קרן אורה נזיר מט

מאילו אמר בפירוש פי נזיר או ידי נזיר והתוס' ז"ל כתבו דהוי כמו יד כיון דנזיר עובר לפניו ומתניתין משמע קצת כדברי התוס' ז"ל דאי נימא דאמר בפירוש שערי מלגוז א"כ אפי' לא אמר שערי כשערו אלא שערי מלגוז עלי ונזיר עומד אצלו ג"כ הוי נזיר כמו הריני מסלסל הריני מכלכל ואין זה מוכרח:

ע"ב ידי נזירה כו' לא אמר כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה נזיר לכאורה טעמא דהאי ברייתא משום דנזיר הוי כהקדש וכי היכי דבהקדש אם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו קדוש כולו לכ"ע ה"נ אם הזיר עצמו בדבר שהנשמה תלויה בו דהוי נזיר וכי הא דפריך הש"ס נמי בקדושין גבי חצייך מקודשת לי ותפשוט קדושה בכולה כמו בקדשים והיינו משום דהרי את מקודשת הוא לישנא דהקדש כמ"ש התוס' ז"ל התם והם ז"ל ס"ל הכי גם למסקנא גבי חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דמיבעי ליה להש"ס התם וכתבו ז"ל דמיירי בלשון אחר של קדושין דבלשון מקודשת ליכא למיבעי דפשטה קדושה בכוליה דהא ליכא עוד דעת אחרת אבל לדידי קשיא היכי מדמינן לה להקדש בין הכא בין בקדושין דלמא דוקא בהקדש דלכ"ע חל על אותו אבר עכ"פ מש"ה בדבר שהנשמה תלויה בו אמרינן דאיפשוט קדושי בכוליה אבל הכא מנ"ל דחייל נזירות כלל כיון דלא אשכחן נזירות לחצאין דלמא היכא דהזיר חציו לא הוי נזיר כלל. וכן בקדושין ליכא קדושין לחצאין א"כ דלמא לא חייל כלל וליכא קדושה כלל דתפשוט בכולה תדע דאי להקדש דמי א"כ הא בהקדש פליגי תנאי בתמורה. ואיכא מ"ד דאפילו הקדיש יד או רגל של בהמה קדשה כולה וא"כ מאי פריך הש"ס הכא ורמינהו מברייתא דידי נזירה לא אמר כלום דלמא מתניתין אתיא כהאי תנא דאפי' באבר שאין הנשמה תלויה בו קדשה כולה ומש"ה אם אמר פי כפיו הוי נזיר אלא ע"כ דוקא התם דעל אבר חל ההקדש ס"ל להאי תנא מגו דחל על האבר חל אכוליה ג"כ אבל הכא דעל אבר אחד א"א לנזירות שתחול מש"ה לכ"ע לא חל עליו נזירות כלל. וא"כ ה"ה בדבר שהנשמה תלויה בו דלמא לא חייל נזירות הכא כלל כיון דלא הזיר אלא לחציו:

וכבר הקשיתי בזה בילדותי על שמעתא דקדושין הא דפריך ונפשוט קדושי בכולה משום דלשון הקדש הוא והא בתמורה דף י"א מיבעי ליה לרבא בעוף מהו היינו אם הקדיש עוף מהו אי פשיט קדושה בכולה אי לא מי אמרינן בהמה דוקא או דלמא קרבן כתיב משמע דדבר שאינו לא בהמה ולא קרבן ודאי לא פשטה קדושה בכולה ומאי פריך התם ותיפשוט קדושי בכולה ועיין תוס' ז"ל בקדושין שם שכתבו דבדבר שהנשמה תלויה בו מסברא פשיט בכוליה וא"כ הא דמיבעי ליה בעוף מאי היינו באבר שאין הנשמה תלויה בו ועיין רש"י ז"ל התם בתמורה וכבר הארכתי בזה שם בחידושי לתמורה בענין זה ובדברי הרמב"ם ז"ל שם ומהא דשמעתין נמי ע"כ הכי משמע דבדבר שהנשמה תלויה בו מסברא פשיט בכוליה ומש"ה בנזיר נמי דינא הכי:

