קרן אורה נזיר סז

התינוק שהורה הוראה בישראל ור"א בר"צ היה ג"כ בזמן הבית כדאיתא בעירובין:

ועוד משמע בשמעתין דאי אייתי שערות אחר למ"ד קודם הבאת קרבנותיו צריך להביא קרבנותיו והוא דלא כמש"כ לעיל במתניתין לענין מיחוי קרובים דאפי' אם מיחו קודם הבאת קרבנותיו לא מייתי קרבן כמו גבי הפרה ויש לחלק ודו"ק:

תוס' בד"ה הניחא לר"י כו' ליכא למיחש דהוי שומא עיין בש"מ בשם הרא"ש ז"ל שהקשה הא לר"י הוי סימן כדאיתא בנדה ע"ש מה שתירץ בזה ויתר דברי התוס' ז"ל אינן מסודרין קצת ועיין בש"מ:

שם משנה האיש מגלח כו' כיצד כו' רש"י גריס דהיכא דקיבל עליו נזירות אחר מיתת אביו יפלו לנדבה ואם הוא ואביו נזירים מגלח על נזירות אביו והיינו משום דאם קיבל עליו אחר מיתת אביו כבר נפלו לנדבה אחר מיתת אביו ואינו יכול לגלח עוד עליהם אבל אם היה הוא ואביו נזירים מגלח עליהם ומיד אחר מיתת אביו הוא יורש אותו לנזירותו. והתוס' ז"ל גרסי איפכא דאם הוא ואביו נזירים אינו מגלח דכבר נתחייב על נזירותו משל עצמו אבל אם הזיר אח"כ ע"מ לגלח ממעות אביו ס"ל לר"י דמגלח ובגמרא מיבעי לן אי פליגי רבנן עליה דר"י ואי פליגי ארישא פליגי או אסיפא ארישא וס"ל דבכולהו מגלח או אסיפא וס"ל דבכולהו אינו מגלח ואיפשטא מברייתא דרבנן ארישא פליגי ובכולהו מגלח כן הוא לשיטת התוס' ז"ל ורש"י ז"ל, פי' בגמ' או אסיפא היינו דרבנן ס"ל להיפך מר"י דבהיה הוא ואביו נזירים אינו מגלח ואם הזיר לאחר מיתת אביו מגלח והיינו משום דמשמע ליה הכי לישנא דזהו שמגלח כו' משמע דוקא זהו שמגלח וא"כ לשיטתו אין גירסתו במתניתין מכרעת כיון דאיכא טעמא להכי ולהכי י"ל דגרסינן במתניתין בדברי ר"י כטעמא דס"ל לרבנן לפי המסקנא ורבנן ס"ל כר"י אבל לשיטת התוספות ז"ל מסתבר יותר לגלח על נזירות אביו היכא דהזיר אחר מיתת אביו ולא מספקא לן אלא אי פליגי רבנן וס"ל דאינו מגלח כלל או ס"ל דאתרווייהו מגלח:

והר"ר עזריאל ז"ל בש"מ ס"ל ג"כ כגירסת רש"י ז"ל דהיכא דהוא ואביו נזירים מסתבר יותר לגלח והא דאיבעי לן בגמ' פי' ע"ד התוס' ז"ל או דרבנן ס"ל בתרווייהו אינו מגלח או בתרווייהו מגלח ויש להכריע קצת כגירסת התוס' ז"ל דמשמע מדברי ר"י דאין זה מגלח על נזירות אביו אבל נזיר מיהא הוי ולגירסת רש"י ז"ל ברישא דאמר ע"מ שאגלח על נזירות אבא א"כ לר' יוסי לא הוי נזיר כלל וכמו שאמר בעלמא בע"מ שאגלח בבית חוניו דלא הוי נזיר אבל לגירסת התוס' ז"ל א"ש אבל בירושלמי מוכח כגירסת רש"י ז"ל דבהזיר אח"כ הוא דיפלו לנדבה דאמרינן התם מ"ט דר' יוסי דאמר ברישא יפלו לנדבה משום שנאמר קרבנו על נזרו ולא נזרו על קרבנו ואם הזיר אח"כ הרי נזרו על קרבנו ויפלא בעיני מדוע לא הביאו הראשונים ז"ל דברי הירושלמי וגם משמע התם קצת כפרש"י ז"ל דאסיפא וארישא פליגי וכדאמרינן אודויי מודו להו כו' ע"ש והרמב"ם ז"ל פסק בתרווייהו דמגלח וכשיטת התוס' ז"ל והר"ר עזריאל דאיפשטא דרבנן ס"ל דמגלח בתרווייהו ועי' הנוסחא בתוספתא דמכילתין:

גמרא פשיטא א מאי למימרא כו' צ"ל דמשמע ליה להש"ס דר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר קאי אכוליה מלתא דמתניתין הא דאיש מגלח ואין האשה מגלחת דמסברא גם האיש אינו מגלח וכדאמרינן לעיל בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו ולהכי אמר ר"י דהלכה היא בנזיר אלא דמשמעות דבריו דהא דאין אשה מגלחת הוא ג"כ הלכה ועלה פריך פשיטא דבן יורש ולא בת ועי' תוס' ז"ל בד"ה פשיטא:

ע"ב בעי רבא יש לו ב' בנים נזירים מהו הלכתא גמירי כל דקדים גלח פירש"י ז"ל כל דקדים בנזירות גלח. ולפ"ז לא מיירי רבא אלא היכא דהזירו אחר מיתת האב דיש קדימה בנזירות האחד על חבירו אבל אם היו נזירים בחיי אביהם אין כאן קדימה על חבירו וא"כ בעיא דרבא לרבנן אזלי אבל התוס' ז"ל פרשו כל דקדם גלח היינו כל הקודם זכה ולכאורה היכא דהזיר אחד מהם לאחר מיתת האב ע"מ שיגלח ממעות אביו אמאי לא יזכה בכל המעות כיון דהשני לאו נזיר הוא אין לו זכיה במעות אלו כלל וע"כ לא מיבעי ליה לרבא אלא היכא דהיו שניהם נזירים בחיי האב דזכו שניהם כאחד במעות אלו אבל מדברי רש"י ותוס' ז"ל לא משמע הכי אלא בכה"ג ג"כ מיבעי ליה אי יכול לזכות בכל המעות או אינו זוכה אלא בחציין וע"כ צ"ל דיש ליורשין זכות במעות סתומים אפי' אם אינם נזירים בשעת מיתת האב כיון דחזי להו לנזירות וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דהבנים חולקין המעות מיד אפילו לא היו נזירים עדיין וע"כ צ"ל כן דאל"ה היכי מגלחין עליהם אי נימא דכבר זכה בהן הקדש לנדבה ומועלין בהן. אלא ש"מ דיש להם זכות בהן ויכולין להזיר עליהם:

שם ואת"ל ירושה היא ולפום דשקיל מגלח בחולין הוא דאית ליה פי שנים אבל בהקדש לא ופרש"י ז"ל דמיבעי ליה לאחר הקרבת הקרבן ובאכילתו אי נוטל פי שנים והוא פלאי כיון דמגלח פי שנים וקרבנותיו הם פשיטא דאוכל אותם ג"כ ואין לאחר אתו והתוס' ז"ל פירשו דבחולין היינו היכא דאמר אלו לנזירותי ולא הזכיר עליהם שם הקדש הוא דנוטל בהם פי שנים אבל בהקדש אם אמר לקרבנות נזירותי דשם הקדש עליהם מהו אם גם בזה נוטל פי שנים או דלמא בהקדש אינו נוטל פי שנים וגם פי' זה אינו מובן דאטו אם לא אמר לקרבנותי לא הוי הקדש ואפ"ה הוא דהבנים זוכין בהן וה"ה אם אמר לקרבנות נזירותי כיון דגם בזה נאמרה הלכה דהבן מגלח הרי הוא כירושה ובש"מ כתב ג"כ דאין פי' זה נראה והנכון כמש"כ הש"מ ז"ל דכולה חדא בעיא היא ואריכות לשון בעלמא הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר הך בעיא כלל ומש"כ הכ"מ דפי' כפרש"י ז"ל דמיבעי ליה באכילת הקרבנות ובהקדש אי נוטל פי שנים ולא שייכא הך בעיא הכא אלא בעלמא לענין הקדש אינו מובן דהא בעלמא גבי הקדש ודאי לא שייכא הך בעיא כלל דפשיטא דליכא ירושה בהקדש ואפי' בקדשים קלים שהניח להם אביהם כמו שלמים נראה דלא שייך בזה ירושה דלאו ממונו הוא כלל ודוקא הכא הוא דשייכא ירושה כיון דאתמר הלכתא בזה דמגלח על קרבן אביו והיינו בתורת ירושה ומש"ה מיבעי לן אי שייך בזה כל דיני ירושה לענין בכור ופשוט ג"כ אבל בעלמא ודאי לא שייכא ירושה בהקדש ע"כ נראה דהרמב"ם ז"ל ג"כ מפרש לה כמש"כ הש"מ דחד בעיא היא אלא דלפ"ז תיקשי א"כ הא לא איפשטא הבעיא באת"ל ואמאי כתב בפשיטות דהבכור נוטל פי שנים בזה וי"ל דס"ל דהני תרתי בעיין בפשוטין או בבכור ופשוט בחדא שייכא או הלכתא גמירי לה וכל הקודם זכה או תורת ירושה היא ופשוטים חולקין ובכור נוטל פי שנים ולהכי פסק לחומרא דיטלו בתורת ירושה ובזה ודאי יצאו ידי חובתן אבל אי נימא כל הקודם זכה שמא בתורת ירושה הם באין ומביא זה קרבן שאינו שלו ועיין בפי' המשנה שכתב דכל הקודם זכה דלא כמו שכתב בחיבורו ע"ש:

שם גמ' כי גמירי הלכתא בסתם נזירות כו' וכתבו התוס' ז"ל דהוי מצי נמי למיבעי אם שניהם היו נזיר עולם וכ"כ בש"מ משמע דמפרשי דמיבעי ליה להש"ס אי גמירי הלכתא דגילוח על נזירות אביו בנזיר עולם או דוקא בנזיר סתם הוא דגמירי הלכתא ואין זה נראה דא"כ אמאי לא מיבעי ליה להש"ס לעיל בשארי הלכות האמורים בנזיר בהא דיפלו לנדבה ובהא דהאב מדיר את בנו אלא ודאי אין חילוק בזה וכי קמיבעי ליה היכא דאין שניהם שוין וכמו שכתבו התוס' ז"ל בעצמם:

שם גמ' הוא נזיר טהור ואביו נזיר טמא כו' וסלקא בתיקו ומה שכתבו התוס' ז"ל בד"ה בעי רב אשי כו' א"נ דאביו נזיר טמא היינו דכבר נטמא אינו מובן דמאי נפקא מינה במה שכבר נטמא כיון דהקרבנות לשם נזירות טהרה הופרשו ולא ידענא מי הכריחם לזה והרמב"ם ז"ל בפ"ח כתב בהך בעיא דספק היא ולא יביאם ואם הביא זבחיו לא עלו לו דספק הוא ועיין בכ"מ שם שדקדק דא"כ מאי תקנתיה ותי' דיביא קרבנות אחרים ויתנה בנדבה אלא אי אין מתן דם נדבה שוה לחובה אין יכול להתנות ואין דבריו ז"ל מובנים מה שהוא כמסתפק בזה דודאי עולה ושלמים יכול להתנות בנדבה דמתן דמיהם שוה אבל חטאת ואשם אינן באין נדבה אבל תקנתו בספק מבואר לקמן בפרק ב' נזירים ולדידי קשיא אמאי כתב הוא ז"ל בפשיטות דזבחיו לא עלו לו הא אפילו בהפריש מעות על חלב ואח"כ הביאן על הדם בשוגג כיפר כדאמרינן לעיל בשמעתין דמעות סתומים. ונהי די"ל דהכא מיירי במזיד אכתי תיקשי דהא המעות שלו הם וראוים הם לו לנזירות טהרה וא"כ כי שינה והביא מהן קרבנות טומאה אמאי לא עלו לו אטו אם שינה בשלו שהפריש מעות לנזירות טהרה ושינה והביא בהן קרבנות טומאה אטו לא יעלו לו ומידי דהוי על חלב של אמש והקריב לשל היום דכיפר לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שגגות ונראה דקרבן טומאה וקרבן טהרה הוי כשינה מחטא לחטא דבשל עצמו ג"כ לא כיפר:

והא דבעינן לעיל למילף דמתכפר במעות של אביו אפי' מן החמורה על הקלה הואיל ומגלח על מעות אביו אע"ג דבמעות גופא אינו מגלח מטומאה לטהרה כבר כתבו התוס' ז"ל שם דהא דבעינן למילף דאפילו במעות מפורשין יתכפר בשל אביו ובגילוח במפורשין ודאי לא מגלח אלא כיון דאשכחן גילוח במעות אביו ה"א דבעלמא בכל גוונא מתכפר בשל אביו והכא הלכתא לחומרא הוא דנאמרה דבנזירות אינו מגלח אלא על מעות סתומים דוקא ודו"ק היטב:

פרק ב"ש דף לא תוס' בד"ה כיצד כו' אית דמפרשי דהקדש אלבן קאי משום דהקדש טעות כו' ואית דמפרשי