קרן אורה נזיר נג

מרדות בכה"ג אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דר"י לא פליג עם ת"ק ופסק כר"י דמכין אותו ועיין מש"כ לעיל בזה ומספקא להו להתוס' ז"ל במתניתין על מכת מרדות בדבר שעבר אי אין מלקין אותו יותר מארבעים דלא חמיר מד"ת ודוקא כשאין רוצה לקיים הוא דמכין אותו בלי מספר והוא מדברי הירושלמי במתניתין דאמרינן התם מלקות תורה ארבעים חסר אחת ואומדין אותו אם יכול לקבל ואם לאו אין מלקין אותו מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו ומספקא להו אם דוקא בדבר שאינו רוצה לקיים וכדמשמע מלשון עד שיקבל או בכל מכת מרדות אפילו על מה שעבר כבר מכין עד שתצא נפשה והיינו בגוונא דמתניתין משום דחמורים דברי סופרים יותר מד"ת. ובגוונא דמתניתין לא מסתבר לכאורה שיהיה חמור מד"ת דהא היא נתכוונה לעבור על ד"ת וכי מפני שהיפר לה בעלה והיא לא ידעה נחמיר בזה מאילו עברה על ד"ת ממש וגם בכל העובר על דברי סופרים קשה מאד לומר שיתחייב מלקות עד שתצא נפשו דא"כ למה אמרינן בכל דוכתי דמכין אותו מכת מרדות הוה ליה למימר דיהרג וזו לא שמענו לדונו במיתה. וכן מצינו בכמה דוכתי נגידא על דברי סופרים ולא היתה הכאה עד שתצא נפשו ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות חמץ ומצה שכתב גבי אוכל מצה בע"פ דמכין אותו עד שתצא נפשו המה נפלאים ומאי שנא בהאי איסורא דכתב כן. ולא בשאר איסור דרבנן ואפי' בבועל ארוסתו בבית חמיו כתב בפ"י מהל' אישות סתמא דמכין אותו מכת מרדות ולא כתב האי לישנא דעד שתצא נפשו ואוכל מצה בע"פ לא חמיר מהא דכאילו בועל ארוסתו כו' אמרינן כדאיתא בירושלמי. וכן מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו גבי הא דנגדיה רב יוסף לבר בי רב משום דטבא ליה עבדי ליה ע"ש ונראין בזה דברי הא"מ דהא דאמרינן בירושלמי דמכין אותו עד שתצא נפשו היינו דבמכת מרדות לא אמדינן ליה אם יכול לקבל ע"ש ועיין בקדושין דף כ"ח דמשמע דמכת מרדות ג"כ מספר ארבעים הוא גבי הא דקורא לחבירו ממזר עיי"ש והרע"ב ז"ל במתניתין כתב דהוא לפי ראות עיני הדיין ולפי צורך השעה וסיים שם ודוקא בעבירה שכבר נעשתה אבל גבי מצות עשה אומרים לו עשה סוכה כו' מכין אותו עד שיעשה או עד שתצא נפשו ואין זה דבר והיפוכו וצריך היה לומר אבל בעבירה נמשכת מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו וי"ל דכולה חדא מלתא היא וטעם אחד לשניהם דלהפרישו מאיסורא או לכופו לקיים מצות עשה אין לזה שיעור והרשות ביד ב"ד להכותו עד שתצא נפשו וכן פירש"י ז"ל בחולין להא דתניא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו והיינו משום דל"ת כבר נעשתה עבירה ועל שעבר נתנה התורה קצבה אבל על להבא אין לדבר קצבה וכופין אותו לקיים עד שתצא נפשו וב"ד מוזהרים ע"ז ועיין בחולין שם דף קל"ב וברש"י שם ובהגהת רי"פ ז"ל ולא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דינא דהאי ברייתא דבעשה סוכה ולולב מכין אותו עד שתצא נפשו ובחולין דף ק"י מסיק בגמרא דבמצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרים עליה ומש"ה שבקוהו להאי גברא דלא הוי מוקר לאבוה ולאמיה והרמב"ם ז"ל בהל' ממרים פ"ה כתב ויש לב"ד להכות ע"ז מכת מרדות ולענוש כפי מה שיראו בעיניהם. והוא דלא כדמסקינן בש"ס בחולין שם וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל בזה ועיין פי' המשנה הכא:

