קרן אורה נזיר מח

כדי להניח ריוח לתלמיד והקשה עליו שם וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת וכ"כ התוס' ז"ל התם והקשו ג"כ כנ"ל ובב"ק דף ע"ג הביאו התוס' ז"ל כן בשם ר"ת ז"ל והביא ראיה מהא דאמר ר"י נשיאה הכא תוב לא שבקת רווחא לתלמידא אלמא דמהאי טעמא דתכ"ד כדיבור דמי אבל לא הבנתי ראיה זו דהא ר"ל פליג עליה וס"ל דלא הוי התפסה אלא תכ"ד ממש ולא סמוך מיד ומייתי הש"ס תניא נמי הכי כר"ל וא"כ ע"כ לאו משום תקנת תלמיד הוא דלר"ל תלמיד אין לו רווחא בזה ואחר שאלת שלום לרבו תו אינו יכול להתפיס וה"ה לכל דיני תכ"ד וע"כ טעמא לאו משום הכי הוא:

אבל בש"מ ראיתי דמפרש בשם ר"ת ז"ל דלר"ל נמי גם הרביעי יכול להתפיס דסמוך לכ"ד מיד כתוך כדי דיבור דמי ור"י נשיאה מוסיף דאפילו חמישי ג"כ יכול להתפיס משום דא"כ לא שבקת רווחא לתלמידא. והשתא א"ש דר"ת ז"ל הוכרח לפרש כן דלשיטתו אזיל דעיקר טעמא דתוך כדי דיבור הוא משום תקנת תלמיד וא"כ ע"כ ברביעי כ"ע מודים דאכתי יכול להתפיס ובחמישי הוא דפליגי וא"כ נפ"מ לדינא בעלמא ג"כ בין שיטת ר"ת ז"ל ובין שיטת התוס' ז"ל דלשיטת ר"ת יכול לחזור בו אפילו סמוך לכ"ד מיד. ולשיטת התוס' ז"ל אינו יכול לחזור בו אלא בתוך כ"ד דוקא וא"כ יפלא בעיני על הר"ן ז"ל שהביא לטעמו של ר"ת ז"ל משום תקנת תלמיד והקשה עליו כנ"ל והרי לפשטא דכולה שמעתא דאינו חוזר בו אלא תכ"ד בלא"ה וא"א לומר דטעמו של ר"ת ז"ל דהא באמת לית ליה רווחא לתלמידא ומ"מ אכתי לא הבנתי ראיית ר"ת ז"ל מהא דאמר ר"י תוב לא שבקת רווחא לתלמידא דהא לשיטתו ר"י נשיאה ס"ל הכא דלא בעינן תכ"ד כלל ואפילו שהה הרבה יכול להתפיס משום דלא הוי בציר מידות נזירות דכי נזיר עובר לפניו ואמר אהא דהוי נזיר וכמו שכתב הש"מ ז"ל לשיטתו וא"כ בעלמא ע"כ לא ס"ל דמשום תקנת תלמיד הוא דיקשה נמי תוב לא שבקת רווחא לתלמידא. וע"כ טעמא דתכ"ד בעלמא מאיזה טעם אחר הוא ועי' בנימוק"י פ' יש נוחלין וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל בזה:

ומ"ש הש"מ ז"ל לשיטת ר"ת דלר"י נשיאה יכול להתפיס אפילו אחר זמן הרבה ומדמה לה לאהא. קצת קשה דאהא אפי' אין נזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות עכ"פ ומש"ה כי נזיר עובר לפניו הוי מוכיח אבל ואני לחוד ודאי לאו יד הוא כלל וא"כ אפילו כי נזיר עובר לפניו לא מהני וכמש"כ התוס' ז"ל בריש שמעתין דהריני לא מהני אפילו נזיר עובר לפניו וצריך דוקא שיאמר הריני כזה ועיין בתוי"ט במתניתין ובמשל"מ ז"ל פ"א מהלכות נזירות מה שכתב בזה:

ונראה דר"ל לא אמר דבעינן תכ"ד אלא היכא דאמר ואני לחוד אבל היכא דאמר ואני כמותך מסתבר דאפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר דדבריו מוכיחים דמתפיס עצמו בנזירות כמותו. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' נדרים כתב הרי שנדר ושמע חבירו ואמר ואני כמותך בתוך כ"ד משמע דואני כמותך נמי בעינן תוך כ"ד. וכבר תמה ע"ז המל"מ ז"ל שם מ"ש מהא דכתב שם דאם הקדיש חתיכה ואמר על חתיכה אחרת אפילו אחר כמה ימים זו כזו דהוי התפסה והדבר פשוט דבכה"ג הוי התפסה בכל גווני והיה נראה לחלק דדוקא היכא דמתפיס חתיכה בחתיכה דעל חתיכה הראשונה חל הקדושה ומש"ה יכול להתפיס בקדושתה עוד כמה חתיכות כ"ז שקדושה עליה וכדקיי"ל בנדרים דמתפיס בדבר הנדור אבל היכא דשמע חבירו שנדר מאיזה דבר דאין על הנודר שום קדושה אלא דאסר החפץ עליו א"כ כשאמר ואני כמותך לאחר כדי דיבור לא הוי התפסה דאין עליו קדושה להתפיס בו אבל כשאמר תוך כ"ד ואני כמותך קאי אנדר שיהא גם הוא נדור כמותו ולפ"ז בנזיר שיש עליו קדושה כשאמר ואני כמותך גם הרמב"ם ז"ל מודה דאפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר כמו בהריני כזה דל"ד תכ"ד אלא כל שנזיר עובר לפניו הוי נזיר ועי' מש"כ בזה לעיל דף י"א ודף י"ג בדברי הירושלמי והרמב"ם ז"ל בלישנא דואני אי הוי ממש כראשון אי לא ומש"כ בריש נדרים גבי בעיא דידות:

ועיין בירושלמי במתני' דאמרינן התם דהא דתנן ואני ואני הא תליא בפלוגתא דתנאי אי בעינן ווי"ן ולמ"ד בעינן ווי"ן בהא הוא דהוי התפסה וכי הותר הראשון הותרו כולן אבל אם אמרו אני אני בלא ווי"ן הם נזירים לעצמן ואם הותר הראשון לא הותרו כולן ועי' מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נדרים לענין קונם שאני נהנה לזה ולזה ובמש"כ הלח"מ ז"ל שם ולולי דברי הירושלמי היה נראה דאני בלא ו' לאו קבלה היא כלל ולאו כלום קאמר ודו"ק:

ועיין בק"ע שהקשה לר"ש אמאי אם הותר הנדר מהאחד לא הותרו כולם וז"א דאטו אם הותר האחרון יותר הראשון ומה ענין זה לזה וק"ל:

דף כא רש"י בד"ה מדקאמר אחרון מותר וכולן אסורין ואפי' אותו שהתפיס לאחר שלישי ש"מ דבקמא מתפיס ועי' בא"מ ואין דברי רש"י ז"ל מובנים בזה לפי שיטתו דלר"ל אין יכולין להתפיס אלא שנים לבד הראשון א"כ מי שהתפיס אחר שלישי אין התפסה שלו כלום דהוא לאחר כ"ד מן הראשון ובתוספות ובש"מ ליתא כלל להאי נוסחא ומסיק הש"ס מברייתא דתני בהדיא דחד בחבריה מיתפיס ובירושלמי משמע דמתניתין דוקא ואני ואני קאמר משום דס"ל בקמא מיתפיס ופליגי אברייתא דס"ל דחד בחבריה מיתפיס ולמתניתין צריך שיהיה כולהו בתכ"ד של ראשון ולברייתא אפי' זה תכ"ד של זה:

ודרך אגב ראיתי שם איזה הלכות שצריכין ביאור וז"ל אחד שאמר הריני נזיר מאה ושמע חבירו ואמר ואני מאה יום וחזר ואמר ואני נעשה עיקר טפילה ופי' הפ"מ דאם הותר השני הותר הראשון או שלא הותר אחד מחבירו ע"ש ואין זה מובן דהא כי חזר הראשון ואמר ואני קיבל עליו נזירות שניה ואם הותר השני ודאי הותר הראשון בנזירות שניה אבל ראשונה ודאי לא הותרה ומאי קמ"ל בזה וי"ל דקמ"ל דאפילו בכה"ג אמרינן דבחבריה מיתפיס אף על גב דהכא מסתבר דבקמא התפיס היינו בעצמו שהוא הנודר הראשון קמ"ל דמ"מ נעשה טפילה ובחבריה מיתפיס ונזירות שניה טפילה היא אבל צ"ע למה נקט נזירות מאה ולא סתם נזירות. ואולי קמ"ל דבזה ג"כ נעשה טפילה ואין צריך למנות נזירות שניה כ"א שלשים יום וכמבואר לעיל דאם אמר השני ואני לחוד לא הוי אלא נזיר ל':

עוד שם אחד שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני בתכ"ד של ראשון ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כ"ד של שני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר השלישי ופי' הנ"ל משום דס"ל דבקמא מיתפיס וגם זה אינו מובן דא"כ השלישי לא הוי נזיר כלל כיון דאמר ואני לאחר כ"ד של ראשון ואולי צ"ל הותר השני הותר השלישי וקמ"ל דאפילו למ"ד בקמא מיתפיס היינו היכא דכולם בתכ"ד של ראשון אבל אם הוא לאחר כ"ד של ראשון ע"כ בשני התפיס ומש"ה כי הותר השני הותר השלישי וצ"ע. עוד שם אחד שאמר הריני נזיר שתים ושמעו שנים ואמרו ואנו נזירים שתים או כאו"א שתים הוא הותר הותרו הם הותרו הם לא הותר הוא משמע דמיבעי ליה בשנים שאמרו ואנו אם כוונתם שכל אחד לא יהיה אלא נזיר אחת ובצירוף שניהם הוי נזירות שתים או כוונתם שכל אחד יהיה נזיר שתים וכן פי' הנ"ל ולדידי צ"ע דהא אפילו אחד שאמר ואני אחר מי שאמר הריני נזיר שתים לא הוי אלא נזיר אחת. וק"ו מאחד שאמר הריני נזיר מאה ואמר חבירו ואני דאיתא בירושלמי דלא הוי אלא נזיר ל' וכמו שהבאתי לעיל אע"ג דנזירות מאה הוי נזירות אחת כ"ש כשזה קיבל עליו שתי נזירות דחבירו לא הוי אלא נזיר אחת ויש לחלק ובק"ע הקשה איפכא מאי מיבעי ליה ומה לי אם אחד אומר ואני או שנים אמרו ואנו וזה יש ליישב כיון דכ"א אומר בלשון רבים ואנו י"ל דלא נתכוונו אלא כ"א נזירות אחת ובצירוף הוי שנים ותו מיבעי ליה התם איפכא אם שנים אמרו הרי אנו נזירים ושמע אחד ואמר ואני אם תחת שניהם נזר והוי נזיר שתים או תחת כ"א נזר ולא הוי אלא נזיר אחת. וצריך לומר ג"כ דמש"ה קמיבעי ליה דלמא תחת שניהם נזר כיון דהראשונים אמרו בלשון רבים הרי אנו נזירים א"כ י"ל דהוא ג"כ לשתי נזירות נתכוין והרמב"ם ז"ל לא הביא כל הנ"ל:

ועיין בנדרים פ"ט דתנן נמי התם כה"ג דמתניתין שאני נהנה לזה ולזה ולזה וגרסינן התם במתניתין הותר האמצעי ממנו ולמטה מותר כנ"ל וא"כ הוי מצי למיפשט מהתם דחד בחבריה מיתפיס אלא דז"א אלא לשיטת הרמב"ם ז"ל דבלזה ולזה לחוד נמי הותר הראשון הותר כולם אבל למאי דמוקמינן לה שם בדף כ"ו דאמר פלוני כפלוני כו' ליכא למישמע מינה דהתם התפיס בפירוש חד בחבריה ועי' תוי"ט ז"ל שם בפ"ט דהביא לדברי הרמב"ם ז"ל מהך דהכא דבואני לחוד הוי התפסה והדבר פשוט דאין מכאן ראיה וכמו שחילק הוא ז"ל בעצמו שם. אבל מהא דתני בתוספתא דנדרים פ"ה גבי לזה ולזה דבעינן נמי דוקא תכ"ד משמע דמיירי בלזה ולזה לחוד דאי אמר פלוני כפלוני אפילו לאחר כ"ד מהני דהוי כמי שאמר ואני כמוך בהאי דינא דמתני' דמהני אפילו לאחר כ"ד וכמש"כ לעיל אלא דלפי דברי הרמב"ם ז"ל בנדרים אפי' אמר ואני כמוך בעינן דוקא תכ"ד וכמבואר לעיל וכן נראה דבפלוני כפלוני ודאי בעינן תוך כדי דבור ג"כ ועיין תוי"ט ז"ל שם דמשמע מדבריו דואני כמוהו ג"כ בעינן תכ"ד ועיין במל"מ ז"ל שם בפ"א מהלכות נדרים ודו"ק:

גמרא משום דאמר פי כפיו כו' ורמינהו ידי נזירה כו' ומשני דאמר פי כפיו מיין כו' ופירשו התוס' ז"ל דל"ד שאמר מיין אלא כיון שאמר פי כפיו ונזיר עובר לפניו הוי נזיר. והביאו ראיה לזה מהתוספתא דתני הכי ולא משמע הכי בגמרא דא"כ מאי פריך ורמינהו כו' כיון דבתוספתא תני הכי בהדיא לחלק בין ידי נזירה לידי כידו אבל הרמב"ם ז"ל כתב דצריך שיאמר פי כפיו מיין דוקא ובאמת צריך להבין במאי עדיף אם אמר ידי כידו