קרן אורה נזיר נח

סתומים דיפלו לנדבה כניג על תנא דברייתא דתני במעות סתומים דילכו לים המלח. ולא נתבאר מי הכריחו לזה דלפי שיטתם דמספקא שמא לחטאת לחוד נתכוין פשיטא דלא דמי למתניתין דהוי מעות סתומים ודמי חטאת מעורבים עם דמי עולה ועיין בתוספתא פ"ח דמעילה נוסחת האי ברייתא דמי שהיה מחויב כו':

תוס' בד"ה הא דאמרת מפורשין לא כו' אלא אפילו אמר אלו לחטאתי ולעולתי ולשלמי כמפורשין הם וכתבו דבכה"ג ילכו כולם לים המלח ולא כדין מפורשין דמתניתין. ורש"י ז"ל לא כתב כן אלא דמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרב עולה. והתוס' ז"ל לשיטתייהו בזה דחשיבי כמעורבין ופשטי' דהש"ס משמע כפי' רש"י ואמפורשין דמתניתין קאי ובכל גוונא יכול לחלק המעות לחטאת ולעולה ולשלמים ולהאי לישנא היכא דאמר לחובתי סתומים הם ואיכא דאמרי דאלו לחובתי ג"כ הוי כמפורשים וסתומים. פי' התוס' דהיינו לקרבנות נזירותי דאילו לנזירותי לא איצטריך הלכתא דיפלו לנדבה דמסברא נמי יפלו לנדבה כיון שיכול להביא בכולן עולה ויש קצת חסרון בדבריהם ונראה דצ"ל ואם מת אפילו לא נתקבלה הלכה יפלו לנדבה שהרי כו' ולשיטתם ז"ל איכא ה' לישני בהפרשת הקרבנות מפורשין דמתניתין היינו אלו לחטאת כו' ובזה הדין דמי חטאת ילכו לים המלח דמי עולה יקרב עולה כו' ואלי לחטאת ולעולה ולשלמים ג"כ כמפורשין הם דלא יפלו לנדבה. אבל לא יקריב שום אחד מהן אלא הכל ילך לים המלח מפני דמי חטאת המעורבין ואלו לחובתי לחד לישנא הוי כסתומים ולאידך לישנא הרי הם כמפורשין ואלו לקרבנות נזירותי זה הוא סתומים דמתניתין וע"ז נאמרה הלכה דיפלו כולן לנדבה אע"ג דיש בהן דמי חטאת. אבל אלו לנזירותי לא איצטריך הלכתא ומסברא יפלו לנדבה ולקמן יתבאר דמדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה לחלק בכל הני לישני:

והיה נראה דהא דאמר רב אשי דלא בעינן מפורשין ממש היינו לר"י דאמר הלכה היא בנזיר ולא אתמר הלכתא אלא בסתומים אבל לא במפורשין אע"ג דלא נתפרשו לגמרי אבל לר"ל דיליף מקרא דלכל נדריהם ולכל נדבותם מסתברא דהא דילכו לים המלח היינו מפורשין ממש אבל אם לא נתפרשו מנ"ל למעוטי מהא דתני דבי ר"י דמיירי בחטאת מפורש ועוד קשה לי קצת לר"ל מסתומים דברייתא דמי שהיה מחויב כו' ואמאי לא יפלו לנדבה גם בהא דבשלמא לר"י לא אתמר הלכתא אלא בנזיר וכל דדמי ליה דבני חדא בקתא הם:

אבל לר"ל מנ"ל לחלק ולפי פרש"י דמספקינן התם דלמא לחובתי היינו כולן לחטאת יש ליישב קצת דזה הוי כמפורשים:

בא"ד בהגהה וקשה דא"כ כי אמר לחובתי ילכו לים המלח אפי' בנזיר א"כ מאי קאמר לעיל ולאפוקי כו' כיון דאמר התם לחובתי ולפרש"י ז"ל שפי' דבאלו לחובתי דמי חטאת ילכו לים המלח ודמי עולה יקרב עולה כו' תיקשי איפכא הא דתניא מת והיו לו מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ואמאי לא יקרבו דמי עולה לעולה וי"ל דרש"י לשיטתיה דאיכא לספוקי דלמא כל המעות לחטאת הפריש אבל לפי מה שפירשו התוס' דהתם לכל חובתו נתכוין ודאי מוכח כדבריהן דהיכא דלא הוי מפורשין ממש ילכו כולן לים המלח ומש"ה תני התם מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ודלא כמו שכתבתי בריש שמעתין דיכול לחלק המעות בסתומים ודמי חטאת לחוד ילכו לים המלח וכ"ז יתבאר עוד בשיטת הרמב"ם ז"ל:

בא"ד בשלמא לפי' ר"ת ניחא עי' בא"מ וגם הגהתו אינו מובן ונראה דצ"ל בשלמא לפי' ניחא היינו לפי מה שפירשו דלאפוקי לאו לשון פלוגתא היא א"ש דה"נ קאמר דהתם ילכו לים המלח משום דאמר לחובתי. אלא לפירוש ר"ת שפי' דלאפוקי היינו דתנא דמתני' פליג עם תנא דברייתא מאי מפקא. וכמש"כ בשם הש"מ דר"ת ז"ל מפרש הכי:

גמרא אם נפלו דמי חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין ופירש"י ז"ל אם נאבד או נפרד כשיעור דמי חטאת מביניהם עכ"ל משמע מדבריו דאפילו לא קרא שמן לחטאת אלא נאבדו סתם כשיעור דמי חטאת השאר חציין עולה וחציין שלמים ואין זה מסתבר דמנ"ל דדמי חטאת נאבדו דלמא דמי עולה נאבדו וע"כ צ"ל שנפרדו מהן כשיעור דמי חטאת היינו שהפריד מן הצבור של מעות הסתומים מקצת דמים לחטאת השאר לא יפול לנדבה והא דאמרינן תנ"ה אלו לחטאתי כו' היינו גם כן בכה"ג שכבר הפריש מעות סתומים לכל הקרבנות ואח"כ הפריש מהן חלק לדמי חטאת והשאר לשאר נזירות וא"ש לפ"ז לישנא דנפלו דמי חטאת מביניהם אבל התוס' ז"ל נראה דמפרשין אם נפלו כו' היינו דבתחלת הפרשה אמר אלו לחטאת והשאר לנזירות ולא א"ש לפ"ז לישנא דאם נפלו דמי חטאת מביניהם הא לא היה ביניהם כלל וכן משמע בירושלמי בשמעתין דפליגי רב חסדא ורבי זעירא בהא דתנן בשקלים מותר נזיר לנדבה ואמר רב חסדא ל"ש אלא שקרבה חטאתו לבסוף אבל קרבו שלמיו לבסוף מותרו שלמים ורבי זעירא אמר אפילו קרבו שלמים לבסוף הלכה היא דמותרו נדבה ומייתי תניא כוותיה דר' זעירא כל שדמי חטאת מעורב בהן אלו הן מעות סתומים ואפי' הפריש חטאת מביניהם מעות סתומים הן ויפלו לנדבה ת"כ דרב חסדא אלו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן ולא תני יפלו לנדבה אלמא דפלוגתייהו בהפריש מתוכן דמי חטאת וכפירש"י ז"ל אלא דק"ק לפ"ז היכי מייתי ת"כ מאלו לחטאתי כו' דלמא התם מיירי דמתחלה הפריש לחטאת לחוד ולעולה ושלמים לחוד ומש"ה לא יפלו לנדבה , ועי' בלח"מ פ"ט מהל' נזירות מש"כ בזה:

ועל דברי הרמב"ם ז"ל קשה לי כיון דפסק הכא כרבא וכברייתא דת"כ דאם הפריש חטאת מביניהם הרי הן כמפורשין ולא אזלי לנדבה א"כ למה כתב שם הלכה ב' דמותר נזיר במעות סתומים לנדבה ואמאי לא חילק בין קרבה חטאתו לבסוף ובין קרבו שלמיו לבסוף דהיכא דקרבו שלמיו לא יפלו לנדבה כיון דכבר קרב החטאת תחלה הוי מותר שלמים וכדאיתא בירושלמי דהא בהא תליא ועוד קשיא לי מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' פסה"מ דמותר נזיר לאותו נזיר והוא נגד דבריו ז"ל בפ"ט מה' נזירות דמותר מעות סתומים יפלו לנדבה וכדתנן סתמא בשקלים פ"ב ותמיה לי שלא עמדו ע"ז מפרשי דבריו ז"ל:

גם בלשונו ז"ל בפיה"מ להרמב"ם ז"ל בשקלים שם יש לדקדק מש"כ בהא דתנן מותר נזירים לנזירים. היינו שנשתתפו חבורת נזירים בקרבנותיהם והותירו ובכה"ג ליכא נפ"מ בין הרבה נזירים לנזיר אחד כיון דכולן הפרישו מעות לעצמן הוי מותרן נדבה כמו נזיר אחד שהפריש לעצמו וכי תנן דמותר נזירים לנזירים היינו שגבו מעות להביא קרבנות נזירים סתם והביאו קרבנות כמה נזירים ועוד ניתותרו יהיו לנזירים אחרים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזירות וכ"כ התוי"ט ז"ל בפ"ב דשקלים שם במשנה אלא דמה שסיים שם דלנזירים ידועים הוי כמו מותר עני ושבוי ג"כ אינו מובן דהתם לאותו עני ולאותו שבוי והכא יפלו לנדבה ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דהיכא דהפריש מעות סתומים לנזירותו והביאו קרבנותיו וניתותרו ואינו צריך עוד לקרבנות נזירות בהא יפול המותר לנדבה אבל היכא דצריך עוד לקרבנות בשביל נזירות אחרת יכול להביא קרבנותיו מן המותר אבל גם זה קשה דממ"נ אם הפריש המעות לשם נזירות הראשונה אינו יכול להביא על נזירות אחרת כיון שהופרש לשם ראשונה ואם הפריש סתמא לקרבות נזירותו א"כ לאו מותר הוא כלל דכן הפריש מתחלה לסתם קרבנות ומ"מ ע"כ צ"ל כן בכוונתו ועדיין צ"ע ועוד י"ל דקרי לה מותר היכא דגבו מעות לנזיר אחד והביא קרבנותיו והותיר יהיה המותר לאותו נזיר לקרבנותיו על נזירות אחרת ואפשר אפי' על נזירות שנזר אחר גביית המעות אע"ג דאמרי' בירושלמי קרבנו על נזרו ולא נזרו על קרבנו הכא שאני דנגבו סתמא לקרבנות נזירות ודוק ודברי הא"מ בחידושיו על הרמב"ם אינן מובנים:

ע"ב תוס' בד"ה תניא כוותיה דרבא כו' ובמת איירי ורש"י ז"ל שפירש דהכא כי לא מת מיירי ודאי אין לו הבנה (ועי' בא"מ) דא"כ בסיפא אמאי יפלו לנדבה והלכו כאן לשיטתייהו דהא דיביא חציו עולה וחציו שלמים הוא משום דאמר לשאר נזירותי ובירושלמי שהבאתי איתא להאי ברייתא ותני התם והשאר לנזירותי מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אלמא דבלנזירותי לחוד נמי חציו לעולה וחציו לשלמים וכמו שיתבאר נמי לקמן בדברי הרמב"ם ז"ל:

בא"ד ואין לו תקנה עד שיביא ב' בהמות ומחלל המעות עליהן כו' גם בזה הלכו לשיטתן דחשבי להו כמעורבין אבל כיון דמיירי הכא במת היכי שייך ביה פדיון וכדתניא לעיל בברייתא דמי שהיה מחויב כו' מת והיו לו מעות סתומים ילכו כולן לים המלח ואין להם תקנה בפדיון ועי' בש"מ מ"ש בזה:

שם בד"ה והשאר יפלו לנדבה כו' והקשה הר"מ ז"ל דלמה לא ימעלו אפילו במקצת כו' ותירץ דעד שעת הקרבה לא נפקי משם שלמים והוא דבר מחודש ואין לזה טעם כיון דאתמר הלכתא דיפלו לנדבה ודאי חל מיד שם עולה עליהם דלדבריהם ז"ל על דמי חטאת ג"כ שם חטאת עליהם עד הקרבה וא"כ היכי אתמר הלכתא להקריבן כיון דלאחר מיתה שם חטאת עליהם אלא ודאי לאחר מיתה מיד חל שם נדבה עליהם:

ויותר נראה דהא דמועלין בכולן ולא במקצתן מיירי מחיים וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל כמו שיתבאר:

וצריך עוד לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בשמעתין מדבריו ז"ל בפ"ט מהל' נזירות נראה דלא ס"ל לחלק בין אמר לנזירותי או לקרבנות נזירותי שכתב דמעות סתומים הם שהפריש לקרבנותיו ולא אמר כלום כצ"ל וי"ו הנוספת ובזה אין כאן תמיהת הכ"מ ז"ל עליו וכ"כ בא"מ ולשיטתו יקשה קושיית התוס' ז"ל למה אתמר הלכתא דיפלו לנדבה הא בלא"ה יפלו לנדבה מפני שראויין להביא בכולן עולה אבל אין כאן קושיא וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל דמת שאני דכיון דמת ודאי במעות האלו דמי שלשתן ובלא"ה כתבתי לעיל דמנ"ל דמסברא דיפלו לנדבה מפני שראוין להביא בכולן עולה ואמאי לא נימא דיביאו בכולן שלמים אלא ודאי לאחר מיתה נשארו הדמים