קרן אורה נזיר נ

דבעינן למימר דלא שייכא הפרה מכאן ולהבא אלא היכא דאפשר שתעקר מתחלתו והיכא דנתקיים שעה אחת כמו אם אמר ואני לא הוה הפרה כלל משום דלא אשכחן נזירות לחצאין ובזה א"ש דלא יצטרך לומר דכל הני בעיי דמיבעי לן בנדרים בקיים ליכי היום מופר ליכי למחר וקיים ליכי שעה אתיין דוקא למ"ד מיגז גייז דלמ"ד מיעקר עקר ליכא למיבעי כנ"ל כיון דכבר קיים לה ע"ז מה תו אי אפשר למיעקריה אבל לפי הנ"ל ניחא דבשאר נדרים לכ"ע מיגז גייז. וניחא נמי בזה מה שדקדקתי לעיל דהכא מסקינן דברייתא דהאשה שנטמאה מביאה חטאת העוף אתיא כמ"ד מיעקר עקר ובנדרים משמע דאתיא אפילו למ"ד מיגז גייז משום דאין קרבן לחצי נזירות וכמש"כ הר"ן ז"ל שם אבל לפי הנ"ל ניחא דהיינו הך דהכא דהא דאמר רב יוסף התם אין קרבן לחצי נזירות היינו משום דבנזירות מיעקר עקר כיון דליכא חצי נזירות וא"ש נמי הא דאמרינן לקמן דהחטאת תמות גם למ"ד מיעקר עקר ומ"ש מהתרת חכם אי נימא דעוקר הנדר מתחלתו הא הוי הקדש טעות גמור ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא לחלק בזה אינו מוכרח אבל לפי מה שכתבתי ניחא דלאו הוא קעקר לה אלא ממילא נעקר כיון דאין נזירות לחצאין ולא הוי הקדש טעות כ"כ וכן משמע מהא דמיבעי לן בנדרים דף ס"ח בארוס אי מיגז גייז ואם אכלה הב' זיתים לקיא או מיקליש קליש ובכוליה קליש איסוריה ומסיק התם דב"ש וב"ה פליגי בזה. והשתא אי נימא דמיעקר עקר היכי מצינן למימר דמיגז גייז כיון דנעקר הדבר מתחלתו והיה אפשר לומר דהיינו טעמא דהני תנאי דמ"ד מיקליש קליש הוא משום דס"ל מיעקר עקר ומ"ד בארוס דמיגז גייז היינו משום דס"ל בכל הפרה דמיגז גייז אלא דא"כ תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא קיי"ל מיגז גייז ובארוס קיי"ל כב"ה דמיקליש קליש. ומספקא לי בארוס שהפר עד שלא חל הנדר למ"ד דהוי הפרה אי אמרינן בזה מיגז גייז כיון דחלק הארוס אינו חל כלל כדפשיט הש"ס התם בנדרים דף ע"ה ולא מצאתי כעת סעד לדברי בדברי הראשונים ז"ל לחלק בין נזירות לנדרים בהאי דינא ויתבאר עוד בזה בשמעתין בס"ד:

הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר כו' אלא ש"מ מיעקר עקר ופרש"י ז"ל דכיון דמיעקר עקר והכא אינו יכול לעוקרו דהא כבר קיים לה על שעה אחת כשאמר ואני מש"ה אינו יכול להפר כלל והתוס' ז"ל פירשו דמש"ה אינו יכול להפר דאם יפר לה נעקר הנדר מעיקרו ויותר גם שלו וקיי"ל דהוא אינו מיחל וכתבו דצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו ושלו ממילא מותר אין זה בכלל הוא אינו מיחל ותירוץ הר"ר אליהו ז"ל הוא ע"ד דברי רש"י ז"ל וכבר כתבתי לעיל לדברי הרמב"ם ז"ל דאם אמר אחד הריני נזיר כשיהיה לי בן והשני אמר ואני השני נזיר לאלתר וא"כ איכא נפ"מ בין הני תרי טעמי דלהאי טעמא דאינו יכול להפר משום דהוי קיום א"כ בכה"ג יכול להפר את שלה דהא קיום עד שלא חל הנדר לאו קיום הוא וא"כ שלו נמי מותר כיון דשלו הותר ממילא אבל להאי טעמא דהוא אינו יכול להפר משום דשלו נמי יבטל והוא אינו מיחל א"כ ה"ה בכה"ג דאינו מיפר את שלה כיון דמיעקר עקר אם כן שלו נמי יבטל והוא אינו יכול לבטל את שלו:

ולפ"ז יש לומר דאפילו למ"ד מיגז גייז אינו יכול להפר גם בכה"ג מהאי טעמא דאם יפר לה עד שלא חל הנדר א"כ לא חל הנדר כלל ולא שייך בזה מיגז גייז וכמו שכתבתי לעיל וא"כ שלו נמי יבטל כיון דבכה"ג לכולי עלמא בטל נדרה מעיקרו ומיושב בזה מה שדקדקתי לדברי הרמב"ם ז"ל לעיל אמאי תנן סתמא אינו יכול להפר ולפי הנ"ל ניחא דאינו יכול להפר משום דשלו נמי יבטל אם יפר לה קודם חלות הנדר אלא דאכתי קשה יפר לה לאחר חלות נדרה ועוד דשלו נמי נראה דלא הותר אע"ג דמיפר לה קודם חלות נדרה דהא לא נעקרו דבריה למפרע מה שאמרה הריני נזירה כשיהיה לי בן ושפיר חל עליו נזרו כשאמר ואני אע"ג דהפר לה אח"כ:

ובעיקר דברי התוס' ז"ל שנסתפקו אי יכול להפר בכה"ג שנדרו ג"כ יותר עי"ד נסתפק בזה עוד המל"מ ז"ל לענין התרת חכם אם יכול המתפיס להתיר נדר מי שהתפיס בו ומדמה ליה להך דהכא לענין הפרה ולענ"ד יש לחלק ובהתרה כ"ע מודים דאינו יכול להתיר כיון דהותר נדרו ג"כ תליא בזה א"כ הרי הוא מיחל לעצמו וממילא התרתו לראשון ג"כ לאו כלום היא אבל הכא בהפרה נהי דלכתחלה אסור להפר אבל אם הפר אמאי לא תהיה הפרתו הפרה לגבי האשה דהא מ"מ הפר לה וצ"ע:

לעולם מיגז גייז וכיון דאמר ואני כמ"ד קיים ליכי דמי מהאי לישנא משמע דלמאי דס"ד דמיעקר עקר לא הוי ס"ל דואני כמ"ד קיים ליכי דמי ולא קיום הוא וע"כ צ"ל דהא דאינו יכול להפר הוא משום דאינו מיפר לעצמו וכמו שכתבו התוספות ז"ל ובירושלמי בשמעתין מספקא ליה בהאי ואני אי הוי כקיים ליכי דלכ"ע הוי קיום או כמו יפה עשית דפליגי בזה אמוראי אי הוי קיים. ובנדרים דף ע"ד ע"ב פשיטא ליה להש"ס דהוי קיום עיי"ש ולפ"ז יש ליישב הא דמסיק הש"ס הכא אי מיתשיל אהקמתו מצי מיפר והא למאי דס"ד נמי מהני שאלה אהקמה ומאי איריא דמסיק הכי למסקנא דמיגז גייז. אבל אי נימא דלמאי דס"ד ס"ל דלא הוי קיום אלא משום דאינו יכול להפר לעצמו הוא דאינו מופר לא מהני בזה שאלה כיון דלאו הקמה היא כלל אלא דהא דאמרינן אי מיתשיל אהקמתו ע"כ היינו שישאל על נזרו דבלא"ה אינו יכול לשאול על הקמתו כ"ז שנזרו קיים וא"כ אכתי למאי דס"ד נמי אי הוי מיתשיל אנזירותו שפיר יכול להפר דתו לית ביה משום דהוא אינו מיחל כיון דאיתשיל עליה והתירו לו. והתוס' ז"ל כתבו דהא דמיתשיל אהקמתו הוא משום דקיי"ל נשאלין על ההיקם ולכאורה אין צריך לזה דשאלה דהקמה הכא הוא שאלה על הנזירות שלו ולכ"ע יכול לשאול אלא דנראה דבשאלה על נזירות שלו לחוד לא סגי וצריך לחזור ולשאול על הקמתו משום דבשאלה על נזירותו אכתי הקמה במלתיה קאי ודו"ק:

והיינו טעמא כיון דלא צריכי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה וגמירי כו' והיה נראה דהא דאמרינן דהוי כחטאת שמתו בעליה הוא מדרבנן בעלמא כיון דמן הדין היה יוצא לחולין ובמתו בעליה הוא דגמירי הלכתא דלמיתה אזלי אבל לא בכה"ג. וכן משמע מהא דמביאה חטאת העוף בנטמאה והפר לה ואי נימא דמה"ת חטאת כזו מתה א"כ חטאת העוף נמי תמות. ודברי רש"י ז"ל שכתב דבחטאת העוף לא גמירי הלכתא דחטאות המתות צ"ע ויתבאר לקמן אבל לקמן במתניתין משמע דקדושה גמורה חל עליהם דתנן ועולה תקרב עולה כו' ש"מ דלא אמרינן בהא דליפוק לחולין ומה"ת קדשי אבל באמת טעמא בעי דבשלמא בחטאת קאמר הש"ס משום דצריכי כפרה וגמרה ואקדשה כמ"ש התוס' ז"ל אבל עולה ושלמים אמאי לא נפקא לחולין כיון דמיעקר עקר וי"ל דעיקר פרכת הש"ס הוא מחטאת דתמות וע"ז פריך ליפוק לחולין דודאי לא ניחא לה דלימות והוי הקדש טעות אבל עולה ושלמים ודאי לא חשיב הקדש טעות ע"י הפרת הבעל ואיהי גמרי ומקדשי ומשני דחטאת כיון דלא צריכי כפרה הוי כחטאת שמתו בעליה דהוי ג"כ כמו הקדש טעות וכדאמרינן בסוף ב"ק ואפ"ה גמירי דלמיתה אזלי וה"נ כיון דלא צריכי כפרה אזלי למיתה משא"כ בחטאת העוף דנזיר טמא דצריכה כפרה גם לאחר הפרה וכר"א הקפר מש"ה מביאה חטאת אפי' לכתחלה וכמש"כ לעיל אבל לפי גירסת התוס' ז"ל כיון דצריכה כפרה הוי כחטאת כו' ק"ק מ"ש דמביאה חטאת העוף כיון דגמירי דלמיתה אזלי מ"ש חטאת בהמה ומ"ש חטאת העוף ומ"ש התוס' ז"ל משום דחטאת העוף בא על הספק אין זה מספיק דחטאת העוף הבא על הספק אינו נאכל וזה נאכל וכבר כתבתי בזה לעיל וצ"ל דמ"מ כיון דאשכחן ביה דבא על הספק דבא על כפרה כל דהו וכ"כ בש"מ ז"ל עיי"ש:

רש"י בד"ה והיינו טעמא כו' משום דבחטאת בהמה גמרינן דתמות אבל בחטאת העוף לא גמרינן דתמות עכ"ל וכבר עמד ע"ז השעה"מ בפ"ו מהל' פסולי המוקדשין דבכמה מקומות בש"ס משמע דאין חילוק בזה בין חטאת בהמה לחטאת העוף והכי אמרינן להדיא ביומא בפרק הוציאו לו א"ר יהודה לא היו שופרות כו' מפני התערובות ומסיק מפני תערובות חטאת המתות והכי מוכח מכמה סתמות במס' קנים ופלוגתא דתנאי בזה לא שמענו והכי משמע בריש זבחים גבי הא דאמרינן דחטאת משום דלא אתי לאחר מיתה לא מרצה ואם איתא חטאת העוף יוכיח דאתי לאחר מיתה ואינו מרצה ויש עוד לומר בזה דבחטאת העוף לא איצטריך הלכתא למיתה דלהקריב ודאי מסברא לא קרבי כיון דאתי לכפרה וליכא בעלים לכפרה והכי משמע בשבועות פ"ק גבי חטאת צבור לר"ש ע"ש וכי איצטריך הלכתא דלא אזלי לרעיה ובעוף לא שייכא רעיה דאין פדיון לעוף וא"כ ממילא אזלי למיתה אלא דא"כ הא דגמירי הלכתא דבאשם רועה ע"כ לא איצטריך הלכתא אלא דלא קרב אשם דהא עולה קרבה מה"ת וכמו שכתבו התוס' ז"ל בכמה דוכתי אלמא דאי לאו הלכתא ה"א דקרב אשם אע"ג דליכא בעלים ויתבאר עוד בזה לקמן דף כ"ה בס"ד:

ומהא דילפינן בבכורות מקרא דמפריסי פרסה לה' חטאות המתות שהם בלאו משמע קצת דדוקא בבהמה שהיא מפריס פרסה נאמר הלאו ולא בעוף אבל אין זה מוכרח דלעוף לא איצטריך קרא דבלא"ה הוא בלאו משום דהוי מליקה שלא כמצותו ונבילה היא ואין כאן מקומו בזה וכבר כתבתי בזה בחידושי לתמורה ג"כ:

תוס' בד"ה לעולם מיעקר עקר כו' וסיפא איצטריך לאפוקי מדר' יהודה דאמר דלוקה מכת מרדות. ומד' הרמב"ם ז"ל שפסק כר' יהודה נראה דת"ק לא פליג אר' יהודה בהא וכמו שכתב הכ"מ ז"ל וא"כ הדק"ל מאי קמ"ל בסיפא ואמאי לא תני רבותא טפי דאפילו שתתה יין קודם הפרה אינה סופגת. וי"ל דמהכא משמע כדברי הרמב"ם ז"ל ואתי לאשמעינן דלוקה מכת מרדות ולא איצטריך למימר דמשום ר"י נקט הכי דתיקשי