קרן אורה נזיר נט

לכל הקרבנות ואתמר הלכתא דיפלו לנדבה אלא דבפ"ה מהל' פסה"מ כתב דהא דמעות סתומים של חייבי קינים יפלו לנדבה מפני שראוי להביא בכולן עולה וע"ז קשה הא בשמעתין אמרינן דהלכה היא בנזיר וכל דדמי ליה וצ"ל דמ"מ איצטריך הלכתא דמסברא לא הוי ידעינן דיפלו לנדבה וכמו שכתבתי כיון דראוין נמי לחטאת והלכתא נמי לא אתמר בלא טעמא אלא הטעם הוא במעות סתומים מפני שראוין להביא בכולן עולה מש"ה אתמר הלכתא דיפלו לנדבה. אלא דלפ"ז אינו מיושב הא דפריך הש"ס לעיל והלא דמי חטאת מעורב בהן ועוד דמאי פריך אפילו מפורשין נמי כיון דטעמא הוא מפני שראוין להביא בכולן עולה ובמפורשין ליכא למימר הכי הא דאמר רבא אם נפלו דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין ולא יפלו לנדבה ואמאי והא גם בזה ראוי להביא בכולן עולה וי"ל בזה דהכא כיון דנחית לפרושי ואמר אלו לחטאתי גם השאר הוי כמפורשין וכדתניא יביא בחציו עולה ובחציו שלמים וכ"כ הכ"מ ז"ל ליישב הא דתניא דמועלין בכולן ואמאי הא ראוי להביא בכולן שלמים וכדתנן דאין מועלין במעות סתומים מטעם זה אלא כיון דנחית לפרש אינך נמי כמפורשין דמי אך לפ"ז יקשה באלו לעולתי והשאר לנזירותי אם מת יפלו לנדבה ולפי טעמו של הרמב"ם ז"ל מפני שראוי להביא בכולן עולה והא הכא ליכא למימר הכי דדמי עולה הפריש לעצמן והשאר היינו לחטאתו לשלמים ומ"ט יפלו לנדבה והא ודאי דמי חטאת מעורב בהן והחצי השני ג"כ שלמים הם ולא שייכא לנדבה וע"כ צ"ל דהלכה היא בנזיר דדמי חטאת סתומים ג"כ יפלו לנדבה ואפ"ל דלא כתב האי טעמא אלא לחייבי קינים וגבייהו לא איצטריך הלכתא דבלא"ה יפלו לנדבה כיון שראוין כולן לעולה אבל גבי נזיר הלכה היא דאפי' אם יש בהן דמי חטאת יפלו לנדבה כגון אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דאינו יכול להביא בכולן שלמים ושלמים ג"כ לא שייכי לנדבה אפ"ה יפלו לנדבה:

ואכתי איכא למידק לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבחייבי קינים יפלו לנדבה מסברא דראוין להביא בכולן א"כ הא דתניא מי שהיה מחויב כו' דלפי גירסתו רצה להביא בכולן חטאת בהמה יביא רצה להביא בכולן עולה יביא א"כ אם מת אמאי ילכו לים המלח כיון שראוין כולן לעולה וראיתי להראב"ד ז"ל שם בפ"ה מהלכות פסה"מ שהשיג על הרמב"ם ז"ל כנ"ל ועיין בכ"מ ובלח"מ ז"ל שם מש"כ בזה ולפי מה שכתבתי בראשית דברי דתרווייהו צריכי טעמא דראוין לעולה והלכתא א"ש דבכה"ג לא אתמר הלכתא ומה שהכריחו להרמב"ם ז"ל לגירסא זו דאי כנוסחא דידן וכגירסת התוספתא דלא יביא אחד מהן אלא לשניהם נתכוין לעולה ולחטאת א"כ אמאי ילכו לים המלח כל המעות הא יכול לחלקן דמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרבו עולה דלשיטתו אפשר לחלקן וכמו שיתבאר אבל לפי גירסא זו כולן ראויין לחטאת ג"כ ומש"ה ילכו כולן לים המלח אלא דיש לדקדק עוד דהא משמע דברצונו הדבר תלוי ואם רצה להביא חציו לעולה וחציו לחטאת ג"כ הרשות בידו וא"כ אכתי אמאי ילכו כולן לים המלח ולמה לא יחלקו אותן. ויש לומר דהכא מספקינן בדעתו ושמא לחטאת לחוד הפרישן ומש"ה א"א לחלקם. ועדיין צריך עיון:

ולענין מפורשים נראה מדבריו בפ"ט מהל' הנ"ל דאפילו אמר לעולתי ולחטאתי כו' או לחובתי הוי כמפורשין ממש ואם מת מחלקינן להו ודמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יקרבו עולה דמי שלמים יקרבו שלמים ודלא כשיטת התוספות ז"ל דחשבי להו כמעורבים וכ"כ הלח"מ ז"ל שם ועיין בדברי התוס' ז"ל בסוטה דף י"ח ובסוף מעילה בהא דפרוטה בכיס זה הקדש ובמה שכתבתי שם בחי' ומה שהקשו התוס' ז"ל להך לישנא דלחובתי הוי כמפורשין א"כ מאי קאמר הש"ס ולאפוקי מהא דתניא נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דבהא דרב אשי גרסינן לחובותי וזה הוי כמפורשין אבל אם אמר לחובתי ודאי הוי כסתומים וכן מוכרח לגרסתו דרצה יביא בהן אחד מהן אלמא דלאו כמפורשין הן ודוק בכל הנ"ל:

והא דתניא באלו לעולתי כו' ומועלין בכולן כו' נראה מהלשון דמחיים קאמר אבל לאחר מיתה ודאי מועלין בכולן כיון דנופלין לנדבה וכן מבואר בתוספתא פ"א דמעילה דגרסינן התם יפלו לנדבה ומועלין בהם אלא דבאלו לחטאתי כו' גרסינן בתלמודין והשאר יביא חציו לעולה כו' ובתוספתא גרסינן רצה להביא בהן עולה יביא שלמים יביא משמע קצת דיכול להביא בכולן איזה שירצה:

ולענין מ"ש הרמב"ם ז"ל בדמים מפורשים של כל הג' קרבנות שנתערבו דמועלין גם במקצתן וכן הוא בתוספתא שם ותמהו ע"ז מפרשי דבריו ע"ש בהלכות מעילה היה נראה דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים כיון דהרוב הוי דמים שהן בדין מעילה אם לקח מהן חייב קרבן דתלינן ברובא ורוב איסור הוא והכי משמע מהא דקיי"ל דמביא אשם תלוי בחתיכה אחת או בב' חתיכות משמע דאם מונחים ג' חתיכות ב' מהם של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן חייב חטאת דכל דפריש מרובא פריש כי היכי דאמרינן הכי לענין היתר והדברים ארוכים בזה ואין כאן מקומם ולא תיקשי מהא דתנן במעילה במעות סתומים דאין מועלין במקצתן לשיטת רש"י שמא הן דמי שלמים היינו משום דהתם לא נתפרשו וכל חלק מהם ראוי לשלמים ולא שייך למיזל בזה בתר רובא ועי' במשל"מ ז"ל בהלכות מעילה מה שנתווכח בזה עם הר"י אלפאנדרי ז"ל:

שם תוס' בד"ה אבל בהמה הרי היא כמפורשת כו' האריכו בזה לפרש דלאו בבהמה תמימה דחזיא לקרבנות קאמר דא"כ מאי קמ"ל רב הונא הא רשב"ג הוא דאמרה במתניתין לקמן אלא בהמה תמימה היינו ג' פרים דלא חזיין לקרבנות נזיר ואפ"ה הויין כמפורשים משום דנחית עלייהו קדושת הגוף כמו מפריש נקבה לאשם דאמרינן בתמורה דנחית עליה קדושת הגוף. והקשו עליו מהא דאמרינן בשבועות דאם הקדיש זכר לדמי נסכים לא נחית עליה קדושת הגוף ותי' דלדמי נסכים שאני דלא חזי לדמי נסכים כלל אבל הכא כיון דפר חזי לקרבן אחר חל עליה קדושת הגוף וכן משמע בתמורה דף כ' בהא דפריך התם לר"ש יחיד שהקדיש שעיר לשעירתו תקדש משום דחזי לנשיא ולר"ש הוא דמיבעי ליה משמע דלרבנן ודאי קדוש וחל עליה קדושת הגוף אלא דמהא דפריך התם כה"ג שהפריש פרה לפרו ליקדש דחזיא לפרה אדומה ומשני דפרה קדשי בדק הבית היא משמע נמי דלר"ש הוא דמיבעי ליה אבל לרבנן ודאי חלה עליה קדושת הגוף אלמא דלרבנן קדוש קדושת הגוף אפילו אי לא חזי לקרבן אחר דהא פרה לא חזיא לשום קרבן אבל ז"א דע"כ לא קאמר הש"ס התם דפרה קדשי בדה"ב היא אלא לר"ש דבעי אליביה שיהיה ראוי לשם אותו קרבן שהפרישו כגון נקבה לעולה דחזיא נקבה בעולת העוף ולזה קאמר דפרה לפרו נמי תקדש דפרה נמי שם חטאת עליה ועלה קאמר דקדשי בדה"ב היא אבל לרבנן דלא בעינן אלא שיהיה ראוי לקרבן איזה שיהיה פרה לפרו נמי קדוש קדושת הגוף דהא חזיא לשלמים:

ובתמורה דף י"ט כתבו התוס' ז"ל דהא בשבועות פליגי אהא דהקדיש זכר לדמיו כו' ועי' מש"כ שם בחידושי בדברי התוס' ז"ל שם וכתבתי שם דנראה דהיכא דאמר בפירוש יקדש לדמיו לא קדיש קדושת הגוף אלא אם הקדיש זכר לעולה. אבל אם הקדיש דבר שאינו ראוי לדמים אינו אלא קדושת דמים והא דאמרי רבנן דנקבה לאשם נמי קדוש קדושת הגוף היינו היכא דהקדישה ואמר הרי זו עולה ועי' מה שכתבתי בזה בנדרים בשמעתא דנטיעות האלו קודש וכיון דאיכא גוונא דאינו קדוש אלא לדמים א"כ היכי קאמר סתמא דבהמה הרי היא כמפורשת הא איכא גוונא דהוי כסתומה כגון אם הקדישה בפירוש לדמים ונהי דאין זה מוכרח כ"כ ופשטיה דהש"ס משמע דאפי' בפירוש לדמים קדוש קדושת הגוף וכמו שכתבתי שם בתמורה מ"מ יתבאר לקמן בדבריהם ז"ל מה שיש לדקדק לפי שיטתם ז"ל:

ובירושלמי נראה דהא דאמר רב מעות ולא בהמה היינו בהמה ראויה לקרבן נזירות ובהקדיש שור לנזירותו פליגי התם אי הוי כמעות או כבהמה והקדיש חמור לנזירותו לכ"ע הרי הוא כמעות ומבואר מזה דעיקר מימרא דרב בבהמה ראויה לקרבן מיירי ומה שהקשו ז"ל דמאי קמ"ל רב הא מתניתין היא אין כאן קושיא דסד"א כיון דלא פירש שם לכל אחד הוה אמינא דבכלל סתומים הם ואם מת יפלו לנדבה קמ"ל דהוי כמפורשת וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכמו שיתבאר בס"ד:

ומדברי הירושלמי הנ"ל דקדקתי על שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פסה"מ ופ"א מהל' תמורה דאם שינה בחטאת והקדיש שעיר לשעירתו אינו קדוש כלל ובירושלמי הכא משמע דאם הקדיש שור לנזירותו שפיר קדוש אע"ג דאיכא חטאת בינייהו וי"ל דהכא כיון שהקדיש סתם לקרבנות נזירות מגו דחייל קדושת עולה ושלמים חל נמי קדושת חטאת. ועוד י"ל בפשיטות דאם הקדיש בפירוש לדמיו ודאי אפי' בחטאת חל עליה קדושת דמים וכמו שכתבתי בזה בתמורה:

בא"ד וא"ת ונהי כו' לדמי קיימי ומ"ש תמימים מבע"מ ותי' דתמימים שאני דאיכא שהייה וכיון דשהה אצלו זמן מרובה חיישינן שמא נתן בלבו לפרש שם חטאת על אחת מהן אך לא בירר והוי כמו לעולתי ולשלמי ולחטאתי דילכו לאיבוד וכבר כתבו התוס' ז"ל בעצמן לקמן דטעם זה דחוק הוא ולא נרמז בגמ' כלל אבל לפי מה שפירשו דמיירי בבהמה לקרבן א"ש כפשוטו דחשיב כמפורשת ולא ילך לאיבוד אלא הראוי לחטאת ימות והראוי לעולה יקרב עולה ולשלמים יקרב שלמים אבל מדברי הירושלמי הנ"ל מוכח דיש חילוק בין בהמה תמימה אפילו אינה ראויה לקרבן כגון שור. ובין בע"מ או בהמה טמאה דבהקדיש חמור לכ"ע הוי כמפריש מעות ובהקדיש שור פליגי והתוס' ז"ל לשיטתם דשור קדוש קדושת הגוף כתבו דטעמא משום שהייה או מטעם שמא חישב בדעתי לפרש או כמש"כ בסוף ד"ה וכי תימא דהלכה לא נאמרה אלא במעות דאין צריך שהייה וה"ה בע"מ דאין בה שהייה דיכול לפדותה לאלתר