שם ואי איתמר הני תרתי ה"א הני הוא דסגי להו בכפרה וסליחה דלא איקבע איסורא אבל ב' חתיכות א' של חלב כו' דאיקבע איסורא לא סגי ליה בכפרה וסליחה קמ"ל דל"ש עי' רש"י ז"ל שפי' דלא איקבע איסורא דהוא סבור דשומן הוא ואיקבע איסורא היינו דמיהא ידע דחדא מינייהו של חלב ואינו מובן דהא בתרווייהו לא מייתי אשם תלוי אלא כסבור בשעת אכילה דשומן הוא ואח"כ נודע לו דספק חלב הוא אלא פשוט דאיקבע איסורא היינו דבב' חתיכות חמיר איסורא משום דיש בהני חתיכות חדא דאיסורא וכדאיתא בכריתות דהיינו טעמא דמאן דלא מחייב אשם תלוי אלא בב' חתיכות משום דאיקבע איסורא אבל בחתיכה אחת ספק אין כאן קביעות איסור ויש לדקדק בהך צריכותא דחתיכה אחת וב' חתיכות דע"כ לאו אקראי קאי דהא ליכא בתרווייהו אלא חד קרא וצ"ל דקאי על איסי בן יהודה דמה הוסיף בזה דמוקי לקרא בב' חתיכות לזה משני דקמ"ל דסגי בכפרה וסליחה אפילו בב' חתיכות וא"כ אין אנו צריכין לומר דאיסי פליג את"ק ולא מחייב אשם תלוי אלא בב' חתיכות וכמו שכתבו התוס' ז"ל אלא איסי נמי מודה דאפי' בחתיכה אחת חייב אשם תלוי וקמ"ל דאפילו בב' חתיכות סגי ליה בכפרה וסליחה. דלדברי התוס' ז"ל לא א"ש הך צריכותא דהא לאיסי בן יהודה חתיכה אחת לא צריך כפרה וסליחה כלל ולא מייתי אשם תלוי על חתיכה אחת אלא משמע דאיסי נמי מודה בחתיכה אחת וקמ"ל דאפילו בב' חתיכות סגי בכפרה וסליחה אלא דא"כ אמאי לא אשמעינן דאפילו בב' חתיכות אחת של חלב ואחת של דם ולא ידע איזה מהן אכל דסגי ליה בכפרה וסליחה דקיימא לן דמייתי אשם תלוי אפילו בכה"ג וי"ל דתנאי פליגי בזה אי מייתי אשם תלוי בכהאי גוונא כדאיתא בכריתות:

ואכתי קשה קצת הא דקאמר דס"ד בב' חתיכות דלא סגי בכפרה וסליחה והא אפילו בודאי חלב סגי ליה בכפרה וסליחה כדכתיב גבי חטאת ונסלח לו ויש לומר דהכא מיירי בספק איסור דחמור הוא מודאי כדאיתא בכריתות דחטאת בת דנקא ואשם הוא בכסף שקלים:

וראיתי בש"מ דגרס בדברי איסי והוא לא ידע ונסלח לו ומהאי קרא דריש לב' חתיכות וקעביד הש"ס צריכותא להני קראי ולא הבנתי דא"כ מ"ט דמ"ד בכריתות דלא מייתי אשם תלוי בחתיכה אחת כיון דאיכא תרי קראי נימא דחד אתי לחתיכה אחת וחד אתי לב' חתיכות אלא ודאי משמע דליכא אלא חד קרא להא ועיין בא"מ:

עוד הקשה בש"מ הא כתיב ב' פעמים וה' יסלח קודם קרא דאישה הפרם כו' ע"ש מה שתירץ והדבר פשוט דהני תרתי סליחה דלעיל קאי על אחר הפרה דלא יחשב לה עון מה שעוברת על נדרה בע"כ ע"י הפרת הבעל והך דאישה הפרם מיותר הוא וע"כ אתי לאחר הפרה והיא צריכה סליחה יותר ובספרי הובא בילקוט דריש לה להך דרשא מוה' יסלח לה קמאי עיי"ש ועיין בא"ח ובמהרש"א ז"ל במס' קדושין דף פ"א:

תוס' בד"ה פסח מיהא עביד והקשו מהא דאמרינן ביומא דאכילה גסה לא שמה אכילה ותירצו דתרי אכילה גסה הם היינו שאינו קץ במאכלו אלא שאינו אוכל לרעבון ג"כ מיקרי אכילה גסה וקשה דא"כ אמאי לא מוקי ביבמות פ' החולץ קרא דמצות תאכל באכילה גסה כזו ונראה דליכא אלא חדא אכילה גסה ואפ"ה לא שייך למיקרי פושע לתת מכשול לפניו כיון דמ"מ במצוה קעסיק דפסח מיהא עביד ולמה יכשל באכילתו דר"ל דריש ליה הכי לקרא דמי שהוא פושע נותנין לפניו מכשול להכשל אפי' בדרכי ה' שהם עסקי מצוה והא דקעביד פסחא לאו פושע הוא ואמאי קרית ליה רשע והתוס' ז"ל בע"פ כתבו דמש"ה קאמר פסח מיהא עביד דנהי דלא יצא באכילת פסח מ"מ יצא ידי פסחו דאכילת פסחים לא מעכבא. ובזבחים פ"ג משמע קצת דר"ל ס"ל דאכילת פסחים מעכבא ועיין בא"מ מש"כ בזה. ובש"מ כתב דנהי דלא יצא ידי פסחו באכילה גסה מ"מ אין לו למנוע בשביל זה מלאכול פסחו דמ"מ קצת מצוה איכא ואין זו מכשול:

ורש"י ז"ל כתב דאכלו אכילה גסה או לשם רעבון מחמת תאוה ואין זה מובן דמחמת רעבון הוא מצוה מן המובחר ואי משום דאכלו בלא כוונה לשם מצוה הא מצות אין צריכות כוונה וביבמות פ' החולץ כתבתי לצדד דאכילת קדשים לכ"ע אפי' בלא כוונה יצא ועיין בר"ה גבי הא דכפאו ואכל מצה ואין כאן מקומו:

והנה לא מצינו מפורש דאכילה גסה לאו שמה אכילה אלא לענין יוה"כ ולענין אכילת תרומה וקדשים ויש להסתפק לענין אכילת איסורין אי לא חשיב אכילה ג"כ ופטור או דלמא דוקא בהני הוא דלאו שמה אכילה ומהא דממעטינן בתרומה אכילה גסה מדכתיב כי יאכל משמע דמלשון אכילה ממעט לה וא"כ בכל האיסורין ג"כ לאו דרך אכילה הוא אלא דא"כ אמאי אתמר האי ביוה"כ ובתרומה לחוד ולא בכל האיסורין וכבר נסתפק בזה המשל"מ ז"ל בהל' יסודי התורה. ואפשר אין זה בכלל שלא כדרך אכילתו דהא אכיל ליה דרך אכילה אלא דהוא שבע וקץ במזונו ובאיסורין הרי הוא חייב על הנאת גרונו לחוד וכדאיתא ס"פ גיד הנשה דפליגי בזה ר"י ור"ל אי לוקה על הנאת גרונו וגם בזה אין כאן מקומו:

גמ' אלא משל ללוט ושתי בנותיו הם שנתכוונו לדבר מצוה צדיקים ילכו בם כו' והוא מענין אחד עם דברי איסי בן יהודה שאמר על דבר זה ידוו כל הדווים יכוין כי מי שלבו דוי בפגמי ומכאובי הנפש בזדון יביאו אותו לידי מכשול עוד ונתכוין לבשר טלה ועלה בידו בשר חזיר וכ"ז מפני שנפשו לא מטוהרה מאז וכמש"נ גם בלא דעת אם אירע מכשול לאדם בלא דעת הוא מפני שנפש לא טוב. וע"ז יש לדוות אם נותנין לפניו מכשולים ואין לו תקנה אלא אם יראה לטהר נפשו מאשר הזיד בתחלה ויסורו ממנו המכשלות ג"כ ור' יוחנן הוסיף עוד כי מי שנפשו לא מטוהרה בפשע וזדון לא די שיעלה בידו דבר איסור שלא בכוונה אלא אפי' בדרכי ה' יכשל בם. ובלוט ושתי בנותיו דהם הלכו לבטח לשם מצוה והוא נכשל בהם מפני הפשע אשר לו מאז כדדריש ליה לכל הפסוק הזה על שם עבירה וישא לוט ותשא אשת אדוניו את עיניה כי היא ישרה בעיני ולכאורה הלא גם שם נאמר את עיניה ולמה חילק אותן לב' דרשות את עיניה כי היא ישרה בעיני אך ביארו ז"ל דרכי היצר ממה התחלתו ועד היכן יגיע אחריתו כי אמרו ז"ל שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה הורונו בזה כי ראשית דרכי היצר הוא ע"י קלות ראש כי אמרו ז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא יכוין כי צריך האדם השלם לקבל עליו עול מלכות שמים על ב' דרכים הא' על