אבל אם ידע שהוא תשיעי וקרא עשירי אינו קדוש ורב חסדא אמר כ"ש כוונתו יש לדקדק לרב חסדא מנ"ל דבטעות נמי הוא קדוש דלמא לא מרבי קרא אלא בכוונה אבל בטעות אינו קדוש כיון דבכוונה מסתבר ליה טפי שיקדש מבטעות ולמ"ד שם סוף בכורות דטעות מעשר תמורה הוי א"כ י"ל כיון דילפינן דבכוונה קדוש והוי תמורה א"כ ממילא ה"ה דבטעות הוי תמורה ככל תמורה דאיתיה בטעות אלא דא"כ מאי מקשו ב"ש לב"ה מתשיעי ועשירי כיון דיש להם דין תמורה דאיתא בטעות גם לב"ה וע"כ צ"ל דגם למ"ד דתשיעי ועשירי דין תמורה להם מ"מ לענין טעות לא דמי לתמורה והא דלרב חסדא בטעות ג"כ קדוש צ"ל דעיקר קרא משמע בטעות ובסברא פליגי ר"נ ס"ל דוקא בטעות אבל בכוונה לא קדוש ורב חסדא ס"ל דכ"ש בכוונה. ורבא פריך לר"נ אמאי לא השיבו ב"ה לב"ש מה למעשר שכן אינו קדוש בכוונה ורב שימי אמר דק"ו הוא מה מעשר שאינו קדוש בכוונה קדוש בטעות הקדש שקדוש בכוונה אינו דין שיקדש בטעות:

והאי ק"ו פריכא הוא דאטו בהקדש טעות נמי מסתבר יותר שיקדש מבכוונה והא דוקא במעשר הוא דס"ל לר"נ הכי דטעות עדיף מכוונה דכיון דידע דעשירי הוא אין בדבריו כלום אבל בהקדש ודאי כוונה עדיפא ורש"י ז"ל פי' באמת דהא דקאמר הש"ס ולא היא כו' היינו דאתי למידחי האי ק"ו והקושיא לר"נ במקומה עומדת כיון דהכא במעשר טעות עדיף מכוונה אבל התוס' ז"ל פירשו דהש"ס הוא דמסיק לה לב"ה דלא חשו להאי ק"ו דהקדש בדעתיה דמרא תליא וכוונה עדיף אבל מעשר מקרא ילפינן וב"ה חד מתרי טעמי נקט עכ"ל. ולא הוי צריכי לזה לדבריהם דלאו ק"ו הוא משום דמעשר מקרא ילפינן א"כ היינו תשובה שהשיבו להם במתניתין ובירושלמי משני הכי לפרכא דרבא דחדא מתרי טעמי נקטי ונראה דהוו מצי להשיב לב"ש הכי מסברא בעלמא דשאני הכא במעשר דעדיף בטעות מבכוונה וכדקים ליה לר"נ הכי מסברא משא"כ בהקדש דבכוונה תליא מלתא ובדעתא דמרא. ועי' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל שנראה דס"ל התם כר"נ דבכוונה אפילו תשיעי ואחד עשר אינו קדוש וכתב דהיינו טעמא לחלק בין מעשר להקדש דמעשר לא תלי בכוונה דעשירי למנין מאליו קדוש אבל אין דבריו ז"ל מובנים ע"ש מש"כ הגע עצמך אם הניח השבט על שמיני ויודע שהוא שמיני אינו קדוש:

ומאי אריא יודע שהוא שמיני ויתר הדברים ג"כ אינו מדוקדק שם:

וממה שהשיבו ב"ש לב"ה מקרא לתשיעי עשירי קשה לי על הא דפליגי בירושלמי ריש פרקין רבי ירמיה ור' יוסי אליבא דב"ש דר"פ דר' יוסי אמר דלא אמרי ב"ש דבטעות הוי הקדש אלא בגוונא דרישא דנתכוין להקדיש אלא שטעה בדבר אחר בין שחור ללבן אבל אם נתכוין לומר חולין ואמר עולה לב"ש נמי לא הוי הקדש ומתניתין דתרומות נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום אתיא נמי כב"ש דזה נמי כמתכוין לומר חולין ואמר עולה ור' ירמיה אמר דאפילו חולין ואמר עולה קדוש לב"ש ומתניתין דתרומות אתיא דלא כב"ש וכן הביא הר"ש ז"ל לדברי הירושלמי שם בפ"ג מתרומות והשתא דלר' יוסי ב"ש מודו בנתכוין לומר חולין ואמר עולה או עולה ואמר שלמים א"כ מה השיבו לב"ה מקרא לתשיעי עשירי הא לדידהו נמי תיקשי דזה הוא כנתכוין לומר חולין ואמר עולה דלדידהו נמי לא קדוש וצ"ל דלא השיבו אלא דאיכא דוכתי דקדוש בטעות ואין תשובה זו עיקר כמש"כ התוספות ז"ל דעיקר טעמייהו דילפי מתמורה אלא דמהא נמי תיקשי כיון דילפי מתמורה אם כן כי היכי דבתמורה אפילו נתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים הוי תמורה הכי נמי בהקדש כה"ג ליהוי הקדש אלא דמשמע התם בירושלמי בהך שמעתין דבתמורה גופא פליגי חזקיה ורבי יוחנן בהא דלחזקיה בתמורה ג"כ אם בא לומר חולין ואמר תמורת עולה לא קדשה ור' יוחנן אמר דקדשה וחזיא דר' יוחנן בר' יוסי בר"י בתמורה כפתרא דר' ירמיה על דבית שמאי במוקדשין הרי דבתמורה גופא פליגי בזה אי בטעות הוי תמורה אי לא וא"כ י"ל דר' יוסי בירושלמי ס"ל כחזקיה והכי פליגי חזקיה ור"י בש"ס דילן בתמורה ועיין מש"כ שם בחידושינו וי"ל עוד דר' יוסי ס"ל דבתמורה נמי לא קדיש אלא בטעות כי האי כסבור לומר שחור ואמר לבן וכדאיתא התם בתמורה דרבי יוחנן אמר הכי בלישנא אחרינא ודו"ק:

משנה מי שנדר כו' והלך להביא בהמתו אם עד שלא נגנבה נזר הרי זה נזיר דאין פותחין בנולד ואם משנגנבה נזר אינו נזיר ופירש"י שבדעתו היה לקבל נזירות על אותה בהמה וכיון שלא היתה ברשותו הוי נזירות בטעות עכ"ל משמע מדבריו דאין צריך שאלה לחכם אלא נזירות בטעות הוא והתוס' ז"ל בד"ה ואם לאו כתבו דהחכם מתיר לו והוי חרטה מעלייתא משמע דצריך שאלה לחכם אבל בסוף דבריהם כתבו דאפי' ב"ש מודו בהא דהוי נדר טעות וא"כ ע"כ אין צריך שאלה דלב"ש אין שאלה בנזירות בכל גוונא כמו בהקדש דאין שאלה כלל ומ"מ לא הבנתי דבריהם ז"ל נהי דנדר טעות הוא הא לב"ש נזר בטעות הוי נזיר ומי גרע מאומר הריני נזיר שזה פלוני דהוי נזיר אפילו אין זה פלוני וכן בהקדש ותמורה בכל גווני דטעות הוי הקדש ותמורה ומש"כ דלא חל רגע אחת סברא זו לא מהני אלא היכא דמתעקר עיקר הקדש. אבל תחלת הקדש אפילו בטעות גמור כגון נתכוין לומר עולה ואמר שלמים הוי הקדש וה"ה בנזירות לב"ש וצ"ל כיון שדעתו היה על בהמה זו הרי הוא כאילו התנה בפירוש הריני נזיר על מנת להביא בהמה זו דזה מהני אפילו לב"ש להתנות איזה תנאי ואם לא נתקיים התנאי לא הוי נזיר ומ"מ לפי משמעות דבריהם ז"ל דסתם נזר קשה קצת לומר דמחמת אומדן דעתו משוינן ליה נדר טעות דלא ליבעי שאלה כלל אבל בירושלמי מוקי לה שאמר בפירוש הריני נזיר על בהמה שיש לי בבית ומדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות נזירות נראה נמי דמתניתין מיירי דלא אמר בפירוש ע"מ כו' אלא כך היה דעתו ובכלל נדרי שגגות הוי ועיין מש"כ הלח"מ ז"ל שם. אך מש"כ התוס' ז"ל דב"ש נמי מודו בהא ודאי צ"ע דנהי דנזיר שוגג הוא ג"כ הוי נזיר ככל הקדש טעות וכתב שם הרמב"ם ג"כ דאין צריך שאלה לחכם וכן בסיפא דנזרו משחרב בהמ"ק ג"כ הוי נדר טעות דודאי לא נזרו אלא ע"ד שביהמ"ק קיים והא דתנן אם עד שלא נגנבה כו' הרי זה נזיר ע"כ אתי לאשמעינן דלא מהני אפילו שאלה משום דהוי נולד. דאי קמ"ל דצריך שאלה פשיטא כיון שנזר עד שלא נגנבה ונחום המדי טעה בזה והתיר להם ע"י נולד היינו ע"י שאלה והתרת חכם:

אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב דנחום התיר להם שלא בהתרת חכם אלא דלא הוי נדר כלל ודבריו נפלאים המה. אע"ג דלדבריו ז"ל א"ש הא דקרי לה במתניתין טעותא להא דנחום דלשיטת רש"י ותוס' ז"ל אין כאן טעות כלל דע"י היתר חכם יכול להתיר לכ"ע אפי' ע"י נולד וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שבועות מ"מ מש"כ שם דהא דאמרי רבנן משחרב אינו נזיר הוא בשיטת ר"א דאמר פותחין בנולד אין דבריו ז"ל מובנים ועיין בלח"מ ז"ל בפ"ב