אבל בירושלמי דשמעתין איתא דלאו מסברא קים לן הכי גבי נזיר אלא משום דילפינן גז"ש נדר נדר ולא נתבאר מהיכי ילפינן אי מקרבנות דכתיב בהו נדר או מערכין דכתיב בהו נדר בערכך נפשות ואי נימא דמקרבן ילפינן א"כ הדק"ל דא"כ הא באבר שאין הנשמה תלויה בו ג"כ הוי נזיר למ"ד דבקרבן פשיט קדושה בכוליה אפילו אין הנשמה תלויה בו ועוד דא"כ מאי מיבעי ליה בעוף מאי הא עוף ודאי נדר הוא ולא גרע מנזירות ע"כ נראה יותר דמערכין ילפינן אבל אי לאו גז"ש מסברא לא אמרינן דתיפשוט בכוליה אע"ג דנזירות לשון הקדש הוא וא"כ תיקשי מאי פריך בקדושין ותיפשוט קדושי בכולה:

ועוד נראה דמערכין לא מצינן למילף לנזירות דפשיט קדושי בכוליה דהתם בערכין לא הוי טעמא משום דפשיט בכוליה אלא דגזירת הכתוב הוא דאם העריך נפשות היינו אבר שהנשמה תלויה בו צריך ליתן כל ערכו וילפינן מינה לדמים ג"כ דאם אמר דמי ראשי וכבדי עלי נותן דמי כולו אבל בדמים למזבח אין צריך ליתן דמי כולו וכדאיתא בערכין וא"כ היכי מצינן למילף לנזירות דהוי כקדושת הגוף וכבר כתבתי דמשיטת תלמודין משמע דמסברא אמרינן הכי בכל לשון הקדש דבדבר שהנשמה תלויה בו פשיט קדושי בכוליה אי הוי קדושת הגוף ובק"ע הקשה מהך ברייתא על הא דפליגי רב ששת ורב חסדא ורבא בתמורה שם איזהו דבר שהנשמה תלויה בו ואיכא מ"ד בדבר שהוא עושה אותה נבילה ור"ש אמר התם בדבר שהיא מתה דוקא והא הכא בברייתא תנינא דכבד הוי דבר שהנשמה תלויה בו וכן תנינן במתניתין דערכין ערך כבדי עלי נותן ערך כולו דהוי דבר שהנשמה תלויה ותיקשי לרבא ורב ששת דאמרי דווקא דבר שעושה אותה נבילה או שהיא מתה ואין כאן קושיא דהא כבר סתם רבי בחולין דטריפה אינה חיה ורבא ס"ל כמ"ד טריפה חיה כדאמרי' התם אבל עוד נראה לי דע"כ לא פליגי רבא ורב ששת אלא גבי הקדש קרבן דטעמא הוא משום דפשטה קדושה בכולה מש"ה ס"ל לרבא ורב ששת דלמ"ד טריפה חיה לא פשטה קדושה בכולה אבל לענין ערכין דילפינן מנפשות דאם העריך אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולי כ"ע מודו דאפילו למ"ד טריפה חיה ובכלל נפשות הוא מ"מ מתנוונה והולך הוא ואם כן לא תיקשי לרבא ורב ששת ממתניתין דערכין וכן מברייתא דשמעתין לפי משמעות הירושלמי דיליף לה מערכין לא תיקשי ג"כ ועפ"ז א"ש נמי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרשב"א ז"ל דטריפת הכבד לאו מצד עצמו הוא אלא מחמת המרה דעתידה להנטל א"כ אמאי חשיב כבד אבר שהנשמה תלויה בו הא בו בעצמו אין הנשמה תלויה בו אבל לפי הנ"ל ניחא דמ"מ בכלל נפשות הוא כיון דסופו להטרף אלא דא"כ לא חשיב כבד דבר שהנשמה תלויה בו אלא לענין ערכין. אבל לא לענין קרבן דבעינן התם דוקא דבר שאינו חיה וצ"ל דמ"מ חשיב כבד דבר שהנשמה תלויה בו גם לדברי הרשב"א כיון דעכ"פ מיטרפא מחמתיה וגם בזה כבר כתבתי בערכין שם בחידושינו ועי' בירושלמי בשמעתין דגרס התם במקום ידי נזירה רגלי נזירה כו' הילוכי נזיר דיבורי נזיר לא אמר כלום ואין זה מובן דאהילוך ודיבור בלא"ה לא חייל נזירות דהא אין בו ממש ואמאי לא נקיט בלישנא דהש"ס דילן ידי נזירה כו':

