קרן אורה נזיר ס

אבל כל אינך כמו בהמה ונסכא וסואר של קורות דאית בהו שהייה לאו בכלל מעות הן אבל לפי מש"כ דשור נמי אינו קדוש אלא לדמיו א"כ מאי איכא בין הקדיש שור או חמור וי"ל כיון דהאי דינא הלכה היא לא ילפינן מינה וכיון דלא אתמר הלכתא אלא במעות לא ילפינן דבר אחר דיפול לנדבה ולא איתמרה אלא במידי דשכיחי בנדבה ובע"מ ג"כ שכיח בנדבה אבל נסכא וסואר דלא שכיחי להתנדב לא אתמר הלכתא בהו וכן להקדיש בהמה תמימה לדמי ג"כ לא שכיח מש"ה איכא מ"ד דלא נאמרה הלכה בזה:

ואכתי איכא למידק התינח לר"י דאמר הלכה היא בנזיר אבל לר"ל דיליף מקרא מאי איכא למימר מהיכי תיתי לחלק אליביה בין מעות להשאר וראיתי בש"מ שכתב לר"ל הטעם משום שמא חישב בלבו לפרש דמי חטאת ולר"י הטעם משום דהלכה לא נאמרה אלא במעות ובע"מ שעומדת למכור מיד וא"כ איכא נפ"מ בין ר"ל לר"י בהיפר לה בעלה דלר"י בכה"ג ג"כ לא יפלו לנדבה אלא מעות ולר"ל אי אמרה דלא היה בדעתה לפרש אפילו נסכא וסואר יפלו לנדבה וכן יש לדקדק לשיטת התוס' ז"ל דהטעם הוא משום חשש דשמא חישב כו' היפר לה בעלה מא"ל והתוס' ז"ל בעצמם הקשו לקמן ע"ז כעין קושיא זו:

שם בד"ה אבל נסכא לא כו' אבל הפריש ג' נסכות או ג' קורות עכ"ל לכאורה משמע מדבריהם דהא דאמרינן נסכא לא היינו אם הפריש ג' נסכות דבזה חיישינן שמא חישב בלבו על אחת מהן לחטאת אבל אם הפריש נסכא אחת הוי כסתומים אבל מסתמא דהש"ס לא משמע הכי וכ"כ בש"מ דאפי' בנסכא אחת חיישינן שמא חישב בלבו על מקצתה לחטאת:

בד"ה אלא מעתה מעות ולא עופות כו' האריכו לפרש קושית רב שימי בג' אנפי הפירוש הראשון הוא דפריך בעופות נמי היכי מתפרשות בעשיית כהן ניחוש שמא נתן דעתו חד לחטאת וחד לעולה והוי כמעורבים ולא יכול הכהן עוד להקריבן וזה לשיטתן בשמעתין דלעולתי ולחטאתי כו' דהוי כמפרש היינו בתערובות וכולן ילכו לאיבוד והרבו להשיב על שיטה זו כמבואר בדבריהם ז"ל וכתבו בשם הר"מ ז"ל לפרש דהקושיא היא על הך חששא דנתן דעתו לאחר הפרשה ומה מועיל דעתו בזה כיון דלאו שעת הפרשה היא ולא שעת עשייה וכי היכי דקינים אין מתפרשות אלא או בלקיחה או בעשיה ה"נ כל הקרבנות וגם ע"ז הקשו מנ"ל לדמות שאר קרבנות לקינים ועוד דרב חסדא לא אמר אלא בקינים דחזי להקרבה אבל במידי דלא חזי להקרבה מסתבר דיכול לפרש בכל עת שירצה ומסקנת דבריהם לפרש דלאו משום חשש דשמא נתן דעתו לפרש אלא דהלכה לא נאמרה אלא במעות אבל בנסכא לא נאמרה הלכה והרי היא כמפורשת היינו אע"ג דסתומה היא יש לה דין מפורשת דלא יפול לנדבה כיון דלא אתמר הלכתא בזה ופריך עלה נימא נמי מעות ולא עופות ואם הפריש עופות לקינו נמי לא יפול לנדבה אם מת והאמר רב חסדא אין הקינים מתפרשות כו' משמע דיש להם דין סתומה לגמרי אפילו ליפול לנדבה וא"ש דלא פריך מכמה סתמי משום דבהא מודו כ"ע דיכול אח"כ לקובען איזה לחטאת ואיזה לעולה ושיטה זו נראה דהוא לא כשיטתם לעיל בכולה שמעתין דהיכא דלא אתמר הלכתא חשיב כמעורבים וילכו כולם לאיבוד דאם כן הדק"ל היכי יכול הכהן לפרשן בשעת עשייה כיון דהוי כמעורבים:

ובש"מ ז"ל כתב באמת לפרש גם לשיטה זו דפריך מהא דאמר רב חסדא דמתפרשות בעשיית כהן ואמאי כיון דהוי כמפורשין בתערובות כולן ימותו אבל באמת נראין דברי התוס' ז"ל בזה דלענין זה שיכול לפרש אח"כ ודאי לא איצטריך הלכה כלל דלא פריך לעיל אלא על מעות סתומים לאחר מיתה והלא דמי חטאת מעורב בהן אבל מחיים ודאי יכול להפריש מעות סתומין ולפרשן אח"כ או בשעת עשייה או אפילו שלא בשעת עשייה וכמו שיתבאר בזה וא"כ פשיטא דלא תיקשי מהא דרב חסדא דאמר דמתפרשות בשעת עשייה אפילו אי לא נאמרה הלכה בעופות ולזה הוכרחו לפרש דפריך ממשמעות דברי רב חסדא דאין מתפרשות כלל אפילו לענין נפילה לנדבה ובאמת גם דיוק זה אינו מובן דאטו הא דאין נופלין לנדבה הוא משום דהוי כמפורשים דודאי כסתומים הם אלא דבעופות לא נאמרה הלכה דיפול לנדבה כיון דלא הוי דומיא דמעות. וא"כ היכי שייך למידק מלישנא דאין מתפרשות דאתי לאשמעינן דיפול לנדבה ודברי רש"י ז"ל שפירש דפריך מהא דיביא זוג לשני ג"כ אינו מובן דהא הוא ז"ל פי' לעיל דאפילו בלעולתי ולחטאתי ולשלמי יכול לפרשן אח"כ ודמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יקרבו עולה וא"כ מאי קושיא מהא דיקח זוג לשני:

ולפי מה שכתבתי לעיל דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות פסה"מ דהא דמעות סתומים של חייבי קינים יפלו לנדבה הוא משום דראוין להביא בכולן עולה א"כ היכא דהפריש עופות סתומים לא יפלו לנדבה דהא א"א להביא שניהם עולות וע"י פדיון במומן ג"כ א"א דהא אין פדיון בעופות ולפ"ז א"א לפרש דלענין נפילה לנדבה קא דייק הש"ס במעות ולא בעופות וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות כלי המקדש ופ"ד מהל' שקלים דאין שום עולת העוף בנדבת צבור ובלא"ה לא שייכא נדבה בעוף למ"ד מותרות לנדבת צבור אזלי וא"כ אכתי לא יתיישב פירושא דהאי שמעתא דפריך נימא מעות ולא עופות ומה אעשה אם בעונותי הלכה זו סתומה וכל השיטות בזה צ"ע:

בא"ד דהא דאמר רב חסדא אין הקינים כו'. משמע דוקא קינים מדלא קאמר אין הקרבנות כו' ובתוס' ישנים ביומא פ' טרף בקלפי דייקי התם מדברי הש"ס דה"ה לכל הקרבנות מדלא מוקי לברייתא התם בשאר קרבנות דמקדש השם בהו שלא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה אלא דלא הבנתי דבריהם ז"ל דמה שכ' שם דגבי נזיר משכחת לה שהפריש שתי בהמות הא בהמות תמימות בנזיר לכ"ע הוי כמפורשות וכדאמר רשב"ג ולאו ממין אחד הם. ודוחק לומר דכוונתם הוא לב' בהמות שאין ראויות לקרבן דברייתא מיירי התם בקרבנות עצמן ועוד דהא כתבו ז"ל הכא דרב חסדא לא מיירי אלא בקינים עצמן ולפ"ז ליכא לאשכוחי להא דרב חסדא אלא בקינים לבד דמין אחד הם הן אמת דדבריהם ז"ל בזה אינן מובנים דהא איתא בהדיא שם ביומא דבהפריש מעות סתומים נמי איתא להא דרב חסדא ואינו יכול לפרש אח"כ וכן איתא בסוף כריתות. אך מש"כ דמצי לאוקמי בב' בהמות של נזיר אינו מובן כיון דברייתא איירי התם בקרבנות עצמן גם מש"כ שם עוד א"נ יש להעמידו שהיה מחויב עולה וחטאת ואמר אלו לחובתי ולא פירש ואח"כ בא לפרש והיינו בב' מיני חובה חטאת חובה ועולה נדבה ובכה"ג אינו יכול לפרש כלל וכדתניא לעיל בברייתא מי שהיה מחויב כו' רצה להביא חטאת לא יביא כו' וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל ועוד דאם הפריש בהמות הרי הן מפורשין דחטאת נקבה ועולה זכר. ומ"מ דבריהם שם מוכרחים דבכל הקרבנות בעינן שעת לקיחה או שעת עשייה מהא דמסיים שם בברייתא גבי ב' שעירים אינו דין שיקדש השם בשעת לקיחה או שעת עשייה והשתא אי נימא דבשאר קרבנות לא בעינן שעת עשייה ולקיחה ואם הפריש מעות לנזירותו יכול לפרש אח"כ שלא בשעת עשייה ולקיחה א"כ מצי למילף בק"ו לב' שעירים ג"כ שיקדש השם שלא בשעת לקיחה ועשייה אלא ש"מ דבכל הקרבנות הדין כן:

ומ"מ לדברי התוספות ז"ל הכא שכתבו לחלק בין קינים לכל הקרבנות לא תיקשי מהא דאמרינן התם גבי ב' שעירים ג"כ דוקא שעת לקיחה ועשייה משום דלפי שיטתם הכא דהא דרב חסדא לא אתמר אלא בקינים עצמן דחזו להקרבה א"כ לא אשכחן הך קדושת השם אלא בקינים שהן מין אחד ומינה בעינן למילף לב' שעירים שיקדש השם וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דוקא בשעת לקיחה ועשייה אלא דמדברי התוס' ז"ל נראה דאיכא לאשכוחי גם בשאר קרבנות קידוש השם כמ"ש ואפילו אם תימצי לומר דיליף שאר קרבנות מקינים כו' וכן מצינו בציפורי וכבשי מצורע ב' קרבנות במינים שוין ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי מבואר כעת דין הקביעות בשאר קרבנות ובפ"ה מהל' פסה"מ כתב להאי דינא גבי קינים. ומשמע לי קצת מדבריו שם דבמעות לא מהני קביעות כלל כמש"כ שם ואפילו אמר אלו דמי חטאתי כו' וסתימת דבריו משמע דאפילו אמר כן בשעת הפרשת המעות לא מהני הקביעות אבל מסוף דבריו שם לא משמע כן עיי"ש:

בד"ה ואמאי כו' וא"ת ומי דמי כו' וי"ל דה"פ כו' לא הבנתי דבריהם ז"ל דהתינח לשיטתם ז"ל לעיל דבהמה הרי היא כמפורשת משום דשמא נתן דעתו כו' י"ל דהכא בבהמות הראויות לנזיר אמרינן דפירש לגמרי אבל אי בהמה שאינה ראויה הוי כסתומה לגמרי ולא חיישינן שמא פירש קצת ה"נ לא איבעי לן למימר דהוי כמפורשין לגמרי אבל לפי מאי דמסקו לעיל דהא דאמרי' בהמה הרי היא כמפורשת היינו דלא נאמרה הלכה בזה אבל לא הוי כמפורש בתערובות. א"כ כיון דמסתבר להו לחלק דבהמה הראויה לקרבן הוי כמפורשת א"כ אפי' אי נימא דהלכה נאמרה גם בבהמה שאינה ראויה מ"מ הכא בבהמה ראויה הוי כמפורשת ועוד תיקשי לי אפכא מאי קאמר רב פפא ולטעמיך כו' אבל אי בהמה כמפורשת ניחא ליה הא דרשב"ג ואמאי נהי דבהמה הרי היא כמפורשת היינו לענין נפילה לנדבה דלא אתמר בה הלכתא אבל לא הוי כמפורשת לענין הקרבה ואכתי תיקשי הראויה לחטאת אמאי תקרב חטאת בלא קריאת שם אבל לפי מה שפי' לעיל דהא דאמרינן לעיל בהמה הרי היא כמפורשת מיירי ג"כ בבהמה הראויה לקרבן י"ל דהרי היא כמפורשת ממש ולזה מייתי רב פפא ראיה מהא דרשב"ג וכן אמרינן בירושלמי בהמה אין בה סתומה בתחלה מהא דרשב"ג. אבל בנסכא וסואר של קורות א"א לפרש כמפורש ממש ועדיין צ"ע:

בא"ד וא"ת ואכתי כו' דלמא ר"ג מיירי כשפירש בשעת הקרבה כו' גם בזה יש לדקדק לפי שיטתם דרב פפא פריך