קרן אורה נזיר נד

שמירת הל"ת והב' על קיום העשה על שמירת הל"ת אמרו כשור לעול כי ע"י העול ילך לכל אשר יטנו בעליו וכדוגמא הזאת כאשר יקבל עליו עול מלכות שמים לא יניחנו לבוא לידי עבירה ועון ועל קיום העשה אמרו ז"ל כחמור למשא שיהיה עמוס בכל עת במשא התורה והמצוה ושניהם יחדו עול שמירת הל"ת ומשא קיום התורה יתקיים בידו לשמרו מכל רע אבל האחד בלי חבירו אפילו אם יקבל עליו עול שמירת הל"ת ולא יקבל עליו עשיית הטוב גם זה לא יתקיים בידו וכמש"כ יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס רצונו היינו שלא יחזיק במעשה הטוב גם רע לא ימאס כי סופו לבוא לידי רע וכן משא הטוב לא יתקיים בידו אלא ע"י שמירת הל"ת ג"כ ודרכי היצר להסיר ממנו עול ומשא הטוב למען הביאו עי"ז ממדרגה למדרגה עד מדרגה התחתונה שבשאול ח"ו היינו העבירות החמורות ח"ו וזש"א שחוק וקלות ראש היינו הסרת העול והמשא על רגע כי השחוק הוא הסרת משא הטוב כמש"נ לשחוק אמרתי מהולל אם לא בשמחה של מצוה וכמו שאמרו ז"ל תפילין מנחנא וקלות ראש הוא הסרת העול משמירת הל"ת וכאשר יסיר מעליו העול והמשא על רגע יתן היצר עליו עולו וימשכנו עד שירגילהו לערוה אשר היא תכלית דרכי מות. וזה שדרשו ז"ל בפסוק זה וישא לוט ותשא אשת אדוניו כי ראשית דרך הרע הוא הרמת הראש והוא מצד קלות הראש להסיר מעליו עול ומשא הטוב ומיד בא העין הוא סרסורא דעבירה למשוך אותו להלוך אחריהם ולעורר בו כח הרע והתאוה בפועל וזה שאמרו את עיניו כי היא ישרה בעיני כי כבר יצא הרע מכח אל הפועל ועדיין אין זה בפועל ממש כמש"נ אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ולא לקחה בעצמו ולז"נ וירא וירא אותה שכם בן חמור כי כח הסרסור גבר עד שעשה מעשה בעצמו כמבואר בכתוב וכאשר ישלוט בו הסרסור הראשון הוא העין להוציא את מעשהו זר מעשהו יפגשנו הסרסור השני זה הלב החומד ויתגבר בו התאוה הרעה והזרה עד כי יגיע עד ככר לחם. פי' כי כ"כ תתפשט בו כח הרע עד אשר לא יערב לו לחמו אשר זה הוטבע בטבע האדם לתור אחר לחמו וארס התאוה הזרה ירחיק ממנו גם את זה כי לא יתור גם אחר לחמו וזש"נ את כל ככר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכ"כ ימשכנו בחבלי מות עד אשר יהיה כשכור שכרותו של לוט ולא ישאר בו שום דעה וז"ש כי כולה משקה אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי גו' כי אין לך משוקץ ומתועב כמו אשה היושבת תחת בעלה ופורצת גדר לזנות עם רעים רבים וכ"כ העושה רע יסיתנו יצרו לעזוב את אלוף נעוריו הוא יוצר רוחו ונשמתו ויתמכר לעשות הרע ח"ו ונאמר כאן ה' מדרגות במעשה הרע לעומת ה' מדרגות בכוונת הנפש אשר הטוב והשלם יעבוד את בוראו בכל כחות נפשו והרע הזה התמכר לרשע בכל כחות נפשו לתת לזרים חילו והתחלת הרעה הזאת נצמח ממעט שחוק וקלות ראש ואתה חכם שמענה ואתה דע לך ואל תסיר מעליך העול והמשא הטוב אפילו על רגע ותלך לבטח דרכך בארחות חיים:

דרש רבא אח נפשע כו' הוסיף עוד בענין הזה כי ההולך אחרי תאותו ונפשע מקרית עוז הוא מקור הטוב יעורר עליו מדנים כבריח ארמון כי לא ישוב עוד אל הטוב וכמו עמון ומואב אשר לא יבואו עוד בקהל ה' ועוד זאת כי יתגלה קלונו ברבים וכ"ז מצד מקורן אשר אביהם לוט נתכוין לדבר עבירה ונפרד מקרית עוז הוא אברהם ומה שנראה מכאן כי פרידת לוט מאברהם גרמה את אשר נאסרו עמון ומואב לבוא בקהל והתורה אמרה על דבר אשר לא קדמו אתכם גו' ואשר שכר עליך את בלעם וגם זה מבואר כי הכל מסיבה זו אשר נפרד לוט ממקור הטוב ויצא אל בחינת הרע הגמור וכמו שסימני הטובים הם רחמנים גומלי חסדים כן הוא סימני הרעים להיפך ובשביל זה לא קדמו בלחם ומים ולא די בזה אלא עוד שכרו את בלעם לקלל וכ"ז מחמת פרידתו אשר נפרד ממקור הטוב לגמרי ומטעם זה לא נאסרו אלא הזכרים ולא הנקבות. כי בנותיו נתכוונו לדבר מצוה ע"כ לא נפרדו מן הטוב ולא עליהם היה הבריח לעורר מדנים לאסרם בקהל ה':

גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר ר"י לעולם יעסוק אדם כו' אלא כמצוה שלא לשמה דכתיב תבורך מנשים יעל גו' מנשים באוהל תבורך. עיין פרש"י וכבר כתב בא"מ דאין זה נראה עוד הקשה בא"מ בשם בני חייא היכי אמרינן הכא דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה והא בערכין אמרינן דענוה שלא לשמה עדיפא מתוכחה לשמה מהאי טעמא דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכ"ש דעדיף מעבירה לשמה ונראה דהתם לענין מעשה אחת אם ימנע עצמו להוכיח מחמת ענוה ענוה שלא לשמה היא והתוכחה היא לשמה ודאי מוטב לאחוז במדה הגדולה אפילו שלא לשמה ממדה אחרת קטנה הימנה אפילו לשמה דהכל הולך אחר המעשה ואילו הוא באפשרות כ"כ במצוה ועבירה במעשה אחת אם יעשנה כמצותה תהיה שלא לשמה ואם יעשנה בעבירה תהיה לשמה ודאי מוטב שיעשנה כמצותה אפי' שלא לשמה משיעשנה בעבירה ולשמה והכא מלתא אחריתי היא דלענין קיבול שכר קאמר והיינו כי שכר מצוה מצוה כי ע"י מצוה אחת יהיה שכרו לזכותו במצוה אחרת וזה הוא השכר הגדול מכל ואמר רנב"י גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כי לפי מאי דס"ד ס"ל דהכוונה גדולה יותר מן המעשה. כי ע"י כוונתו לטוב אפילו בעבירה יזכה לעשות מצוה לשמה אבל במצוה שלא לשמה ס"ד דלא יגיע לו השכר הזה לעשות מצוה לשמה ולזה פריך האמר ר"י לעולם יעסוק אדם כו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה כי הרגל מעשה הטוב גם בלי כוונת לשמה תביאהו ג"כ לעשות מצוה לשמה ולהכי משני אימא כמצוה שלא לשמה וכמו שמצוה שלא לשמה מביאו לידי מצוה לשמה ה"נ בעבירה לשמה מביאו לידי מצוה לשמה ומביא ראיה מקרא דמנשים באוהל תבורך ומאן נינהו נשים באוהל שרה רבקה רחל ולאה וברכתן היה לעשות מצות לשמן וזכתה יעל ג"כ לברכה זו ומוכח מינה דעבירה לשמה מביאה לידי מצוה לשמה אבל לענין בחירת המעשה פשיטא דמצוה שלא לשמה עדיפא מעבירה לשמה וגם אין מקום לעבירה לשמה אלא היכא דאיכא מגדר מלתא כמו יעל שעשתה זאת למחוץ ראש אויב לפקח נפשות כל ישראל ועי"ז יתייחד האוהל להיות אחד ואין לך לשמה גדול מזה ותבין בזה מה שזכתה לברכת נשים באוהל ובא וראה גודל כח מעשה הטוב לבד שאין לך שלא לשמה גדול מקרבנות בלעם עם בלק אשר עצת רשע היתה אתם בזה להרוס את האוהל וכמו שדרשו ז"ל בזוה"ק ואנכי אקרה כה ועכ"ז זכה בלק ויצאה ממנו רות שיצא ממנה דוד שבנה את אוהל בל יצען בנין עדי עד והבן:

תוס' בד"ה ומאן אינון נשים כו' ומנשים היינו כו' עיין בא"מ:

וצ"ל ומנשים היינו כעין נשים והכי איתא בש"מ עיי"ש:

דף כד משנה שלמים תקרב שלמים ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם וכתבו התוס' ז"ל דאם הקדישה הלחם כבר צריכה פדיון אפילו למ"ד מיעקר עקר גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלי פדייה משמע דמן הדין היה יוצא בלא פדיון ולא הוי צריכי לזה דבלא"ה אינו יוצא לחולין כל הקרבנות שהפרישה משלה אפילו אם הפר לה בעלה וכמו שכתבתי לעיל בזה:

ולענין זרוע כתבו התוס' ז"ל בד"ה שלמים דה"נ אין טעון זרוע לענין תנופה כמו בשלא כמצותו אבל מ"מ הזרוע אסורה כחומר שלמי נזיר עוד כתבו בשם ר"ת דאסורה להתבשל עם האיל ולא הבנתי סברתם ז"ל בזה דלא מצינו שיהא טפל חמור מן העיקר. דעיקר הזרוע של נזיר התירה התורה לכתחלה לבשל עם האיל וזו שאין אסורה אלא משום שהיתה ראויה לשלמי נזיר תאסר להתבשל עם האיל והתוס' ז"ל במנחות דף ג' כתבו ז"ל דלאחר מיתה או לאחר כפרה דלא תנן בהו אלא אינה טעונה לחם באמת טעונה זרוע ע"ש אבל בירושלמי הכא במתניתין איתא להדיא דאין טעון לא לחם ולא זרוע ומשמע דאין טעון זרוע כלל והיה נראה דמן הדין אין עליהם שם שלמי נזיר כיון דאין כאן נזיר ולנדבה הן באין והא דאינו נאכל אלא ליום ולילה הוא חומרא מדרבנן בעלמא ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזירות נראה דשלא כמצותו אין טעון זרוע לגמרי אלא דמש"כ שם ולא מתנות הוא פלאי וכמו שתמה הלח"מ ז"ל שם ובכל הני דתנן אין טעונה לחם גם הרמב"ם ז"ל מסתם לה סתומי ולא הזכיר דין הזרוע כלל:

רש"י בד"ה החטאת תמות כו' וכי ההיא טעמא דפרשינן לעיל כו' עיין תוס' יו"ט ז"ל שהוסיף הכא בשם רש"י ז"ל דצריכה כפרה אם שתתה יין ולא ידעה שהפר לה בעלה עיי"ש ואין ענין זה לזה ועיין תוס' חדשים מש"כ בזה ודבריו ג"כ אינם מובנים אבל דברי רש"י ותוס' ז"ל גמרא ערוכה היא לעיל אלא דלא צריכינן לזה אלא למ"ד מיעקר עקר אבל למ"ד מיגז גייז דהכי קיי"ל בלא"ה א"ש דקדושתן לא בטלה ועיין מש"כ לעיל בזה:

גמ' מאן תנא דלא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא כו'. כבר כתבתי בזה בחי' לנדרים דף ל"ה דקשיא מכאן על דברי הר"ן ז"ל שם שכתב דבהא דאדם מביא קרבן על אשתו ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע מיחייב להביא קרבן בשבילה ור"י לא קאמר אלא דבלשון פטור שכתבה לו גם הקרבנות בכלל ע"ש והרי הכא בשמעתין מבואר דלרבנן לא משתעבד לה כלל ועיין שם בהגהת רי"ף ז"ל על הגליון והנה הר"ן ז"ל משמע ליה הכי מהא דאמרינן התם בנדרים דילפינן מזאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה שכן אדם מביא קרבן על אשתו. משמע דמקרא דזאת תורת יליף לה דצריך להביא קרבנות אשתו ולא מחמת השעבוד דהשעבוד אינו אלא מדרבנן והיכי דרשינן קרא להכי אלא ע"כ משמע דמה"ת חיוב על הבעל להביא קרבנות שהאשה חייבת אם אין לה משלה כמו האב שמחויב להביא קרבנות בנו הקטן אלא דחיוב האב על הבן אינו מנכסיו לחיובי קרבן עשיר אלא אינו צריך להביא אלא קרבן עני בשבילו אבל אשתו דכגופו דמיא צריך להביא בשבילה קרבן עשיר