קרן אורה נזיר סט

דמסתבר לומר כן דהתפסה הוי כתמורה לענין זה דהא התפסה נמי הוי סוף הקדש כמו תמורה ואמאי לא נילף התפסה מתמורה דיחול אפילו בטעות אלא דצ"ל דמהא גופא דעיקר שאלה נאמרה בנדר דעיקרו ע"י התפסה ש"מ דהתפסה אינה חלה בטעות דאל"ה לא הוי מהני שאלה ודברי הרמב"ם ז"ל צ"ע:

שם גמ' אילו הוי ידענא דלבן נפיק כו' מכאן משמע דהלבן קדוש ודלא כלישנא אחרינא ברש"י ז"ל במתניתין דהשחור קדוש וק"ל:

רישא קשיא לרב חסדא כו' כי אמרי בתורא דקרמנאי ומסקנת הש"ס דמתניתין סברי בעין רעה מקדיש והיכא דעלה בידו גרוע ממנו הוי הקדש אבל אם עלה דבר מעולה לא הוי הקדש דאין דעתו על היפה והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' ערכין כתב דלא הוי הקדש בין שעלה גרוע או יפה והיינו משום דלב"ה בכל גוונא לא הוי הקדש אלא דמש"כ בהתפסה כה"ג הוי הקדש קשה דאם עלה בידו מעולה אפי' לב"ש לא הוי הקדש ונהי דאנן קיי"ל דמקדיש בעין יפה מקדיש א"כ קשיא איפכא היכא דעלה גרוע ממנו אמאי הוי הקדש גבי התפסה וכן נפ"מ לכ"ע לענין תמורה אם אמר שור שחור שיצא מביתי יהיה תמורה ויצא לבן דגרוע הוא לא יהיה תמורה לדידן דקיי"ל בעין יפה מקדיש והיה נראה דהא דמחלק הש"ס בין עלה דבר גרוע או יפה היינו לאוקימתא דאביי דאמר דצריך לומר אילו הוי ידענא כו' דבזה אמרינן דאם עלה דבר היפה ודאי לא היה דעתו לזה כיון דמקדיש בעין רעה מקדיש אבל לאוקימתא דרב פפא בכל גוונא הוי הקדש וה"ה לדידן בהתפסה או בתמורה ודו"ק:

ועיין תוס' ז"ל שכתבו צריכותא לכל הני בבי דמתניתין דשור איצטריך לא שמעינן דשחור עדיף מלבן ודלא כרב חסדא ודינר איצטריך לאשמעינן דבעין רעה מקדיש ושמן איצטריך לאשמעינן דלא אזלינן בתר רוב מקומות דמשחא עדיף והרע"ב ז"ל כתב דאשמעינן בקדושת הגוף ובקדושת דמים שור הוי קדושת הגוף ודינר הוי קדושת דמים ודקדק התוסיו"ט ז"ל שמן למאי איצטריך וכתב דאתי לאשמעינן דבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דמקדיש סתם יפלו דמיהם לבדק הבית. ולא הבנתי רבותא זו דהא קדושת דינר לא עדיף מקדושה זו דיין ושמן גם מש"כ ביין ושמן דדמיהם יפלו לבדק הבית לא כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' ערכין ע"ש עכ"פ מוכח ממתניתין דבכל הקדש אמרי ב"ש דהקדש טעות הוי הקדש ועיין מה שכתבתי בזה בעירובין דף למ"ד עיי"ש:

משנה נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת כו' תרעה בעדר כו' והקשו התוס' ז"ל מ"ש מאשה שהפר לה בעלה דהחטאת תמות כו' ואפי' למ"ד מיעקר עקר הא אוקמינן כר"א הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין נראה מד' לפי תי' זה דלר"א הקפר אפילו אם נשאל לחכם לא נפקי לחולין ומתניתין דילן אתיא כרבנן והוא דחוק למימר דסתמי פליגי אהדדי למ"ד מיעקר עקר. דמתניתין דלעיל אתיא כר"א הקפר ומתניתין אתיא כרבנן וכתבו עוד דאפילו לר"א נראה דלא דמי דהתם מיפר לה בלא חרטה אבל הכא לא חל הנדר שעה אחת כדפרישית עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם אלו דלכאורה משמע מדבריהם דדוקא בהפרה דמיפר בלא חרטה הוא דלא נפקי לחולין לר"א אבל בשאלה לחכם דמתיר ע"י חרטה אפילו לר"א נפיק לחולין ובסוף דבריהם משמע דדוקא הכא הוא דלא דמי דלא חל הנדר שעה אחת כדפרישית היינו דמיירי הכא שטעה בלשון הנזירות והתיר לו החכם ואמר לו שאין הלשון לנזירות כלל וכמו שפי' לעיל בתוס' בד"ה נשאל לחכם אבל התיר לו החכם ע"י שאלה וחרטה ה"נ דלא נפקי לחולין לר"א אבל לפי האמת נראה יותר דאפילו ע"י שאלה לחכם נפקי לחולין לכ"ע אפילו לר"א כיון דעקר הנזירות ע"י טעות ונהי דהיתר חכם דמתניתין הדבר מוכרח לפרש היינו שאמר לו שאין בלשון נזירות דאל"ה לב"ש אינו יכול לשאול על נזרו מ"מ לענין דתצא ותרעה בעדר ליכא נפ"מ ואפי' ע"י שאלה ממש ג"כ תרעה בעדר וכן משמע מהא דאמר ר' ירמיה בגמ' מדב"ש נשמע לב"ה לענין תמורה דהיכא דמתעקר עיקר הקדש איתעקר תמורה והתם ודאי נראה דאפילו ע"י שאלה בהקדש ראשון ג"כ מיתעקר התמורה כיון דהוי חולין למפרע ומאין תחול התמורה וה"נ במתני' לענין דתצא ותרעה בעדר כיון דהנזירות בטלה למפרע אין קרבנות ג"כ וכמו שכתבו התוס' ז"ל בד"ה נשאל דהוי כמו שהקדיש לנזירותו ולאו נזיר הוא דאין זה הקדש והכי משמע בירושלמי הכא בשמעתין דפריך הכא את אמרת תצא ותרעה בעדר וכא את אמרת הכין היינו מ"ש דברישא הוי הקדש אע"ג דבטעות הוא והכא תרעה בעדר ומשני תמן לנזירותו הוא נשאל מנזירותו יצאו קרבנותיו לחולין כיון דאין נזירות אין קרבנות:

ומסתימת דברי הירושלמי נראה דמפרש להיתר חכם דמתני' היינו ע"י שאלה ממש ואפשר ס"ל דנזירות לא דמי להקדש לענין זה וכמו שכתבתי במקום אחר בזה אליבא דר"א אלא דמהא דאמרו ב"ש לקמן דכולם נזירים משמע דאין לחלק בין נזירות להקדש וכי היכי דהקדש טעות הוי הקדש ה"נ נזירות בטעות הוי נזירות וכיון דאפילו בטעות גמור הוי נזירות כ"ש דלא מהני שאלה בנזיר דהא איצטריך קרא לב"ה דיש שאלה בהקדש. כדאיתא בנדרים ובב"ב אע"ג דהקדש טעות דהוי הקדש מסברא קים להו אלמא דכל היכא דהקדש טעות הוי הקדש פשיטא דשאלה לא מהני ועיין בכ"מ פ"ד מהלכות נדרים שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דשאלה מהני גם בקדשי מזבח דשמעינן לה מדליתא בטעות. והרי איצטריך ליה לב"ה קרא להכי כדאיתא בנדרים ואמאי לא הביא ש"ס מפורש התם בנדרים דגם קדשי מזבח ישנן בשאלה ולפוטרן משחוטי חוץ עכ"פ זה נראה ברור דגם ע"י שאלה ממש יצאו וירעו בעדר:

אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזירות לא משמע כן דכתב שם בהלכה ח' מי שדימה שהוא חייב נזירות והפריש קרבנות ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זה נדר יצאו וירעו בעדר משמע דוקא בכה"ג שטעה בלשון הנזירות הוא דיצאו וירעו בעדר אבל בהיתר שע"י פתח לא יצאו לחולין ומ"מ נראה דגם בזה יצאו לחולין בכל היתר חכם ומ"ש והורהו שאין זה נדר כוונתו ג"כ ע"י פתח או חרטה וקצת קשה אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל הא דר' ירמיה בגמרא דבתמורה כה"ג ג"כ לא הוי תמורה וגם מה שמסיים בהל' נזירות שם יצאו וירעו בעדר שזה הקדש טעות הוא שאינו הקדש כמו שיתבאר במקומו עכ"ל ובאמת זה עדיף מהקדש טעות דהא אפי' בתמורה דאיתיה בטעות בכה"ג לא הוי תמורה ודו"ק:

דף לב גמרא אי רבנן קשיא נזירות מועטת אי ר' יוסי קשיא נזירות מרובה כן הוא גירסת רש"י ז"ל ופי' ז"ל אינו מובן כלל ועיין בא"מ שהאריך לישב פירושו בתרתי לישני ואין הדברים מתישבין ויותר נכון בזה גירסת התוס' ז"ל אי רבנן קשיא גם נזירות מרובה דס"ל לרבנן דימים שנהג בהן היתר אין מונין ומתניתין תנן דמונה משעה שנזר ואי ר"י קשיא נזירות מועטת אבל נזירות מרובה לא תיקשי כ"כ דהא איכא ימים שנהג בהן היתר שעולין לו דהא אינו סותר אלא ל' יום והא דתנן מונה משעה שנדר היינו מקצת משעה שנדר וע"ש בד"ה דתניא כו' שיש חסרון דברים שם בסוף הדיבור מש"כ ומתניתין משמע כו' דזה כתבו לר"י דלא תיקשי מנזירות מרובה ומחלוקת ר"י ורבנן לשיטתם הוא דאם בא להביא קרבנותיו בסוף נזירותו ועבר ונהג היתר בכמה ימים מנזירות אין נזקקין להביא קרבנותיו עד שינהוג עוד ימים כימים שנהג בהם היתר בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת ור"י אמר דבנזירות מרובה היינו של מאה יום ונהג היתר ס' יום דיו לקנוס אותו לנהוג איסור רק ל' יום ול' יום יעלו לו אבל ל' יום סותר הוא בכל גוונא ולפ"ז הוא מלתא בלא טעמא למיקנסיה רק ל' יום ולא כל הימים שנהג בהן היתר והיה אפשר לפרש דמיירי היכא דנהג היתר בשתיית יין כל ימי הנזירות ורוצה להביא קרבנותיו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור ל' יום דאין נזירות פחות מל' יום אבל היכא דלא נהג היתר אלא מקצת הנזירות ונשאר עוד עד הבאת קרבנותיו ל' יום מנזירותו לא קנסינן ליה כלל לר"י וא"ש לפ"ז הא דמוקמינן למתניתין אליבא דר"י בנזירות מרובה וא"ש דמונה משעה שנדר היינו אם נשאר משעה שאסרו החכם עד השלמת נזירותו ל' יום כל הימים שנהג בהם היתר עולין לו:

שוב ראיתי בש"מ שפי' כן בשם הר"ר עזריאל דלר"י אם נשאר ל' יום מנזירותו עולין לו כל ימי ההיתר ומקיים שם גרסת רש"י ז"ל דלרבנן קשיא נזירות מועטת וה"ה נזירות מרובה ומשום ר"י הוא דקאמר הכי ולר"י קשיא גם נזירות מרובה היכא דלא נשאר ל' יום ומשני דלר"י מתניתין מיירי בנזירות מרובה ונשאר עוד ל' יום לנהוג איסור ולפי שיטה זו היה נראה דבשאר נדרים אין קונסין אותו כלל אליבא דר"י דדוקא הכא דרוצה להביא קרבנות צריך לנהוג איסור דאין נזירות פחות מל' יום אבל בשאר נדרים לא קנסינן ליה אבל בנדרים דף כ' משמע דבשאר נדרים ג"כ קנסינן ליה ופירשו התם רש"י ותוס' ז"ל דהא דאין נזקקין לו היינו אם בא לשאול על נדרו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור ככל הימים שנהג היתר ולר"י דיו ל' יום וכתבו התוס' ז"ל התם דבשאר נדרים אפשר מודה ר"י דקנסינן ליה כל הימים אבל מדברי התוספתא פ"א דנדרים הביאו דגם בנדרים פליגי ר' יוסי ור' יהודה:

ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות נזירות נראה דס"ל כשיטת הר"ר עזריאל ז"ל דדיו ל' יום שנוהג בנזירות ואם עומד באמצע נזירותו ונשאר ל' יום משעה שאסרו לא קנסינן ליה כלל ע"ש ומש"כ שם דאם לא נהג איסור אין נזקקין לו כלל היינו שאין נשאלין לו להתיר לו ע"י פתח וחרטה וכמש"כ הראב"ד ז"ל ובירושלמי בשמעתין מייתי פלוגתא דב"ש וב"ה בזה דב"ש אמרי דמונה משעה שנשאל וב"ה אמרי משעה שנדר והכי איתא בתוספתא ג"כ ומסיק אם זלזל בנזירותו כל עמא מודו דמשעה שנשאל ואם לא זלזל כ"ע מודו דמשעה שנדר כי פליגי היכא דבא לשאול אי לשון נדר הוא דב"ש ס"ל מתוך שבא לשאול ולא