איבעי להו בעל מיעקר עקר או מיגז גייז כו' עיין בפיה"מ להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל לפי שהבעל כשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד וזש"א מיגז גייז ולא מיעקר עקר עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דמשמעות לשונו ז"ל דהש"ס מיבעי ליה אי מיעקר עקר לגמרי כל הנדר או מיגז גייז היינו דהנדר לא נעקר אלא מה שתלוי באשה נתנה לו תורה רשות לבטל והותר לה ע"פ התורה לעבור על נדרה ע"פ הפרת הבעל אבל הנדר לא נעקר ופי' מיגז גייז כמו באב וארוס דאחד מהם מיגז גייז היינו שמיפר החצי וחצי השני קיים ה"נ מה שתלוי באשה הוא מיפר וגייז אבל עיקר הנדר נשאר וכ"כ הלח"מ ז"ל בפי"ג מהל' נדרים לפרש דבריו בפי' המשנה ועפ"ז כתב ליישב דבריו ז"ל בחיבורו שם פרק הנ"ל שכתב דבעל עוקר הנדר מעיקרו ומתחלתו דהיינו מה שתלוי באשה. ולא הבנתי דברים אלו דאי מה שתלוי באשה עוקר מתחלתו אכתי תיקשי אמאי לוקה אם עברה קודם הפרה ועוד אם מה שתלוי באשה עוקר מתחלתו מה נשאר לו עוד לקרוא לו בשם נדר שיחול על חברתה ודברי הכ"מ ז"ל ג"כ אינן מובנין שם דמשמע מדבריו דאיכא מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל ובין הרא"ש ז"ל בפסקיו ס"פ נערה שכתב דבעל אינו מיפר אלא מכאן ולהבא ובמאי נחלקו בזה הא לכ"ע אם עברה על נדרה קודם הפרה לוקה ע"כ נראה דמה שכ' הרמב"ם ז"ל דהבעל עוקר הנדר מתחלתו ומפירו היינו דדעת הבעל כן הוא לעקור הנדר מתחלתו ולא ניחא ליה בהתחלת הנדר וכי היכי דקיי"ל דאם קיים לה על רגע שוב אינו יכול להפר אלא בעינן שיעקור אותו מתחלתו ומיבעי לן אי מהני הפרתו בזה לעקרו מתחלתו ולבטלו למפרע או דלמא נהי דהוא עוקרו מתחלתו אבל אין לו כח אלא להפר מכאן ולהבא אבל למפרע הנדר כמות שהוא והיינו משום דאין לו רשות אלא להפר מה שתלוי באשתו והיינו הפרה דמכאן ולהבא:

והנה כבר דקדקתי בזה בנדרים ר"פ נערה היכי אמרינן הכא דבעל מיעקר עקר למפרע הנדר והרי הוא כאילו אינו. דא"כ דברים שבינו לבינה דקי"ל דחוזרין וחלין עליה לאחר שנשאת לאחר היכי מצינן למימר בזה דמיעקר עקר דאם כן אמאי חוזרין וחלין ועוד בהא דקיי"ל דארוס מיפר בקודמין אפילו מה שנדרה קודם שנתארסה ובהא גם כן היכי שייך למימר דמיעקר עקר כיון דתחלת הנדר היה שלא ברשותו ולזה י"ל כיון דנתנה תורה רשות לארוס להפר בקודמין ע"כ יש לו כח לעקור הנדר מעיקרו דאל"ה לא הוי מצי מיפר כלל דלהך סברא דמספקא לן דלמא מיעקר עקר ע"כ לא הוי הפרה אלא אם עוקרו מתחלתו אבל אם מיפר בפירוש מכאן ולהבא או שאין הפרתו יכולה לעקור הנדר מתחלתו לאו הפרה היא כלל וכדמוכח לקמן בהא דבעינן למיפשט ממתני' דאם אמר ואני אינו יכול להפר ש"מ דמיעקר עקר ואי נימא דיכול להפר מכאן ולהבא ג"כ א"כ אכתי ליפר לה מכאן ולהבא אלא ודאי מכאן ולהבא לאו הפרה היא כלל דאם חל הנדר על שעה אחת אינו יכול לבטלו עוד אם לא כשיכול לעוקרו מעיקרא וא"ש בארוס דמיפר בקודמין וע"כ יש לו כח לעוקרו מעיקרא ג"כ אבל מדברים שבינו לבינה ודאי תיקשי דלכאורה ליכא למימר בזה דעוקרו מעיקרא דהא ישנו לנדר עדיין וחוזר וחל עליה אחר שנשאת לאחר:

ועלה בדעתי לומר דהא דמיבעי לן הכא אי מיעקר עקר כו' היינו דוקא בנזירות דאיכא למימר בהא דמיעקר עקר משום דלא אשכחן חצי נזירות. וכיון דמיפר מכאן ולהבא ממילא דנעקר גם למפרע ומתחלתו בטל הוא או דלמא אפילו בנזירות מיגז גייז ונזירות דקודם הפרה לא בטלה אבל בשאר נדרים לא מיבעי לן כלל ולכ"ע אינו מיפר אלא מכאן ולהבא ובנזירות דוקא היא