קרן אורה נזיר סא

דלא הוי לן למיחשב כמפורשין ממש אלא כמפורשין בתערובות א"כ אינו יכול לפרש בשעת הקרבה וי"ל דבכה"ג לא חשבינן להו כמפורשין בתערובות כיון דכ"א יש לו היכר ולא פריך אלא אהא דמקריב בלא קריאת שם ושפיר מקשו דלמא מיירי כשפירש:

בא"ד וי"ל כו' ומשמע ליה דקודם הקרבה יש עליה שם עולה למעול בה ושם חטאת דאף אם מתו הבעלים דלמיתה אזלא כצ"ל:

בא"ד וא"ת ומאי ס"ד דרב פפא הא מדרב חסדא מוכח דעופות הוי כסתומים וה"ה בהמה ולא הבנתי דאמאי לא מקשו על הא דרב הונא אמר רב דאמר בהמה הרי היא כמפורשת ואי לא מקשו אלא על רב פפא דמוכיח מדרשב"ג דבהמה הראויה להקרבה היא כמפורשת ועלה מקשו מה בין בהמה לעופות דחזיין להקרבה דא"כ לא מתרצי מידי דנהי דאיכא לחלק בין עופות לבהמה דלא חזי לנזיר דהני דלא חזי אימעיט להו מהלכה דמעות. אבל בהמה הראויה להקרבה הא הוי דומיא דעופות ולא אימעיט ממעות ואמאי קאמר רשב"ג דהוי כמפורשת. אבל בלא"ה אין כאן קושיא כ"כ דרב פפא לא פליג אדרב חסדא בהא דאין נקבעות אלא בלקיחת בעלים ועשיית כהן אלא דלענין ליפול לנדבה ס"ל דאימעיטו נמי ממעות ולא עופות וכמש"כ לעיל דעיקר דיוקו דרב שימי הוא מלשון אין מתפרשות. ורב פפא לא דייק הכי ובעי לאוכוחי הכי מהא דרשב"ג ומדחי רב שימי דלעולם עופות כסתומים וה"ה כל הני מילי לבר מבהמה דחזיא לנזיר משום דמי מצית אמרת כו':

ואחר כל הנ"ל סלקא שמעתא בהכי דרב שימי פליג על מימרא דאמוראי לעיל בנסכא וקורות וס"ל דכולהו הוו כסתומים וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרב שימי דסלקא שמעתא בהכי ולא הבנתי תמיהת הכ"מ והלח"מ ז"ל שתמהו על הרמב"ם ז"ל שלא כתב דסואר של קורות הוי כמפורשין דליכא מאן דפליג בהא והרי רב שימי פליג אכולהו ובהכי סלקא שמעתא והדבר ברור דהרמב"ם ז"ל פסק כרב שימי אלא דהוא ז"ל חידש דבר בכל הני מילי בנסכא וכלי דאפי' אם אמר לעולתי ולחטאתי ולשלמי הוי כסתומים. והוא פלאי דזו מנין לו שיהיה בהן דין סתומים יותר ממעות:

ובא"מ כתב לחדש פי' דשמעתא דהא דאמר אבל נסכא לא היינו דבנסכא אפילו מפורשות יפלו לנדבה ע"ש באורך ואין דבריו ז"ל נראין דפשוט דהלכה במעות לא נאמרה אלא בסתומין דיפלו לנדבה ולא חיישינן לדמי חטאת המעורבין בהן אבל מפורשין מסברא בעלמא דמי חטאת ילכו לים המלח כו' ודין הזה שוה הוא בכל מילי ולא מסתבר לחלק כלל וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דמפורשים גמורים ודאי בכל מילי לא יפלו לנדבה ולא כתב לחלק בין מעות לנסכא אלא דבנסכא אפי' אמר אלו לעולתי ולשלמי כו' הוי כסתומין. אבל מפורשין לגמרי פשיטא דגם בנסכא אין להם דין סתומים ואי כדברי הא"מ דהלכה נאמרה במפורשין ג"כ ואימעיט נסכא דמפורשין נמי כסתומים דמי א"כ אפילו מפורשין ממש נמי יהיה דינן כסתומים:

והיה נראה דיצא לו להרמב"ם ז"ל האי דינא מהא דדייק רב שימי מהא דרב חסדא דאמר אין הקינים מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ועשיית כהן דכל שלא נתפרשו בלקיחת בעלים או בעשיית כהן הוי כסתומים. א"כ שמעינן מינה דאפילו אמר לעולתי ולשלמי ולחטאתי ג"כ הוי כסתומים דהא לא נתפרשו בלקיחת בעלים ונהי דגבי מעות אמרינן דלעולתי ולשלמי ולחטאתי הוי כמפורשין היינו משום דכבר נתברר דיש דמי חטאת ביניהם והרי הם כמו שנתחלקו ונתפרשו. אבל נסכא וכלי דאינו ראוי להוצאה וליחלק לא חשיבי דמי חטאת שבהם כמפורשין אלא דאכתי קשה הא עופות ראוין ג"כ ליחלק יותר ממעות וחטאת ודאי איכא ביניהם ואמאי הוי כסתומין אפילו אמר אלו לחובתי או לחטאת ועולה ועוד דכבר כתבתי לעיל דמדברי הרמב"ם ז"ל דהא דסתומים יפלו לנדבה בקינים היינו משום דראוין להביא בכולן עולה א"כ היכא דאמר אלו לחטאתי ולעולתי אמאי יפלו לנדבה וכבר כתבתי דאין הלכה זו ברורה אצלי וצריכה רבה:

ע"ב גמ' היתה לו בהמה מפורשת עיין בש"מ שכתב דה"ג מופרשת היינו מופרשת לקרבן אבל לא פירש לאיזה קרבן אלא סתומים ואפ"ה החטאת תמות כרשב"ג דחשיב כמפורשין ולזה דייק שפיר מאי לאו אפי' בע"מ הוי כמפורשת וכתבו התוס' ז"ל בד"ה היתה לו כו' דבע"מ הוי כמפורשת בתערובות וימותו כולן וכן הוא לפי שיטתן לעיל וא"כ קשה דהיכי בעי לאוקמי בבהמה בע"מ דא"כ עולה אמאי תקרב עולה וי"ל לדבריהם דברייתא ודאי מיירי בתמימה אלא דדייקינן מינה דה"ה בע"מ הוי ג"כ כמפורשת בתערובות מדלא מחלק הכא אלא בין מעות לבהמה אבל בש"מ כתב דמש"ה לא הוי כמפורשין בתערובות משום דמוכחא מלתא דדמי כבשה הוא לחטאת ודמי איל לשלמים ולפ"ז לא הוי פריך מינה לר"נ לעיל דאמר בע"מ כסתומה דמיא דלמא מיירי התם בפרים בע"מ דהוו שפיר כסתומים והכא דמשמע דבע"מ הוא כמפורשת היינו כבש וכבשה ואיל' אבל כבר כתבתי לעיל דהעיקר הוא דליכא כלל מפורש בתערובות. ומש"כ בד"ה לא תמימה כו' אבל בעלת מום כסתומים דמיא במעורבים אינו מובן ונראה דתיבת במעורבים ט"ס הוא ודו"ק:

תוס' בד"ה ואינו יוצא בקרבן אביו צ"ע דהא חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא כו' ובש"מ תי' דה"א היכא דאיכא בן דחייב חטאת לא תמות אלא יתכפר בה הבן ונראה דהיינו אם אכל הבן החלב בחיי אביו וכבר נתחייב חטאת בחיי אביו אבל אם אכל חלב לאחר מיתת אביו פשיטא דלמיתה אזלא ושוב אינה חוזרת להכשירה להתכפר בה הבן על אכילת חלב שאכל אחר מיתת האב וקצת ראי' מכאן לגרסת רש"י ז"ל דבנזירות ג"כ מגלח על נזירות אביו בכה"ג היכא דהיה נזיר בחיי האב ושפיר בעי למילף דמביא קרבן ממעות אביו כי היכי דמגלח על מעות אביו דלגרסת התוס' ז"ל דהא דמגלח על נזירות אביו היינו אם נזר אחר מיתת האב א"כ היכי יליף מינה שיביא קרבן ממעות שהפריש אביו ובכה"ג שחטא הבן אחר מיתת האב פשיטא דלא מצי מייתי מינה קרבן דכבר חל עלייהו שם איסור לילך לים המלח וכמעט ראיה מכרחת היא לגרסת רש"י ז"ל:

ועוד נראה דהא דאיצטריך לן קרא דאינו יוצא בבהמה או מעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה היינו נמי היכא דב' החטאים היו קודם הפרשה אבל חטא דלאחר הפרשה בלא"ה לא מיכפר כדאיתא בזבחים דף ו' מידי דהוי אחטאת דלא מכפר לאחר הפרשה:

אבל אין זה מוכרח דהתם קאמרינן דלא מכפר גם לאחר הפרשה היינו לכפר על שני החטאים דקודם הפרשה ודלאחר הפרשה והכא איירינן ברוצה לשנות מחטא זה על חטא אחר י"ל דאפי' על חטא שלאחר הפרשה יכול לשנות אי לאו קרא ודו"ק:

דף כח גמ' שהרי אינו מגלח על בהמת אביו ומסיק דבע"מ כמעות דמי ולפי מאי דמשמע ממסקנא דשמעתין דעופות הוי כסתומים א"כ איכא לאשכוחי שיגלח על קרבנותיו של אביו כגון שהפריש אביו קן לנזירות טומאה ויכול בנו לגלח עליהם תגלחת טומאה כיון דהוי כסתומים ומפשטא דמתני' וברייתא משמע דאינו מגלח אלא על מעות אביו דוקא ואפי' על עופות של אביו ג"כ אינו מגלח וכבר כתבתי לעיל דלא נמצא בדברי הרמב"ם ז"ל האי דינא דעופות יפלו לנדבה:

תוס' בד"ה ר"ע אומר כו' יש להסתפק אם היפר לה בעלה אם מופר או שמא יש כח כו' בשב ואל תעשה עכ"ל. ובש"מ כתב בשם הרא"ש ז"ל דצ"ע אם נטמא יביא קרבן טומאה והוי קום ועשה ואין זה מוכרח דאחר מלאת אינו מביא קרבן טומאה וכמשמעות התוס' ז"ל לעיל בכמה דוכתי. ועיין מש"כ לעיל בפלוגתא דבר פדא ורב מתנא בדברי הרמב"ם ז"ל בזה אבל בלא"ה איכא קום ועשה זריקת דם הפסול ע"ג המזבח ואכילת הבשר לכהנים. ויש להסתפק בשאלה לר"ע אי אינו יכול לשאול ג"כ בכה"ג משום הפסד קדשים אלא דבשאלה אין כאן הפסד קדשים אלא הפסד חולין דהקרבנות הוי חולין למפרע והוי חולין בעזרה ועיין תוס' בכריתות במתניתין דיש אוכל אכילה אחת וכבר עמדו ע"ז דהוא נגד שמעתא דשבועות דקדשים איתנהו בשאלה אפילו לאחר זריקה וכבר כתבתי בהאי ענינא בחי' לנדרים:

משנה בד"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא יכול לומר כו' קשה לי מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דיכול להפר ככל נזירות כיון דצריכה למנות נזירות אחרת. והתוס' ז"ל כתבו דאדר"ע קאי אע"ג דבתגלחת טהרה ס"ל דמשום הפסד קדשים אינו יכול להפר אע"ג דאיכא עינוי קצת מ"מ בתגלחת טומאה מודה דיכול להפר וגם זה לא הבנתי דהא בתגלחת טומאה בלא"ה לא שייך הפסד קדשים אפי' נשחט החטאת דאפילו לכתחלה צריכה להביא חטאת לכ"ע כדתניא לעיל בברייתא ואפי' למ"ד מיעקר עקר וי"ל דקמ"ל מתניתין דיכול להפר אע"ג דכבר הביאה קרבנות טומאה והוחזקה בנזירה אפ"ה יכול להפר וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד מה"נ עיי"ש ולמ"ד מיעקר עקר הוי רבותא טפי:

והא דחייש ר"ע להפסד קדשים נראה דקאי אסיפא דמתניתין דלעיל דשלה היתה הבהמה אבל אם שלו היתה הבהמה אין כאן הפסד קדשים דהא יוצא לחולין או אפשר דמ"מ הוא בכלל הפסד קדשים מה שהוא פוסל אותו ואסור באכילה משום חולין בעזרה אלא דא"כ מצינו בשלמים ועולה ג"כ שיעכבו ההפרשה אם שלו היתה הבהמה ודו"ק:

גמ' מתני' דלא כר"א דאי ר"א האמר תגלחת מעכבת כו' ובירוש' פליגי בזה ר"י ור"א דר"י אמר ד"ה היא משניתק מלא תעשה לעשה עיין מה שפי' הפ"מ בזה ול"נ לפרש דר"י אמר דאפי' למ"ד אחר כל המעשים כולן אינו יכול להפר משום דניתק מל"ת לעשה דאין עוד ביין וטומאה ל"ת אלא עשה דאחר ישתה הנזיר וכבר כתבתי כן לעיל דף י"ד ומדברי הירושלמי מוכח כדברי: