קרן אורה נזיר נז

א"כ לא צריך הוא דאין תמורתו קריבה ומוקמינן ליה לניתק אין לא ניתק לא ורק דריש ר"ע לעשה ואין דבריהם ז"ל מובנים כיון דר"ע גופא דריש לרק לעשה מנ"ל דר"י נמי לא ס"ל הכי ומאי טעותי' בדברי ר"י ועוד היכי ס"ד דר"ע אליבא דר"י דלית ליה הלכתא א"כ אטו אליביה חטאת ואשם שוין לדינא אי דתרווייהו ימותו או דתרווייהו רועה וכש"כ לפי מש"כ התוס' ז"ל דמרק לא אימעיט אלא הקרבתו לחטאת וא"כ אטו לר"י לית ליה חטאות המתות כלל והיה נראה דלאשם לא איצטריך קרא לעשה כלל כיון דאיכא הלכתא דאשם רועה היינו דתפול לנדבה ושם עולה עלה ממילא קאי בעשה אי מקריב אותה לאשם דמשנה הוא בקדשים ואפילו למאן דס"ל למסקנא דבעינן ניתק דוקא היינו לבתר דדרשינן להו דניתק אין כו' אבל למאי דס"ד דהוא אתי לגופיה דלא יקריב אשם לזה לא צריך קרא דמהלכתא שמעינן לה ושפיר קאמר ר"ע לר"י דלאשם אינו צריך קרא ומה שהקשו עוד הא ר"ע גופיה לא דריש הוא אלא לכדרב הונא ג"כ אין כאן קושיא כ"כ דהא דלא דריש הוא לגופיה היינו משום דאיכא הלכתא ומוקמינן ליה לניתק אין לא ניתק לא ומ"מ שמעינן נמי מדרשא דהוא דלא קרב הוא עצמו לאשם ואם לא ניתק קאי עלה בעשה מדרשא דהוא והשתא א"ש דלר"ע לא צריך מיעוטא דרק כלל גם לחטאת דמאשם ילפינן וכי היכי דגבי אשם קאי בעשה ה"נ בחטאת קאי בעשה אלא דק"ק לפ"ז מאי דריש ר"ע במיעוטא דרק דליכא למימר דדריש ליה למעוטי בכור ומעשר בח"ל וכדאיתא להך דרשא בספרי כמו שכ' בשם התוס' ז"ל בתמורה דהא ר"ע דריש לה מדאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמר ר' יוסי בשמו בתמורה דף כ"א ע"ש ועוד דבילקוט הביא בשם הספרי דר"ע נמי מוקי להאי קרא דרק קדשיך כו' לתמורת קדשים עיי"ש וצ"ע ובתמורה שם דף י"ח משמע דלא ס"ל לש"ס דילן הך דרשא דרק קדשיך אתי לקדשים מח"ל מדלא משני התם למאן דיליף ולדות מאם זכר כו' תשא ובאת מאי עביד ליה אפילו ממרעייהו ולא קאמר דדריש לה לקדשים מח"ל כו' והתוס' ז"ל שם פי' באמת דממרעייהו היינו מח"ל ע"ש:

רש"י בד"ה אשם שניתק כו' וקמ"ל טעמא כו' אף שלא שחטו לשם עולה אלא סתם אינו כשר אין זה מובן דמשמע מדבריו דסתם מסתבר יותר דכשר מלשם עולה בפירוש. ובפסחים דף ע"ג מבואר להדיא איפכא דלשם עולה דוקא הוא דכשר אבל סתם אפי' ניתק פסול דבעי עקירה לחד מ"ד גם פי' ב' הוא תמוה דמשמע דאם לא ניתק לא שרי לשם עולה אלא צריך לזרוק לשם אשם וזה אינו והעיקר כפי' בתרא ומה שחילק בין אשם לפסח יתבאר לקמן:

תוס' בד"ה ניתק אין לא ניתק לא האריכו בזה ומסקנת דבריהם ז"ל דניתק לאו דאורייתא הוא אלא מדאורייתא יקרב הוא עצמו עולה ומדרבנן הוא דירעה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ובהא הוא דפליגי אי בעי עקירה היינו שישחטנו בפירוש לשם עולה או לא בעי עקירה ואפילו שחטו סתם כשר לעולה והא דאיצטריך קרא והלכתא למ"ד דלא בעי עקירה אי מהלכתא לחוד ה"א דבעי עקירה קמ"ל קרא דהוא לא בעי עקירה ולמ"ד דבעי עקירה ס"ל דאי מהלכתא ה"א דלא בעי עקירה כיון דעומד הוא לעולה כשיסתאב קמ"ל קרא דהוא בהווייתו יהא דבעי עקירה ולפ"ז פלוגתייהו בהא אי בעי עקירה אי לא בסברא תליא דלמ"ד דבעי עקירה מסברא ה"א דלא בעי עקירה כתב רחמנא הוא דבעי עקירה ולאידך הוי איפכא דמסברא ה"א דבעי עקירה כתב רחמנא הוא דלא בעי עקירה ולפ"ז קשה לי מאי פריך הש"ס התם בפסחים לרב הונא דאמר דבאשם לא בעי עקירה מפסח דמשמע דבעי עקירה ומאי קושיא באשם הוא דלא בעי עקירה דכתיב גבי קרא דהוא אבל בפסח שפיר בעי עקירה כסברא החיצונה וצ"ל דס"ל להש"ס כיון דגלי קרא באשם דלא בעי עקירה ה"ה בפסח דלא בעי עקירה:

והתוס' ז"ל בפסחים שם כתבו לחד פירושא דהלכה נאמרה דרועה למצוה ולא הבנתי דא"כ מאי פריך התם אבל גופו לא הא באמת למצוה גופו לא ועוד כתבו שם הלכה נאמרה סתם דלנדבת ציבור אזלי ולא ידעינן אי הוא עצמו אי דמיו וגלי קרא דהוא עצמו ולפ"ז א"ש הא דמדמי הש"ס אשם ופסח לענין עקירה דבתרווייהו הוא עצמו קרב אשם לעולה ופסח לשלמים ובעקירה בסברא בעלמא פליגי. ועיין מהרש"א ז"ל שם שדקדק כיון דגלי קרא דהוא עצמו קרב עולה א"כ אימעיט ליה דמיו ואין זה מובן דדמיו ודאי ליכא למעוטי כיון דהוא עצמו עולה ממילא אם נסתאב יביא בדמיו עולה ככל עולה דעלמא דדינא הכי:

עוד כתבו שם ואי לאו הלכה ה"א הוא בהווייתו דמעיקרא יהא ולא יקרב עולה ואין דבריהם ז"ל מובנים דא"כ למה לי קרא כלל דמהיכי תיתי למימר דיקרב עולה וצ"ל דכוונתם דהוי ממעטינן מהוא דאין תמורתו קרב אשם אבל גם עולה לא יקרב והוא דלא כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל לענין הלכה דחטאת דאיצטריכא דתמות. דאי מקרא ה"א דיקרב עולה וכבר כתבתי לעיל בזה אבל לפי מ"ש כאן ניחא דאיצטריך הלכתא וקרא:

ובש"מ ז"ל כתב דאיצטריך הוא דלפני כפרה אינו יכול להקריב אחד מהם עולה וכ"כ בפסחים בשם ר"י ז"ל ועיין בתוס' תמורה שם דף י"ז שכתבו ליישב קרא והלכתא עוד בד"א עיי"ש:

ויש לדקדק עוד בשמעתין לר' אליעזר דס"ל דחטאת ואשם ימותו דרשא דהוא מאי עביד ליה דפסול שלא לשמו יליף מהיקשא דכחטאת כאשם כדאיתא בזבחים והא מלתא גופא דאשם נמי ימות מרק שמעינן לה וי"ל דהוא דריש לקרא דרק קדשיך לקדשי ח"ל ואיצטריך ליה קרא דהוא לעשה ועי' בזה בתוס' מנחות דף ד' עוד באורך בזה וכתבו שם דליכא למימר דרועה למצוה מהא דפריך בפסחים בדמיו אין כו' ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' פסה"מ צ"ע דמהא שכתב אם הקריבו עולה כשר משמע דבעי עקירה וכדמסקינן בפסחים שחטו לשם עולה כשר ומהא דמסיק שם למה לא יקרב לכתחילה לעולה גזירה לאחר כפרה כו' מזה משמע דלא בעי עקירה וכמו שכתב הלח"מ ז"ל שם וכן בפסח משמע מדבריו בפ"ד מהל' קרבן פסח דבעי עקירה מדכתב דישרף מיד אם שחטו אחר שנודע שמתו הבעלים ישרף מיד ואי לא בעי עקירה לא הוי פסולו בגופו וכדדייק שם בפסחים ובפי"ח מהל' מעשה הקרבנות משמע דלא בעי עקירה שכתב שם דשוחט פסח בשאר ימות השנה בחוץ אפילו לשמו חייב והיינו משום דלא בעי עקירה וכדאיתא ביומא דף ס"ג ורש"י ז"ל הכא שחילק בין אשם לפסח דבאשם בעי ניתק ובפסח לא בעי ניתק לא ידעתי מנין לו דבפסחים שם מדמינן להו אהדדי:

ומסוגיא דשמעתין יש לדקדק עוד בהא דאמרינן בתמורה דחטאת שמתו בעלי' נשתכחה בימי אבלו של משה ופרש"י ז"ל שם דשכחו אי מתה אי רועה משמע דשכחו לענין מאי נאמרה הלכה אי למיתה אי לרעיא וא"כ קשה מאי נסתפקו בזה הא לרעיא לא צריך הלכה דממיעוטא דרק שמעינן לה דהיא עצמה לא קרבה ועוד הא דאמרינן התם דלר"ש ד' נאמרו למיתה ואחת לרעיא או איפכא ד' לרעיא וחד למיתה ולרעיא למה לי הלכה כלל הא שמעינן לה ממיעוטא דרק ועוד אמאי לא פשטוה מהלכה זו דנאמרה בנזיר דמעות סתומים יפלו לנדבה אבל מפורשין ילכו לים המלח ש"מ דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלי דאי לרעיה למה לי הלכה בסתומים וכבר הארכנו בזה בחי' לתמורה שם ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דבכל החמש חטאות נאמרה הלכה למיתה ויש להאריך עוד בזה ואין כאן מקומו:

תוס' בד"ה אמר מר הלכה היא בנזיר ותו ליכא והתניא ושאר חייבי קינים כו' ופי' דרצה להביא כהן חטאת יביא משום דמיירי דאמר לצרעתו מש"ה יכול להביא בכל המעות איזה קרבן שירצה וכמו שכ' נמי לעיל ולפ"ז קשה מאי פריך הש"ס והאיכא כו' הא בכה"ג בלא הלכה נמי יפלו כולן לנדבה כיון שיכול להביא בכולן עולה וכמו שכתב לעיל אבל היכא דאמר לקרבנות צרעתו אפשר דילכו לים המלח דבנזיר לחוד הוא דאתמר הלכתא דגם בכה"ג יפלו לנדבה אבל לא בשאר חייבי קינין וצ"ל דהכא נמי דייקינן הא דחזר ונקט מת והיה לו מעות סתומים היינו אפי' אמר לקרבנות צרעתו וק"ל:

דף כו גמ' ולאפוקי מהאי תנא מי שהיה מחויב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי לא יביא בהן לא חטאת ולא עולה ופרש"י דמספקינן למאי נתכוין במה שאמר לחובתי או לחטאת שהיה מחויב או לעולה שנדב ומש"ה לא יביא מהן כלל וא"כ אפילו מחיים ילכו לים המלח וא"כ מאי קמ"ל בסיפא מת כו' ילכו לים המלח הא מחיים נמי דינא הכי וי"ל דמחיים לא אזיל לים המלח אלא יפול לנדבה ואפי' נתכפר באחר דהא לאו אבוד הוא אבל קודם שנתכפר באחר לא נפל לנדבה עדיין ומש"ה כי מת ילכו לים המלח:

והתוס' ז"ל לא פי' כן אלא אלו לחובתי היינו לכל חובתי ומש"ה אינו מביא בכולן חטאת או עולה מפני שהן מעורבים וכ' דאין לו תקנה עד שיביא ב' בהמות כו' נראה מדבריהם דאילו המעות עצמן אינו יכול לחלק חציין לחטאת וחציין לעולה אע"ג דסתומים הם ולקמן יתבאר דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן והקשו מ"ש מהא דלעיל דיכול להביא בכולן איזה שירצה ותי' דהכא דאמר לחובתי משמע דלכל חובתו קאמר והיתה הפרשה לשניהם ועוד כתבו דהכא דלאו בני חדא בקתא הם אינו יכול להביא בכל המעות קרבן אחד ובכה"ג אם מת ילכו לים המלח דלאו דומיא דנזיר הוא ובהא לא אתמר הלכתא ולא פליג ר' יוחנן אהאי תנא:

ובש"מ כתב ג"כ דהכא ספק הוא אם לחטאת אם לעולה נתכוין או לשניהם ומחיים אין לו תקנה אלא ע"י חילול ע"ש. ולפ"ז ודאי דלא שייכא להלכתא דמעות סתומים כיון דאיכא לספוקי הכא בכולן לחטאות ומש"ה ילכו לים המלח וראיתי שם בש"מ שפי' בשם ר"ת דלאפוקי מהא דקאמר הש"ס היינו דתנא דמתניתין במעות